מאייר לנסקי

מאייר לנסקי (במקור סוחולנסקי) היה הגנגסטר היהודי הבכיר ביותר בהיסטוריה של המאפיה בארה"ב. למעשה היה זה לנסקי אשר ביחד עם צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו הקים ועמד בראש סינדיקט הפשע הלאומי בארה"ב. המומחיות העיקרית של לנסקי היתה עסקי ההימורים. הוא פיתח וטיפח אימפריית בתי קזינו חוקיים ולא חוקיים אשר השתרעה מניו יורק, דרך ניו אורלינס ועד פלורידה, לאס וגאס וקובה, שם הוא היה במשך תקופה ארוכה אחד האנשים החזקים במדינה לאחר שמונה על ידי השליט פולחנסיו בטיסטה (קודמו של פידל קסטרו בשלטון) לאחראי על כל פעילות בתי הקזינו במדינה, והיתה זו פעילות עניפה ביותר.

דעה רווחת היא כי לנסקי היה "רואה החשבון של המאפיה" וכך גם כינו אותו בתקשורת לאחר שוועדת קפאובר חשפה את שמו לעולם בשנת 1951, אך לנסקי היה הרבה יותר מאשר רואה חשבון. "האיש הקטן" ("little man"), כפי שהוא כונה בכל הכבוד האפשרי, היה בוס שהמאפיונרים הבכירים ביותר מסרו לו דין חשבון במשך שנים ארוכות - אבי סינדיקט הפשע הלאומי, מי שהניח את היסודות למאפיה בעידן שלאחר מלחמת הכנופיות של תקופת היובש ומלחמת הקסטלמרים, מי שעמד בראש ארגון רצח בע"מ מי שייעץ למשפחה משיקגו כשזו בחרה לפנות לעסקי הונאות הקזינו בלאס וגאס ומי שסוכן F.B.I תיאר בהערכה באחד מדו"חותיו: "הוא יכול היה להיות אפילו יו"ר חברת ג'נרל מוטורס, אם רק היה בוחר לעסוק בעיסוקים חוקיים".

מנכ"ל סינדיקט הפשע הלאומי

למרות שמבחינה אתנית היה שייך לנסקי למה שכונה המאפיה היהודית, השפעתו על המאפיה האיטלקית בארה"ב היתה גדולה משל רבים מהבוסים האיטלקים והוא נחשב עד היום לאחת הדמויות המרכזיות בהפיכתה של הקוזה נוסטרה לארגון הפשע המאורגן הגדול והחזק שהיא הפכה להיות מאז שנות השלושים. לכאורה לא אמורה היתה להיות לו השפעה מעשית על הארגון שלא קיבל לשורותיו אלא איטלקים טהורים, אך מעמדו של לנסקי בקוזה נוסטרה היה כזה שגם בלי זכות הצבעה רשמית עמדתו במועצת המאפיה הפכה בדרך כלל לעמדת המועצה כולה. כך זה כאשר אתה מחובר מילדות ל"ראש הממשלה של המאפיה" פרנק קוסטלו וגם שותף שלו בעסקי ההימורים בניו אורלינס ולאס וגאס, כאשר בוס כל הבוסים הגולה צ'רלי (לאקי) לו'ציאנו נותן פקודה ישירה לאחד הבוסים הגדולים של ניו יורק: "תמיד תקשיב למאיר", כפי שהונחה ג'ו אדוניס לעשות, או כאשר הבוס הגדול אבנר (לונגי) זוולמן (שכונה אל קפונה של ניו ג'רזי) הוא אחד ממעריציך הנאמנים. אבל הם לא היו היחידים - כולם הקשיבו ללנסקי כי זה פשוט השתלם להם.

בעיקר ללוצ'יאנו. החיבור בין היהודי ממוצא רוסי לאמריקאי ממוצא סיציליאני שהכירו כילדים ברחוב היה באמת יוצא דופן. לנסקי המבריק והאנליטי שידע לנתח כל סיטואציה מכל הזוויות האפשריות ולהפיק ממנה את המיטב, ולוצ'יאנו הכריזמטי והמניפולטור בעל כושר הארגון וחסר המעצורים, היו ביחד כוח שלקח את הפשע המאורגן בארה"ב צעד גדול מאוד קדימה (לוצ'יאנו נהג לומר על לנסקי שהוא "רואה מעבר לפינה" וגם ש"אולי הוא נולד לאמא יהודיה, אך אין ספק שאיפשהו בדרך היתה לו גם מיניקה סיציליאנית"). החיבור בין פשע לעסקים לגיטימיים, ההתנתקות מחלק מהמסורות העתיקות של המאפיה הסיציליאנית המסורתית (עם חיסולם של שני הבוסים הסיציליאנים הגדולים ג'ו "הבוס" מסריה וסלווטורה מרנזנו) וההתחברות לארגוני פשע של בני מוצאים אחרים (בעיקר יהודים), היציאה ממלחמות הכנופיות של תקופת היובש לעולם של פשעי צווארון לבן מתוחכמים יותר ומושכי תשומת לב פחות, כל אלה היו פירות שיתוף הפעולה בין שני הבוסים - הרשמי והלא רשמי של הפשע המאורגן בניו יורק של שנות השלושים. שניהם דיברו, כל אחד בנפרד, כבר בצעירותם על הקמת ארגון פשע גדול ושניהם הושפעו עמוקות מ"המוח" ארנולד רוטסטין - אב הטיפוס של הנגסטר האמיתי ומי שהפך למורה הרוחני של שניהם. חיסולו של רוטסטין בשנת 1928 קטע את התוכניות של האב הרוחני ושני מעריציו להקים את ארגון הפשע הגדול והחזק באמריקה, אך בזכות התורה שלמדו ממנו לנסקי ולוצ'יאנו, הצליחו השניים לשרוד את מלחמת הכנופיות של תקופת היובש ולצאת כמנצחים הגדולים של מלחמת הקסטלמרים וזאת על אף שהם בהחלט לא היו החבורה הגדולה ביותר שהשתתפה במלחמה ובטח לא החזקה ביותר. רק סדרה של בריתות ובגידות, בריתות חדשות ובגידות נוספות, הצליחו השניים להפוך בתחילת שנות השלושים את תוכיותיהם השאפתניות למציאות. בשנת 1931 לאחר חיסול בוס כל הבוסים סלווטורה מרנזנו, שהתרחש חצי שנה בדיוק לאחר חיסול בוס כל הבוסים הקודם ג'וזפה מסריה, הבין גם אלפונס קפונה בשיקגו שבניו יורק קם כוח חזק יותר אפילו ממנו.

לנסקי מעולם לא עירער על מעמדו של לוצ'יאנו כבוס, לא קינא בו ונשאר נאמן לו עד הסוף (הוא המשיך לדאוג שרווחיו של לוצ'יאנו ימשיכו לזרום אליו גם  לאחר שלוצ'יאנו אולץ לגלות מארה"ב לאיטליה). בחוכמתו הוא הבין היטב את הסכנה שמביאה עימה העמידה בראש הפירמידה, הן מבחינת היריבים ובעיקר מבחינת רשויות אכיפת החוק אשר תמיד ינסו לתפוס את הקודקוד גם מבחינת הפגיעה בארגון וגם מבחינת תדמית ויחסי ציבור. לנסקי גם הבין היטב כי עדיף לארגון כמו סנדיקט הפשע הלאומי, המבוסס על המאפיה הסיציליאנית, שבראשו יעמוד איש המאפיה הסיציליאנית. הוא הבין את החשיבות שבטקסי המאפיה המסורתיים והפציר בלוצ'יאנו להמשיך ולקיימם, אף שזה לפי הסיפורים חשב שמדובר בשטויות ושהארגון צריך להתרכז בלעשות כסף ולא בשבועות וטקסים.

מהלך נוסף חכם של לוצ'יאנו אשר מיוחס לעצה טובה של לנסקי היה ביטול התפקיד המסורתי של בוס כל הבוסים של המאפיה (capo di tutti capi) - האיש שעומד בראש כל משפחות המאפיה. תפקיד בוס כל הבוסים היה תמיד גורם לריב ומלחמה בין המשפחות וביטולו יצר לכאורה מעמד שווה לכל ראשי חמש המשפחות של ניו יורק ומשפחות המאפיה מהערים האחרות. אלא שמדובר היה בתרגיל מתוחכם שנועד לחסוך מלחמות פנימיות מיותרות, בעוד שבאופן רשמי בוטל תפקיד בוס כל הבוסים, תפס לוצ'יאנו מיד את התפקיד באופן מעשי וגם מינה את עצמו לראש מועצת המאפיה.

גם בהמשך הדרך נזקפים לזכותו של לנסקי כמה מהמהלכים היותר מתוחכמים בהיסטוריה של המאפיה הסיציליאנית בארה"ב, בין היתר זה שהוביל לסילוקם של שניים מיריביו הגדולים ביותר של לוצ'יאנו: בשנת 1957 חבר לנסקי לויטו ג'נוביז, יריבו המר והשנוא של לוצ'יאנו, בתוכנית לחיסול  אלברט ("הכובען המטורף") אנסטסיה, ראש המשפחה הגדולה השנייה בניו יורק – משפחת מנג'אנו (לימים משפחת גמבינו), מהלך שאיפשר לג'נוביז להשתלט על מועצת המאפיה ולהפוך לבוס החזק באמריקה. אלא שחודש לאחר חיסולו של אנסטסיה, באירוע שאמור היה להיות חגיגת הניצחון של ג'נוביז ואישרור מעמדו כבוס כל הבוסים של ניו יורק, מצא עצמו הבוס החדש אזוק בידי סוכני ה-F.B.I באדיבותו של לנסקי בעקבות האירוע שזכה לימים לכינוי הפארסה של ועידת המאפיה באפלאצ'ין אך היה אחד המהלכים הגאוניים בהיסטוריה של הצמד לנסקי את לוצ'יאנו, שסילקו מדרכם את ג'נוביז השנוא.

לנסקי (מימין) ולוצ'יאנו

לנסקי נולד בשנת 1902 בעיירה גרודנו (אז בשטח האימפריה הרוסית והיום בשטח בלארוס) להורים ממוצא פולני. בילדותו היגרו הוריו לאמריקה והתיישבו כמו אלפי מהגרים יהודים נוספים בלואר איסט סייד של מנהטן, שם בין שיכוני העוני וערמות הזבל הוא התחבר עם מי שהפכו להיות חבריו הקרובים ביותר ושותפיו לשנים ארוכות - צ'רלי לוצ'יאנו (השניים הפכו חברים לאחר שלנסקי הצעיר סירב לשלם דמי חסות לבן גילו לוצ'יאנו ולאחר קרב אגרופים אכזרי הם הפכו לחברים הכי טובים), פרנק קוסטלו, ובנג'מין (בגסי) סיגל שהציל את חייו של לנסקי לפחות שלוש פעמים בלילות הסוערים של תקופת היובש (15 שנה לאחר מכן היה זה לנסקי אשר הציל - אמנם באופן זמני בלבד -  את חיי חברו סיגל מפני גזר דין המוות שגזרה עליו מועצת המאפיה בוועידת הוואנה).

כבר כילד התגלה לנסקי כגאון עם חוש מפותח במיוחד למתמטיקה, להסתברות ולמספרים. תחילת הקריירה שלו כמהמר הונצחה בסרטים וספרים, אך תמיד נחמד לספר שוב את הסיפור: כילד נהגה אמו של לנסקי לשלוח אותו מדי יום שישי למאפיה המקומית, שם איפשר לה האופה להניח את סיר הטשולנט של המשפחה בתנור הגדול שלו כדי שיתבשל עד שבת, וזאת תמורת מטבע של חמישה סנט (ניקל). למשפחה לא היה תנור גדול מספיק לסיר החמין והעסקה עם האופה המקומי עבדה מצוין במשך שנים. בדרכו למאפיה היה חולף לנסקי מדי יום שישי על פניהם של החבר'ה שהיו מהמרים בקוביות על המדרכה בדרך לאופה, ופעם אחת - מעשה שטן - לא הצליח הילד להתגבר על סקרונו והחליט לקחת חלק במשחק. מיותר לציין כי בתוך רגע הפסיד הילד את מטבע הניקל שלו ומשפחת לנסקי איבדה את החמין שלה לאותה שבת. לפי הסיפור, לאחר המקרה נשבע הילד כי הוא לעולם לא יפסיד יותר. לאחר שספג מכות מאביו וצעקות מאימו, ואכל חמין לא מבושל, הוא ירד שוב לרחוב שם ישב במשך ימים ארוכים על המדרכות וחישב הסתברויות, למד את כל הטריקים וכל השטיקים. לפי אותו סיפור, פרשת החמין היתה באמת הפעם הראשונה וגם האחרונה שמאייר לנסקי הפסיד בהימורים.

בחבורה שהתגבשה ברחובות המעופשים של הלוואר איסט סייד, והפכה לשותפות עסקית רווחית ולציר המרכזי של סינדיקט הפשע הלאומי, לכל אחד מהחברים היה תפקיד שנבע מכשרון מולד: בגסי היה הלוחם, לוצ'יאנו המניפולטור (מה שהפך אותו בסופו של דבר לבוס), קוסטלו היה הדיפלומט (תכונה שלימים היקנתה לו את הכינוי "ראש הממשלה של המאפיה") ולנסקי היה המוח הפיננסי. הוא היה האיש אשר ידע לנתב את הרווחים העצומים שהצטברו מעסקי האלכוהול בתקופת היובש להשקעות בתחומים כגון הימורים, נדל"ן, מועדוני לילה, מלונות ועסקים רבים נוספים. 

לנסקי הצעיר

אבל לנסקי היה כאמור הרבה יותר מאשר רק איש הכסף. בין היתר הוא מילא תפקיד מרכזי בהשתלטותו של חברו מילדות לוצ'יאנו על הקוזה נוסטרה לאחר מלחמת הקסטלמרים בשנת 1931, כאשר אירגן את חיסולו של מי שהיה אז בוס כל הבוסים של המאפיה בארה"ב - סלווטורה מרנזנו. אחד מכללי המאפיה העתיקים קובע כי מי שמחסל את הבוס לא יכול להפוך לבוס החדש במקום זה שחוסל (זו הסיבה שמועצת המאפיה לא הכירה בג'ון גוטי כבוס של משפחת גמבינו חמישים שנה לאחר מכן), כך שאת משימת חיסול הבוס מרנזנו הטיל הבוס לעתיד לוצ'יאנו על לנסקי שגייס לצורך העניין את חבריו למאפיה היהודית בגסי סיגל, סמואל (רד) לוין, אייב (בו) ויינברג ומתנקש נוסף שזהותו לא ידועה עד היום.

עשר שנים לאחר מכן, בזמן מלחמת העולם השנייה שימש לנסקי כמתווך בין לוצ'יאנו, שישב אז בכלא, לבין מודיעין הצבא האמריקאי שעשה שימוש בשירותיה של המאפיה כדי לפלוש לסיציליה בדרך לכיבוש איטליה וכן כדי לאבטח את ספינות המלחמה של הצי האמריקאי שעגנו בנמלי ניו יורק מפני נסיונות חבלה של סוכנים נאצים באמריקה. בתמורה לשירותיו של לוצ'יאנו עבור המודיעין האמריקאי קיבל הבוס הכלוא חנינה בתנאי שכף רגלו לא תדרוך יותר בארה"ב.

התגייסותו של לנסקי לעזרת הצבא האמריקני נבעה לא רק מרצונו לסייע לחברו הכלוא, אלא גם ממניעים לאומיים יהודיים של רצון לסייע במלחמה נגד הנאצים. מתוך אותם מניעים לקחו לנסקי וחבריו, באמצע שנות השלושים, פסק זמן קצר מעסקי הפשע כדי לפוצץ אסיפות ומצעדים של תומכי המפלגה הנאצית בארה"ב. לימים זכר לנסקי ארוע אחד במיוחד – כינוס של נאצים אמריקאים באולם ביורקוויל, שכונה של מהגרים מגרמניה במנהטן. באותו אירוע התנפלו לנסקי ועוד כ-14 גנגסטרים יהודים על במת הנואמים שהיתה מכוסה בדגלי צלב קרס ותמונות של אדולף היטלר, היכו את הנואמים ואף השליכו חלק מהם מחלון האולם. למרות שהיו מעטים מהקהל שנכח בכנס, אפקט ההפתעה היכה את הנוכחים בהלם והם נמלטו מהמקום בצעקות. "היינו רק חמישה-עשר", סיפר לנסקי לימים, "אבל רדפנו אחריהם והיכינו אותם. רצינו להראות להם שיהודים לא תמיד נכנעים ומוכנים לספוג עלבונות".

פיצוץ אסיפות הנאצים סותר עוד אמונה רווחת בנוגע ללנסקי (אולי בשל תדמית "איש הכספים" שלו) והיא שהוא היה אדם אשר סלד משימוש באלימות ונמנע ממנה. תדמית הגנגסטר שונא האלימות היתה לכל הפחות מופרכת. בסוף שנות העשרים, בזמן תקופת היובש, הנהיגו לנסקי וסיגל כנופיה אלימה במיוחד של חוטפי משלוחי אלכוהול ומאבטחי משלוחים לאורך החוף המזרחי של ארה"ב, שפעלה בשליחותו של ארנולד רוטסטין. במה שהיה יותר אקט של סחיטה מאשר של אבטחה, דרשה וקיבלה הכנופיה את "הזכות" להגן על משלוחי האלכוהול שהגיעו מקנדה ונעו מדי ערב במשאיות לאורך כבישי ארה"ב. מיותר לציין מה היה גורלם של משלוחים שלא העסיקו את חבורת המאבטחים.

לנסקי ובגסי גם היו מייסדי חבורת רצח בע"מ - חבורת המתנקשים אשר פעלה כזרוע המבצעית של סינדיקט הפשע ושל המאפיה. בראש חבורת הרוצחים - מרביתם יהודים שעבדו עבור לנסקי קודם לכן ואיטלקים בשירות צ'רלי לוצ'יאנו - הציע לנסקי להעמיד מועצה של שלושה: בגסי, לואיס (לפקה) בוכהאלטר, ואלברט ("הכובען המטורף") אנסטסיה. חברים אחרים בראש סינדיקט הפשע ההולך ונרקם התנגדו להצבתו של בגסי חובב ההרג בראש צוות המחסלים, מחשש שנאמנותו המוחלטת ללנסקי תיתן בידיו של האיש הקטן כוח רב מדי בקרב חוליית החיסול. לנסקי קיבל את הדין ובסופו של דבר בראש רצח בע"מ עמדו לפקה היהודי ואנסטסיה הסיציליאני, מה שכמובן לא הקטין את השפעתו בארגון.

בשנת 1936, השנה בה הורשע לוצ'יאנו ונכנס לכלא, הרחיב לנסקי את עסקי ההימורים שלו בניו יורק, לפלורידה (בעיקר מיאמי) וניו אורלינס. זו השנה שנחשבת לאחת המשמעותיות בהיסטוריה של המאפיה, אז הסתעפה הפעילות שלה בתחום ההימורים והתרחבה, תוך דגש על הקמת בתי קזינו ומלונות מפוארים, תחום שהכניס מאות מיליוני דולרים והחליף למעשה את עסקי ההברחות וההפצה של אלכוהול בלתי חוקי שנקטעו עם תום תקופת היובש בשנת 1933. ללנסקי מיוחסת בתקופה זו גם החלטת מועצת המאפיה להכריז על מיאמי "עיר חופשית" בה חופשיות כל משפחות המאפיה לנהל את עסקיהן.

לנסקי בקובה

בתחילת שנות הארבעים היה זה לנסקי ששיכנע את ראשי מועצת המאפיה לללכת על הרעיון של הקמת מלונות-קזינו בלאס וגאס, אז עדיין חור בלב מדבר נוואדה. מלון-קזינו פלמינגו, שהיה הראשון מסוגו בלאס וגאס, נבנה בהשקעת משפחות המאפיה של ניו יורק והפך לסמל הפיכתה של וגאס לבירת ההימורים של אמריקה. מי שהיה אחראי על העניין מטעם הבוסים היה בגסי סיגל.

הבעיה היתה שלמרות הכסף הרב שהושקע בהקמת המלון (המאפיונרים אף פעם לא אהבו לשלם ובטח שלא לראות רווח מהשקעותיהם) והזמן הרב שחלף מאז שהחלה הקמת הפרויקט, השנה היתה כבר 1946 והמלון עדיין לא נפתח. כדי לדון בבעיה כינס בוס כל הבוסים לוצ'יאנו את מועצת המאפיה בקובה (שהרי לארה"ב הוא לא יכול היה להיכנס) במה שנודע כוועידת הוואנה. הבוסים היו חד משמעיים בדרישתם: סיגל קיבל כסף ולא סיפק את הסחורה, סיגל משפיל אותנו, סיגל חייב למות. היחידים שסינגרו על סיגל (שכנראה באמת מעל בכספי הבוסים) היו שותפיו וחבריו משכבר הימים, לוצ'יאנו ולנסקי, וכאשר שני אלה הסנגורים שלך, כנראה שזה עוזר. בלחץ השניים הסכימו הבוסים לתת לסיגל הזדמנות לפתוח את הקזינו ולהפעילו בהקדם האפשרי.

למרות זאת פתיחת בית המלון עדיין התמהמהה וסיגל המשיך לבזבז את כספי הבוסים. הבוסים נקראו להיפגש שוב, אך בינתיים נפתח הקזינו. למרות שכסף עדיין לא התחיל לזרום, שוב בזכות תחנוניו של לנסקי, חסו הבוסים על חייו של סיגל ונתנו לו הזדמנות נוספת כדי להוכיח שכל העסק לא היה כישלון אחד גדול. אלא שתוך זמן קצר לא רק שהקזינו לא התחיל להרוויח, להפך - הוא רק הלך והפסיד. הבוסים נפגשו פעם נוספת והפעם אפילו לנסקי לא יכול היה לעזור. למרות שגורלו של בגסי נחרץ, לפי הסיפורים הוראת החיסול לא יצאה עד שלא התקבל אישורו של לנסקי אשר כלל לא היה חלק מהמועצה - עד כדי כך היה מעמדו חשוב בארגון של הסיציליאנים. 

ב-20 ביוני 1947 נורה סיגל למוות בבית חברתו וירג'יניה היל בבוורלי הילס. 20 דקות לאחר מכן נכנסו אנשיו של לנסקי, חברי המאפיה היהודית גאס גרינבאום ומוריס (מו) סאדווי, לפלמינגו והשתלטו על המלון. להערכת ה-F.B.I היה מעורב לנסקי בענייני הקזינו למשך עוד 20 שנה, זמן רב לאחר שהשליטה בבתי הקזינו בבירת ההימורים עברה ממשפחות ניו יורק לידיה של  המאפיה של שיקגו (האאוטפיט). לנסקי ייעץ ואף סייע לבוס של שיקגו, אטונינו אצ'רדו (ממשיכו של אלפונס קאפונה) לחזק את אחיזתו בווגאס. בהקשר זה, אי אפשר שלא להזכיר כי ג'ק גוזיק, איש הכספים היהודי של האאוטפיט (מי שכונה הלנסקי של שיקגו) שהעריץ את לנסקי וראה בו גאון הדור.

אבל עם כל הכבוד לווגאס את ההון העצום שלו עשה לנסקי בקובה. הכל התחיל מהגלייתו של צ'רלי לוצ'יאנו מארה"ב כאשר כוונת השלטונות האמריקנים היתה שמלך המאפיה של ניו יורק יישב הרחק הרחק באיטליה. אלא שהבוס לא בדיוק עבד לפי התוכניות של ה-F.B.I ובחר להתמקם בקובה, חצי שעת שייט בסירה מהירה ממיאמי, משם הוא ניהל את עסקיו ופעל כדי לבסס מחדש את שלטונו בעולם התחתון של ניו יורק.

בזכות חברו לוצ'יאנו הגיע לנסקי לקובה, שם נוצר הקשר בינו לבין שליט המדינה פולחנסיו בטיסטה. בין לנסקי לבטיסטה נוצרו קשרי חברות ועסקים שנמשכו יותר מעשרים שנה. בסוף שנות הארבעים, בפגישה שנערכה במלון וולדורף אסטוריה במנהטן סיכמו לנסקי ובטיסטה על הענקת הזיכיון למאפיה על כל עסקי הקזינו בקובה, בתמורה לעמלה נכבדה לשליט המדינה. כאשר ניסתה משפחת טרפיקנטה מטמפה לנגוס לעצמה חלק מעוגת ההימורים בקובה, ניצל לנסקי את הברית עם השליט בטיסטה כדי למחוץ באופן מהיר, יעיל ואלים, את הצעד של סנטו טרפיקנטה ואנשיו. לאחר מכן, כאשר חולקה פרוסת העוגה הקובנית בין משפחות המאפיה, הצעד הפזיז של משפחת טרפיקנטה עלה לה בקבלת הנתח הקטן ביותר מבין כל המשפחות.

עד יומו האחרון של בטיסטה בשלטון, מילא לנסקי תפקיד מרכזי ביותר בניהול ענייניה של המאפיה בבירת קובה, כמו גם בענייניה הפנימיים של המדינה הלאטינית. בשנת 1952 אפילו הציע לנסקי שוחד בסך 250,000 דולר למי שהיה אז נשיא המדינה, קרלוס סוקאראס אשר היה פחות קואופרטיבי למאפיה, כדי שיוותר על השלטון לטובתו של בטיסטה. לאחר השלמת המהלך מינה בטיסטה את לנסקי לשר ההימורים של קובה בתמורה לשכר שנתי של 25,000 דולר. לנסקי היה שווה לו כל סנט - הוא שינה את חוקי קבלת רשיונות ההימורים במדינה, העלה את מחיר הזיכיונות לפתיחת בתי קזינו ומלונות קזינו והכניס לקופתו של בטיסטה מיליונים. כל תחום ההימורים נשלט ביד רמה על-ידי לנסקי, בטיסטה ובני משפחתו - ממלונות הקזינו הגדולים ועד לאחרונת מכונות המזל שעשרת אלפים מהן היו פזורות ברחבי המדינה. כמובן שמלבד עסקיו הרשמיים, החזיק לנסקי באחוזים שונים במספר ממלונות הקזינו הגדולים בעיר.

החגיגה הסתיימה בשנת 1959. המהפכן הקובני פידל קסטרו השתלט על המדינה בהפיכה צבאית וגירש את בטיסטה המושחת ואיתו את כל אנשי המאפיה שחגגו במדינה מאז שנות הארבעים. בערב ראש השנה של 1959 החלה המהפכה, בדיוק בערב שבו חגג לנסקי במלון החדש שלו - הוואנה ריביירה - את 3 מיליון הדולר שהוא הרוויח בשנת פעילותו הראשונה. באותו לילה נפרצו ונבזזו רבים מבתי הקזינו בעיר, כולל אלו של לנסקי.

שבוע לאחר מכן, יום לפני שהמצעד בראשותו של קסטרו נכנס לעיר הבירה, עזב לנסקי את קובה משאיר את בתי המלון ומועדוני הלילה שלו שהולאמו על-ידי השלטון החדש. באוקטובר 1960 הוציא קסטרו את ההימורים אל מחוץ לחוק בקובה ובכך גדע את שיטפון הכסף שהרוויח מאיר לנסקי מעסקיו בקובה. לפי ההערכות הפסיד לנסקי עם עלייתו של קסטרו לשלטון בקובה כ-7 מיליון דולר.

אחד הארועים שהשפיעו על לנסקי היה הרשעתו בשנת 1931 של אל פונה, הבוס הגדול של המאפיה של שיקגו, בעבירות מס והמאסר הממושך שנגזר עליו בשל כך. הוא הבין שאת סכומי הכסף האדירים שהניבו עסקי הקזינו הוא לא יוכל להסתיר או להלבין בארה"ב ולכן הוא העביר את כל כספו לחשבונות בנק בשוויץ, שם כידוע על פי חוקי המדינה נשמרים בקפדנות פרטי בעלי חשבונות הבנק והם יכולים להישאר אנונימיים. בשלב מסויים סכומי הכסף שהצטברו בחשבונותיו של לנסקי בשוויץ היו כה גדולים עד שהוא רכש (באמצעות איש קש) את אחד הבנקים במדינה, כך הוא יכול היה להלבין את הכסף שהניבו עסקי ההימורים הלא חוקיים או כספי ההימורים החוקיים שעליהם מעולם לא שולם מס כנדרש.

אחרי הוואנה, מיאמי היא העיר המזוהה ביותר עם לנסקי. מלבד לאס וגאס, אין עוד עיר בארה"ב שחייבת את התפתחותה למאפיה יותר מאשר מיאמי וטביעות אצבעותיו של לנסקי ניכרות בכל אחד משורשיה של עיר השמש הנצחית בדרום פלורידה. לכן זה היה אך טבעי שעם חיסול עסקיו בקובה התמקם לנסקי במיאמי ביץ' והוריד פרופיל. למרות שנחשב עוד במשך זמן רב למושך עיקרי בחוטים, לא הצליח ה-F.B.I אף פעם לעלות על עקבותיו. עד כדי כך היה מתסכל המעקב אחר הזקן, אשר נפגש עם שותפיו רק בקניונים הומים ודיבר רק מטלפונים ציבוריים הרחק מביתו, עד שבאמצע שנות השבעים החליטה הבולשת הפדרלית להפסיק את נסיונות המעקב אחריו. לנסקי גם נחשב, לפי השמועות, לגנגסטר שהחזיק בידיו הוכחות מצולמות לכך שראש ה-F.B.I האגדי, ג'יי אדגר הובר היה הומוסקסואל. השמועה הזו היתה חלק מתאוריית קונספירציה לפיה נמנע הובר מלהילחם באמת נגד המאפיה בכל שנות כהונתו בבולשת בשל תמונות שלו מקיים יחסי מין עם גבר, שנמצאו כביכול בידיו של אחד מראשי המאפיה. שמועה זו מעולם לא הוכחה.

מעל פסגת הר הצופים. לנסקי בירושלים

בתחילת שנות השבעים הגיע לנסקי לישראל, כמו רבים מחבריו הגנגסטרים היהודים, במטרה לעשות עליה ולהשתקע בהרצליה פיתוח, גם ממניעים ציוניים אך בעיקר בניסיון לחמוק מאישומים בהעלמות מס שגובשו נגדו באותה תקופה בארה"ב. מידע רב שהעביר הממשל האמריקאי לשלטונות בארץ הוכיח כי לנסקי לא זנח את פעילותו בעולם התחתון ושיש בכוונתו להמשיך ולעסוק בפשע משטח המדינה, ועל כן החליט משרד הפנים שלא להעניק לו תעודת עולה ולא לאפשר לו להשתקע בישראל. כנגד החלטת משרד הפנים עתר לנסקי לבג"צ ובמקביל החל לנהל מסע ציבורי, במסגרתו השקיע מיליוני דולרים בתרומות למוסדות וארגונים שונים, במטרה לקנות את דעת הקהל. למרות שאת דעת הקהל בארץ הצליח לנסקי לקנות, בית המשפט העליון קיבל את עמדת המדינה ולאחר מאבק משפטי ממושך דחה את עתירתו של לנסקי והוא גורש בחזרה לארה"ב.

אבל למרות שנאלץ לחזור לארה"ב, לא הצליחו הרשויות האמריקניות להרשיעו - ולא הועילה גם עדותו של וינסנט (ויני השמן) טרסה בכיר מהמשפחה של בוסטון אשר הפך למודיע. לנסקי, בן 71 ולאחר ניתוח לב פתוח, הועמד לדין במיאמי בשנת 1973 על עבירות מס, אך זוכה מכולן בדצמבר 1974 לאחר משפט שנחשב אסון לתביעה האמריקאית. זיכויו של לנסקי הביא את  הממשל האמריקאי לוותר על ניסיונות נוספים להכניס את "האיש הקטן" לבית הסוהר.

לנסקי בשנותיו האחרונות במיאמי

את שנותיו האחרונות בילה לנסקי בשלווה בביתו הצנוע במיאמי ביץ', שם הוא גם נפטר מסרטן הריאות בשנת 1983, בגיל 80. על ערש דווי הוא עוד הספיק להבטיח למי שהיה שם כדי לשמוע כי הוא מעולם לא הרג איש בעצמו. לנסקי הותיר אלמנה, שלושה ילדים (שמעולם לא הוכנסו בסוד עסקיו ולא היו קשורים לפשע) ולפי הערכות ה-F.B.I גם 300 מיליון דולר בחשבונות בנק סודיים שמעולם לא התגלו. בשנת 1982 העריך מגזין הכלכלה האמריקני פורבס את לנסקי כשווה 100 מיליון דולר, וכלל אותו ברשימת 400 העשירים בארה"ב, אך מצד שני לימים סיפרה נכדתו של לנסקי כי לאחר מותו הותיר סבה 37 אלף דולר במזומן ולא סנט אחד נוסף. אז לך תדע.

משפחת לנסקי הצעירה

לנסקי בכותל המערבי עם בתו סנדרה

במשך השנים שימשה דמותו לנסקי השראה לגיבורים רבים בסרטי מאפיה. הדמות הידועה מכולן היא כמובן דמותו של היימן רות' (בגילומו של השחקן לי סטרסברג) בסרט הסנדק חלק 2, דמות מפתח בעלילת הסרט שנחשב לגדול ביותר בטרילוגיה המיתולוגית. דמויותיהם של שותפיו של לנסקי בסרט - הגנגסטר האיטלקי ג'וני אולה והגנגסטר היהודי מו גרין - מבוססות על חבריו ושותפיו של לנסקי וינסנט אלו ("וויני בלו אייס") שהיה בכיר במשפחת ג'נוביז וכמובן בגסי סיגל, וגם משפט שאומר רות' בסרט: "We're bigger than U.S. Steel" (U.S. Steel היא תאגיד הפלדה הענקי של ארה"ב) הוא ציטוט מדויק של דברים שאמר לנסקי לאשתו בזמן שצפו בחדשות בידיעה שעסקה בקוזה נוסטרה. זמן קצר לאחר יציאת הסרט, בשנת 1974, התקשר לנסקי לשחקן לי סטרסברג ובירך אותו על הופעתו המצויינת (הופעה שגם זיכתה את סטרסברג במועמדות לאוסקר), אך הוסיף: "יכולת לעשות אותי קצת יותר סימפטי".

דמות נוספת בסאגת גנגסטרים מפורסמת המבוססת על לנסקי (לפחות בתחילת הדרך) היא דמותו של דויד "נודלס" ארנוסון בסרטו של סרג'יו ליאונה "היו זמנים באמריקה". דמותו של לנסקי (בגילומו של בן קינגסלי) מופיעה כמובן גם בסרט "באגסי", המבוסס על סיפור חייו של בגסי סיגל, בסרט "מאפיונרים" (Mobsters), בגילומו של פטריק דמפסי, המתאר את תחילת דרכה של חבורת לוצ'יאנו-קוסטלו-לנסקי-סיגל, בסרט "העיר האבודה" של אנדי גרסיה המתרחש בשנות החמישים של המאה הקודמת בהוואנה, שם מגלם את דמותו השחקן דסטין הופמן וכמובן בסרט הטלוויזיה "לנסקי" משנת 1999 שם מגלם את דמותו של לנסקי השחקן ריצ'רד דרייפוס.