ג'וזפה (ג'ו הבוס) מסריה
Giuseppe (Joe the Boss) Masseria
1866-1931
ג'וזפה מסריה נולד בפלרמו בירת סיציליה כנראה בשנת 1866 ועוד לפני שהגיע לארה"ב כבר היה חייל במאפיה הסיציליאנית. לא ברור מתי בדיוק הוא נולד, אך ידוע שלארה"ב הוא הגיע בשנת 1903 לאחר שברח מסיציליה שם הוגש נגדו כתב אישום בגין רצח שביצע. עם הגעתו לניו-יורק הצטרף מסריה לכנופיית היד השחורה של יוצאי קורליאונה שפעלה באזור הארלם האיטלקית בראשותם של האחים וינסנט, צ'ירו וניקולס לבית משפחת טרנובה, פיטר (יד הצבת) מורלו ואינציו (לופו) סאייטה, וברבות השנים הפך (בזכות ברוטאליות יוצאת דופן גם בקרב מאפיונרים סיציליאנים) לבוס של משפחת המאפיה שתהפוך לגדולה בהיסטוריה של המאפיה באמריקה ולימים תיקרא משפחת ג'נוביז.
עם כליאתו של ראש כנופיית היד השחורה, ג'וזפה (פיטר) מורלו, בשנת 1910 והוואקום שנוצר בהנהגת המאפיה הסיציליאנית בדרום מנהטן ואיטליה הקטנה, החל מסריה לפלס את דרכו לראשות המשפחה. למרבה האירוניה, משפחת מורלו-טרנובה שהצליחה להכניע את כל משפחות המאפיה היריבות בתקופתה נכנעה דווקא למי שהיה חלק ממנה ולאחר מכן בן בריתה – ג'ו מסריה.
"ג'ו הבוס", כפי שכולם כינו אותו, היה מה שמכונה 'mustache pete' – מאפיונר סיציליאני מהדור הישן (old school Mafioso). הכינוי מוסטש פיטס ('פיטים משופמים' על שם פיטר מורלו והשפם המטופח שלו) היה הכינוי של המאפיונרים הישנים שהתהדרו כולם בשפמים מפוארים (למרות שלמסריה עצמו לא היה שפם...). הוא היה הבוס הבלתי מעורער של המאפיה הסיציליאנית בארה"ב בסוף שנות העשרים, אך נטייתו להתערב בענייני המשפחות האחרות הביאה בסופו של דבר למותו.
מסריה החל את דרכו, כאמור, בארגון הסחיטה של משפחת מורלו-טרנובה כגובה ורוצח, והתבלט מהר מאוד כמי שלא מהסס להשתמש באלימות כדי להשיג את מה שהוא רוצה. בשנת 1907 הוא נעצר בחשד לפריצה ולסחיטה, אך כתב אישום לא הוגש נגדו בסופו של דבר. בין השנים 1916-1920 התחזק הפלג של מסריה בארגון ובשנת 1922 כאשר אינציו לופו שוחרר מהכלא ועזב את ארה"ב בחזרה לסיציליה, פיטר מורלו השתחרר מהכלא חלוש וחולה, והאחרים ניקולס ווינסנט טרנובה כבר לא היו בין החיים – מסריה היה הגורם החזק במשפחה ודרכו להנהגתה היתה סלולה. אחד האירועים שהקנו למסריה את המעמד היה ההתנקשות בחייו של מבריח מתחרה, סלווטורה מאורו, במנהטן בשנת 1920.
היסטוריונים של המאפיה חלוקים בנוגע לשאלה אם בין השנים 1920 ל-1922 היו פיטר מורלו וג'ו מסריה במלחמה על השליטה במשפחה או שמא שיתפו פעולה נגד כוח איטלקי עולה אחר בעולם התחתון הניו-יורקי – אומברטו (רוקו) ואלנטי שהיה חבר בכנופיית מורלו-טרנובה אך ערק למחנהו של בוס המשפחה היריבה מברוקלין - סלווטורה ד'אקווילה. רוקו ואלנטי היה גנגסטר ניו יורקי שהיה במקור בכלל חבר הקמורה הנפוליטנית בברוקלין, אך הצטרף למשפחת מורלו-טרנובה משנת 1917 אחרי מלחמת המאפיה-קמורה. בקיצור נאמנות לא היתה הצד החזק שלו, אך קריאה נכונה של מפת הכוח בהחלט כן.
מסריה עם אשתו ובנו
למרות שסלווטורה ד'אקווילה הכריז על עצמו כבוס כל הבוסים (סביב 1922), רבים טוענים כי עיקר השליטה בעולם התחתון האיטלקי באותם ימים היתה למעשה בידיהם של מסריה שבפועל היה בוס כל הבוסים ושל רוקו ואלנטי. עיתוני התקופה ייחסו לואלנטי כמעט כל מעשה רצח שאירע בעיר. רצח אחד שואלנטי היה כנראה באמת אחראי לו היה חיסולו של וינסנט טרנובה במאי 1922, ככל הנראה בשליחותו של סלווטורה ד'אקווילה, מעשה ששבר את הברית בין ואלנטי למסריה. מסריה מיד הגיב בחיסולו של סילבה טגליאגמבה, אחד הסגנים של ואלנטי, בשוק הליקר של מנהטן, אך הוא מעולם לא עמד לדין על המעשה כנראה בזכות קשריו הטובים של צ'ירו טרנובה בחלונות הגבוהים של הפוליטיקה הניו-יורקית אז.
בשמיני באוגוסט 1922 מחסל מטעם ואלנטי (ככל הנראה בידיעתו ובתמיכתו של ד'אקווילה) ארב למסריה ליד ביתו ברחוב החמישי פינת השדרה השניה במנהטן. כאשר מסריה נכנס לחנות הכובעים שלו, ירה בו המחסל ארבעה כדורים משלושה מטר אך מסריה הצליח להתחמק, בעוד שני שומרי ראשו צנחו מתים על הרצפה. באופן בלתי יאומן רק הכובע שלו נפגע וכך נולדה האגדה שמסריה חסין מפני ירי. לאחר האירוע שלח מסריה שליחים לואלנטי כדי להודיע לו שהוא מבקש להתפייס ואף מוכן לוותר לו על תפקיד הבוס כדי לשמור על שלום המשפחה. ועידת שלום כונסה שלושה ימים לאחר מכן במסעדה איטלקית והשניים נפגשו כדי לדון בתנאי פרישתו של מסריה.
כשהסתיימה הארוחה עזב מסריה את המסעדה לפני ואלנטי, שבאותו רגע הבין שהוא נפל למלכודת. מחסל שהופיע במסעדה החל לרדוף אחריו ובדיוק כשיצא מהמסעדה והצליח להגיע למונית שעמדה ברחוב, השיגו אותו יריות המתנקש – מאפיונר צעיר בשם צ'רלי לוצ'יאנו אשר פעל באותה תקופה ביחד עם שותפיו מאייר לנסקי, פרנק קוסטלו ובנג'מין (בגסי) סיגל תחת הפושע האגדי ארנולד (המוח) רוטסטין, אך גם כשכיר חרב עבור מסריה (אשר שנא את שיתוף הפעולה של לוצ'יאנו עם הגנגסטרים היהודים ולא טרח להסתיר זאת). המלחמה הזו הסתיימה ומסריה היה עכשיו הבוס החזק ביותר של העולם התחתון האיטלקי בארה"ב. בשנת 1928 חיסל מסריה גם את ד'אקווילה והציב במקומו בראש המשפחה בברוקלין (שלימים תיקרא משפחת גמבינו) את בן בריתו אלפרד מינאו.
מסריה עם אשתו בחופשה
כאן מצבו של מסריה - עכשיו בוס כל יכול ששולט בפועל בשתי משפחות המאפיה החזקות של ניו יורק - היה יכול רק להשתפר, אלא שאירועים בצד השני של העולם שינו גם את מסלול חייו. בשנת 1925 נשלח לארה"ב האדם ששינה את חייו של מסריה ואת ההיסטוריה של המאפיה. לאדם הזה קראו סלווטורה מרנזנו, חייל בכיר במאפיה הסיציליאנית מאזור העיירה קסטלמרה דל גולפו, שנשלח לניו יורק ע"י הבוס הסיציליאני רב העוצמה דון ויטו קאשו פרו, כדי להכין את הקרקע לבואו של קאשו פרו עצמו לארה"ב ולהשתלטות על המאפיה האיטלקית באמריקה.
הרקע לדבר היה כמובן עלייתו לשלטון של הדיקטטור הפשיסטי בניטו מוסוליני והמלחמה שזה הכריז על המאפיה בסיציליה, מה שהביא לבריחתם של מאות מאפיונרים מהארץ הישנה לאמריקה. מרנזנו נשלח לניו יורק כדי לנקות את השטח מאויבים פוטנציאליים ולגבש כמה שיותר בעלי ברית לבוס מהארץ הישנה. אלא שבשנת 1926 נעצר קאשו פרו בעצמו ע"י כוחות המשטר הפשיסטי שפעלו להדברת המאפיה בסיציליה (בשיטות רצחניות שלא היו מביישות את המאפיה עצמה) ותכניותיו של הבוס הסיציליאני הגדול להגיע לאמריקה נגוזו.
אבל מרנזנו, מאפיונר קשוח שקנה לו שם של לוחם קר רוח, המשיך במשימתו. הוא חבר במהרה למאפיונרים הקסטלמרים (יוצאי קסטלמרה דל גולפו) בארה"ב, ביניהם סטפנו מגדינו, ג'וזף בוננו, וגספר מילאזו בניו יורק וג'ו איילו בשיקגו. הוא הצטרף אליהם לעסקי הזיוף, הברחת אלכוהול (הימים הם כמובן ימי תקופת היובש באמריקה - התקופה בה חל החוק שאסר מכירה, קניה ושתיית אלכוהול), הימורים לא חוקיים, הלוואות בריבית, גניבה, שוד וחטיפה, ותוך זמן קצר מאוד החל לדרוך על הרגליים של ג'ו הבוס מסריה. שני תחומים שבהם הגיע המתח בין מסריה למרנזנו לשיא, היו השליטה בלוטו האיטלקי באיטליה הקטנה והארלם האיטלקית והברחת והפצת משקאות אלכוהוליים אסורים (יין אדום בעיקר) בקרב הקהילות האיטלקיות באמריקה.
האיום של מרנזנו בסוף שנות העשרים על ההגמוניה של מסריה היה אמנם מוחשי, אך הלוחם מסיציליה עדיין לא היה קרוב לסכן את מעמדו של ג'ו הבוס. מרנזנו אמנם הפך תוך זמן קצר לראש הברית הקסטלמרית שכללה את משפחות מגדינו, בוננו ומילאזו בניו יורק ומשפחת איילו בשיקגו, אך מסריה (מגובה על-ידי בן בריתו משיקגו אל קפונה) היה השליט הבלתי מעורער של המאפיה האיטלקית באמריקה ומלחמה ביניהם לא היתה פורצת (לפחות לא במועד שבו היא פרצה), לו מסריה היה קצת פחות שיכור כוח. אבל ג'ו הבוס רצה להציב את בני בריתו בראש כל משפחות המאפיה האיטלקית בארה"ב, וזה בסופו של דבר מה שהביא למחלמת העולם של המאפיה ולחיסולו.
מסריה ניסה להציב את בני בריתו כראשי משפחות המאפיה האיטלקית בברונקס, בדטרויט וגם בברוקלין – מעוז הקסטלמרים. הוא הטיל על ראש המשפחה ניקולא (קולה) צ'ירו מס כבד, צ'ירו שילם ואז נעלם. במקומו הציב מסריה בראש המשפחה בברוקלין את חברו ג'ו פארינו שלא הצליח באמת להשתלט על הארגון שסר כעת למרותו של מרנזנו. תופעה דומה קרתה גם בשאר המשפחות שבראשן הציב מסריה את אנשיו. החיילים לא סרו למרותם של הבוסים המוצנחים ושמרו על נאמנותם לברית הקסטלמרית – כך בברונקס, ברוקלין, דטרויט ובפאלו. הנטייה של מסריה לדחוף את האף לענייניה של כל משפחה ומשפחה עלתה לו בסופו של דבר ביוקר, כאשר אפילו בן בריתו הוותיק צ'ירו טרנובה החל לפזול לכיוון יריביו.
בניסיון אחרון לשמור על הסדר הציע מסריה בשנת 1928 למנות את פיטר (יד הצבת) מורלו הזקן לתפקיד בוס כל הבוסים של המאפיה האיטלקית באמריקה, ולכאורה ויתר על התפקיד ועל מעמדו כבכיר המאפיונרים האיטלקים בארה"ב. אלא שאיש לא קנה את התרגיל וכולם הבינו שמדובר בניסיון להסיט ממנו את האש.
כדי לקדם את פני המרד ולהוכיח שלא כדאי להתעסק איתו, הורה מסריה ב-1930 לחסל את גאיטנו ריינה שהיה הקאפו שלו בברונקס (הארגון שלימים יהפוך להיות משפחת לוקזי) אך החל גם הוא לפלרטט עם מרנזנו, וגם את גספר מילאזו בכיר המנהיגים הקסטלמרים ומראשי משפחת מגדינו (לימים משפחת בוננו) שברח מניו יורק וישב בדטרויט וגם את ג'ו איילו ראש משפחת איילו והאיחוד הסיציליאני (ארגון הצדקה ששימש כיסוי לפעילות המאפיה הסיציליאנית) בשיקגו. הקסטלמרים ומרנזנו הבינו שמסריה החליט ללכת עד הסוף. מלחמת הקסטלמרים, שתשנה את פני המאפיה בארה"ב, החלה.
באותו זמן, מאחורי גבו של מסריה החל צ'רלי לוצ'יאנו לרקום יחסים עם ראשי ארגונים שונים מתוך מחנהו של מסריה אך גם מחוצה לו, בניו יורק ובכל רחבי ארה"ב. ביחד עם שותפיו לנסקי וקוסטלו תכנן לוצ'יאנו את הפעילות העבריינית שתתאים לתקופה שלאחר תקופת היובש. רק לאחר זמן, כנראה ארוך מדי, החל מסריה לראות בלוצ'יאנו איום ופעל. באיומי אקדח אולץ לוצ'יאנו להיכנס לרכב שנסע לחוף הים, שם הוא הוכה, נדקר והושאר לדמם למוות. בדרך נס הוא נשאר בחיים (כך זכה לכינוי "לאקי") ואז התברר לו (כנראה ע"י חברו המקושר מאייר לנסקי) כי מי שהזמין את החיסול היה לא אחר מאשר הבוס שלו מסריה. לוצ'יאנו חצה את הקווים באופן סופי והצטרף למחנה מרנזנו בצעד שהטה את הכף ואת מאזן הכוחות במלחמת הקסטלמרים.
בשנת 1930 – בעוד אחת מנקודות השיא של מלחמת הקסטלמרים – נרצח פיטר מורלו הזקן ע"י אנשי מרנזנו. זמן קצר לאחר חיסולו של מורלו, דאג מרנזנו גם לחיסולם של אלפרד מינאו, ראש משפחת ד'אקווילה ומראשי מחנהו של מסריה, וג'וזף קטניה (אחיינו של צ'ירו טרנובה) אחד הקאפואים הבכירים של מסריה. הטבעת סביב ג'ו הבטס הלכה והתהדקה.
ב-15 באפריל 1931 אירגן לוצ'יאנו ישיבה עם הבוס הישן שלו מסריה, כביכול כדי ליישר את ההדורים ביניהם, במסעדת Nuova Villa Tammaro בקוני איילנד, ברוקלין. בסצנה שהפכה ברבות השנים לקלאסיקה מאפיונרית, ישבו לוצ'יאנו ומסריה למשחק קלפים על ארוחה איטלקית דשנה. בשלב מסוים קם לוצ'יאנו לשירותים ואז נכנסו למסעדה ארבעה מתנקשים וחיסלו את מסריה (אשר לפי האגדות גם לאחר מותו המשיך לאחוז בידו את קלף האס שלו). ארבעת המתנקשים היו בגסי סיגל, ויטו ג'נוביז, ג'ו אדוניס ואלברט אנסטסיה. ברכב מחוץ למסעדה המתין להם נהג המילוט צ'ירו טרנובה.
לאחר חיסולו של מסריה, הפך מרנזנו לבוס כל הבוסים, אך לא לזמן רב. שישה חודשים לאחר מכן הצליח לוצ'יאנו לסלק גם את מרנזנו מהדרך בדרכו להפוך למלך הפשע המאורגן בארה"ב.
מסריה לאחר חיסולו
קלף האס בידו של מסריה המת (סביר להניח שהקלף הושתל בידו של המת לפני הצילום)