צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו

לאקי לוצ'יאנו הוא הדמות החשובה ביותר בהיסטוריה של המאפיה הסיציליאנית באמריקה (הקוזה נוסטרה). זה לא רק שלוצ'יאנו הקים את מועצת המאפיה - איחוד של חמש משפחות המאפיה של ניו יורק עם עוד 21 משפחות פשע איטלקיות בכל רחבי צפון אמריקה - כדי לחלק את העוגה באופן שבו כולם יהיו מרוצים, למנוע מלחמות פנימיות ולמסד את המאפיה באמריקה, אלא שלצד מועצת המאפיה הקים לוצ'יאנו, ביחד עם חברו הטוב ושותפו מאיר לנסקי, את סינדיקט הפשע הלאומי שבו בניגוד לקוזה נוסטרה, שכללה רק משפחות סיציליאניות, נכללו גם ארגוני פשע מרקע אתני אחר - בעיקר יהודים, אירים וגם שחורים. הסינדיקט פעל לצד המאפיה ובשיתוף פעולה עמה.

צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו (במקור סלווטורה לוקניה) נולד בשנת 1897 בעיירה הקטנה לרקרדיה פרידי (Lercardia Friddi) בסיציליה הידועה בעיקר בזכות מכרות הגופרית שלה. החיפוש אחר חיים טובים יותר הביא את משפחתו לעקור לארה"ב ובשנת 1907 הגיעה המשפחה לניו יורק. זמן קצר לאחר מכן, כשהיה בן 10 בלבד, נעצר לוצ'יאנו בפעם הראשונה לאחר שנתפס גונב מחנות. זמן לא רב לאחר מכן פגש לוצ'יאנו ברחוב את מי שיהפוך לחברו הטוב, יד ימינו ושותפו לכל החיים, מאיר לנסקי. הקריירה של לוצ'יאנו כתלמיד לא נמשכה זמן רב והוא החליף את בית הספר בעבודה כנער שליח של כובעים.

בגיל 18 הוא נידון לשישה חודשי מאסר במוסד לנוער עבריין לאחר שנתפס מוכר הרואין ומורפין בזמן עבודתו כנער שליח. בשנת 1916 כבר הוביל לוצ'יאנו חבורה של בריונים צעירים בלוואר איסט סייד של מנהטן, ביניהם מי שלימים יהיו ראשי העולם התחתון בארה"ב - ויטו ג'נוביז, בגסי סיגל, ג'ו אדוניס, מאיר לנסקי ופרנק קוסטלו, שפעלו תחת חסותה של כנופיית חמש הנקודות המפורסמת. לפי אגדות המאפיה, הכירו לוצ'יאנו וקוסטלו לאחר קטטה המונית בתיאטרון, שם החבורה של קוסטלו והחבורה של לוצ'יאנו התעמתו עם צעירים נוספים. 

בתקופת היובש פעלו לוצ'יאנו וחבורתו בעיקר כמבריחי אלכוהול תחת ארנולד (המוח) רוטסטין ובהמשך הפך לוצ'יאנו לקאפו בארגון של הבוס הסיציליאני ששלט באותם ימים בניו יורק ג'ו (הבוס) מסריה, אף שזה הסתייג (בלשון עדינה) מהקשר של לוצ'יאנו עם חבריו היהודים. בשנת 1922 חיסל לוצ'יאנו בהוראתו של מסריה את יריבו של הבוס - אומברטו ואלנטי המאפיונר הנפוליטני. בזמן מלחמת הקסטלמרים ב-1930, התייצב לוצ'יאנו לצידו של הבוס שלו מול האויב - ראש הברית הקסטלמרית סלווטורה מרנזנו שנשלח על-ידי הבוסים בסיציליה כדי לכבוש את העולם התחתון באמריקה.

אלא שהתוכניות של לוצ'יאנו היו גדולות יותר ובשלב מסוים הפעילות תחת הבוס מסריה כבר לא הסתדרה איתן. מאז שהיה ילד בלוואר איסט סייד של מנהטן טיפח לוצ'יאנו חברים וקשרים עם רבים מהגורמים בעולם התחתון הניו יורקי שלא היו בהכרח ממוצא אתני איטלקי – בעיקר מדובר היה בכנופיות של יהודים ושל אירים. כמאפיונר מהדור הישן – "מוסטש פיט" – התנגד מסריה לקשרים של אנשיו עם גנגסטרים מרקע אתני אחר ודרש מהם לנהל עסקים רק עם סיצילאנים או לכל הפחות עם איטלקים.

לוצ'יאנו והמאפיונרים הצעירים (שכונו 'Young Turks' – התורכים הצעירים) חשבו שהגישה הזו מיושנת ולא מתאימה למציאות המתקדמת של עולם הפשע בארה"ב של תחילת שנות השלושים. בשלב זה הפכה מלחמת הקסטלמרים שהחלה כקרב בין הברית הקסטלמרית של סלווטורה מרנזנו לבין נאמני מסריה, גם למלחמה בין דורית - ה"מוסטש פיטס" (הפיטים המשופמים שנקראו כך על שמו של הבוס הוותיק פיטר (יד הצבת) מורלו) בדמותם של מסרייה ומרנזנו מול "התורכים הצעירים" של לוצ'יאנו וחבריו.

ככל שהלך מצבו של מסריה והורע בסוף 1930 ותחילת 1931 (חיסול כמה מראשי מחנהו ובראשם אלפרד מינאו, סטיב פרג'ינו ופיטר (יד הצבת) מורלו, ובגידתם של אחרים ביניהם גאיטנו ריינה וגאיטנו גגליאנו) החל ג'ו הבוס לחשוד כי גם לוצ'יאנו מתכוון להחליף צדדים ולהצטרף למרנזנו, והוציא חוזה על ראשו.

ערב אחד הוכנס בכוח לוצ'יאנו לרכב שם היכו ודקרו אותו מספר מאנשיו של מסריה. לאחר מכן הסיעו אותו המחסלים לחוף הים והשאירו אותו למות שם. לא ברור איך, אבל לוצ'יאנו הצליח לשרוד את ניסיון ההתנקשות, ויצא מהעניין לאחר מספר שבועות החלמה עם הצלקת המפורסמת, העיניים הנפולות והכינוי "לאקי" (Lucky). חברו של לוצ'יאנו, מאיר לנסקי, גילה תוך זמן קצר כי מי שעמד מאחורי ניסיון החיסול של לוצ'יאנו היה הבוס מסריה, מה ששיכנע באופן סופי את לוצ'יאנו לצאת נגד הבוס שלו, להחליף צדדים ולהחזיר נקמה.

זמן קצר לאחר שהחלים הלך לוצ'יאנו למרנזנו והציע את עזרתו בחיסול מסריה. מרנזנו שחיכה לכזו הזדמנות כדי לסיים את המלחמה, לא היסס ושלח את לוצ'יאנו לבצע את המהלך. באפריל 1931 נפגשו לוצ'יאנו ומסריה במסעדה בקוני איילנד כדי כביכול ללבן ביניהם את המחלוקות. לפי הסיפור השניים שיחקו קלפים עד שלוצ'יאנו ביקש את רשותו של מסריה לצאת לשירותים. ברגע שיצא לוצ'יאנו מהחדר, הופיעו לפתע במסעדה 4 מהתורכים הצעירים: בגסי סיגל, ג'ו אדוניס, ויטו ג'נוביז ואלברט (הכובען המטורף) אנסטסיה, והחלו לירות לכיוונו של מסריה. תוך כמה שניות ג'ו הבוס, השליט הכל יכול של המאפיה בניו יורק, שתחב את אפו לענייניהן של כל המשפחות בכל ארה"ב, שהיה בוס כל הבוסים באופן רשמי במשך שלוש שנים אך בפועל שלט בעולם התחתון בניו יורק ולמעשה בכל ארה"ב יותר מעשר שנים, חוסל.

לאחר הרצח שסיים את המלחמה, מינה מרנזנו את לוצ'יאנו למספר 2 שלו ולאחר שחילק את ניו יורק באופן רשמי לחמש המשפחות (שלמעשה כבר היו קיימות) העביר לו את השליטה על משפחתו לשעבר של מסריה. אבל לא לקח זמן רב עד שגם מרנזנו הבין מי זה לוצ'יאנו: גנגסטר שאפתן שלא יעצור עד שיגיע לפסגה. מהר מאוד הוא הגיע למסקנה שהפתרון היחיד לשמירת מעמדו כבוס כל הבוסים הוא חיסולם של שני הגורמים החזקים ביותר שנותרו בשטח: לוצ'יאנו מניו יורק ואלפונס (ביג אל) קפונה משיקגו. לפי התוכנית של מרנזנו אמור היה לבצע את המשימה הרוצח האירי הידוע לשמצה מאד דוג קול (Mad Dog Coll), שהתאים בדיוק למשימה שאי אפשר היה להטיל על אף סיציליאני.

לוצ'יאנו המקושר גילה את המזימה של מרנזנו בזכות מידע פנימי והחליט לפעול קודם. ביחד עם מאיר לנסקי הרכיב לוצ'יאנו נבחרת של מחסלים יהודים, ביניהם בו ויינברג וסמואל (רד) לוין, שחיסלו את מרנזנו במשרדו שישה חודשים לאחר מותו של ג'ו מסריה.

לאחר חיסולם של שני המלכים היה עכשיו לוצ'יאנו הגנגסטר הבכיר ביותר בניו יורק, עם השפעה רבה גם בשיקגו, דטרויט וניו ג'רזי. חברו הוותיק, מאיר לנסקי, הפך להיות יד ימינו ויועצו ולוצ'יאנו הקפיד להקשיב לעצותיו של היהודי שלו. לוצ'יאנו היה נאמן לעיקרון של המאפיה לפיו "אנחנו הורגים רק אחד את השני", כשהכוונה היא שעל המאפיה להימנע מלהרוג גורמים מבחוץ כדי להפחית את הלחץ מצד רשויות החוק. דוגמא לנורמה הזו נתן לוצ'יאנו בשנת 1935 כאשר דאג לחיסולו של דאץ' שולץ אשר ביקש לחסל את התובע הראשי של ניו יורק תומס דיואי. בסך הכל מעריכים כי לוצ'יאנו הורה או היה מעורב בחיסולם של כ-500 איש, אף כי לרובם המכריע הוא מעולם לא קושר באופן ישיר.

באמצע שנות השלושים החל לוצ'יאנו לארגן את כל בתי הזונות בניו יורק. הרעיון היה להוריד את המחירים למינימום ולסחוט את הנשים שיעבדו כמה שיותר כדי שיעשו יותר כסף. הנשים העובדות נאלצו לעבוד שישה ימים בשבוע במשך שעות ארוכות ולאט לאט החלו להישבר. לבסוף המשטרה ערכה פשיטה ענקית על כ-80 בתי בושת בערב אחד ויותר ממאה זונות נעצרו. כולן העידו על הסבל שעברו תחת שליטתה של חבורת לוצ'יאנו. בשנת 1936, לאחר משפט קצר, לוצ'יאנו נידון ל 30-50 שנה בכלא, על מעורבותו ברשת בתי הזונות.

מעצרו של לוצ'יאנו

בשלב זה יכול היה הסיפור של לוצ'יאנו להיגמר. הוא היה יכול להירקב בכלא ולהיזכר כעוד גנגסטר שעלה לגדולה ונפל תוך זמן קצר, אבל ההיסטוריה שיחקה לטובתו. בזמן מלחמת העולם השניה, מתישהו סביב שנת 1942 עלה רעיון גאוני במוחו של לוצ'יאנו או מישהו בסביבתו (לפי אגדות המאפיה זה היה מאיר לנסקי הגאון), להציע לצבא האמריקאי דיל שבמסגרתו תסייע המאפיה לצבא במלחמתו בנאצים, בתמורה לשחרורו של לוצ'יאנו.

היו אלה לנסקי וג'וזף ("Socks") לנזה אשר פנו למודיעין הצי האמריקאי עם ההצעה שלוצ'יאנו יסייע לצבא האמריקני ובתמורה יזכה להקלות בתקופת מאסרו ולחנינה בסוף המלחמה. אנשי המודיעין הימי האמריקאי ידעו שלוצ'יאנו שמר על קשרים הדוקים עם אנשי המאפיה הסיציליאנית באיטליה, שנלחמה על חייה תחת השלטון הפשיסטי של מוסוליני. הם ידעו גם שלוצ'יאנו עדיין שולט בנמלי ניו יורק וניו ג'רזי, באמצעות לנזה ולנסקי (לנזה שלט אז בשוק הדגים של מנהטן ולמעשה בכל דרום מנהטן ולנסקי שלט בנמלים וברציפים לכל אורך החוף). 

לכן הדרישות של אנשי המודיעין הימי מלוצ'יאנו היו שתיים: דבר ראשון שאנשי המאפיה יגנו על נמלי ניו יורק מפני הסתננות של כוחות אויב לארה"ב, ודבר שני - השגת ומודיעין וסיוע בשטח לכוחות האמריקנים שהתכוונו לפלוש לאיטליה דרך סיציליה ודרום איטליה. ההצלחה היתה כה גדולה, עד שגם לאחר המלחמה המשיכו כוחות המודיעין האמריקנים לשמור על קשר עם אנשי המאפיה בדרום איטליה כדי לחסל כל ניסיון קומוניסטי לצבור כוח באזור.

בתמורה לשיתוף הפעולה, איפשרו גורמי הצבא ללוצ'יאנו להמשיך ולנהל את אימפריית הפשע שלו מהכלא, וכפי שהובטח לו - בסוף המלחמה הסכים מושל ניו יורק תומס דיואי (אותו דיואי שלוצ'יאנו סיפר תמיד שהוא הציל את חייו כשחיסל את דאץ' שולץ), לחון אותו בהתאם להסכם. התנאי של דיואי היה שלוצ'יאנו יקבל חנינה רק אם הוא יבטיח שלעולם לא ידרוך יותר בארה"ב. לוצ'יאנו נאלץ להסכים לתנאי, אף כי ניסה למחות ולהסביר בבית המשפט כמה הוא אוהב את ארה"ב, איזה פטריוט הוא ושאין לו ארץ אחרת מאז שהגיע לניו יורק בגיל 10.

לוצ'יאנו מגורש מאמריקה

בפברואר 1946, לאחר מסיבה גדולה בה השתתפו בין היתר פרנק קוסטלו, מאיר לנסקי, בגסי סיגל, מו דליץ, ג'ו אדוניס, טומי לוקזי, ג'וזף בוננו, אלברט אנסטסיה וקרלו גמבינו, הפליג לוצ'יאנו לאיטליה. הוא הגיע לסיציליה, ניסה להתיישב ברומא אך גורש משם ע"י המשטרה המקומית ולבסוף התמקם בנאפולי. מאוחר יותר באותה שנה הפליג לוצ'יאנו לקובה, לוועידת הוואנה, שם באירוע מפואר שבו השתתף הזמר החביב על הנוכחים – פרנק סינטרה, קיבל לוצ'יאנו בחזרה את השליטה על המאפיה האמריקאית (והספיק גם לסגור כמה עניינים פתוחים, להוציא חוזה על ראשו של בגסי סיגל וגם לשבור כמה צלעות לויטו ג'נוביז לאחר שוויכוח קשה הידרדר למכות). כשנודע לשלטונות האמריקאים שלוצ'יאנו נמצא כל כך קרוב לארה"ב, הוא נאלץ לצאת בחזרה לאיטליה.

בשנות החמישים קשר לוצ'יאנו קשרים הדוקים עם המאפיה הקורסיקנית, שנחשבה למסוכנת וקשוחה אפילו מזו הסיציליאנית. במסגרת הברית רקמו הארגונים מנגנון הברחת הרואין שנודע לימים בשם הקשר הצרפתי, ואף זכה לסרט קולנוע בכיכובו של ג'ין הקמן. שיתוף הפעולה בין ארגוני הפשע הגדיל תוך זמן קצר ובאופן משמעותי את זרימת ההרואין לארה"ב דרך בסיסי המאפיה הקורסיקנית במארסיי, צרפת. ההרואין חדר לשכבות בציבור האמריקני, לאו דווקא חלשות והפך לחלק מהסצינה של עולם הבידור והמוזיקה  האמריקאי, ובעיקר הג'אז.

מפעל הברחת סמים לארה"ב הפעיל לוצ'יאנו גם באמצעות שיתוף פעולה עם המאפיה הסיציליאנית. בשנת 1957 נערכה בפלרמו, סיציליה, פגישה ביוזמתו של לוצ'יאנו בה השתתפו ראשי משפחת בוננו, משפחת גדינו ובוסים סיציליאנים כדי לדון בנתיבי סחר הסמים ברחבי אמריקה - האירוע שלימים יכנו ההיסטוריונים של המאפיה ועידת שתי המאפיות. בין הנציגים האמריקאים שהגיעו היו ג'וזף בוננו (שעם הגיעו לאיטליה נפרש בפניו שטיח אדום. בוננו היה בוס מכובד במיוחד לאור המסורת המשפחתית החזקה שלו והשושלת לה היה שייך), האנדר-בוס של בוננו, קרמיין גלנטה וג'וזף בונוונטרה. את משפחת מגדינו ייצגו בפגישה אנטוניו וגספרה מגדינו, אחיו של סטפנו מגדינו, שהיה בן דודו של בוננו. בין הסיציליאנים היו דון ג'וזפה ג'נקו רוסו הבוס גס הרוח אך בעל הקשרים הפוליטיים החזקים ביותר של המשפחה מהעיר מוזומלי (Mussomeli) במחוז קלטניסטה (Caltanissetta) בסיציליה, וגאיטנו בָדָלָמֵנטי הקאפו של העיר צ'יניזי (Cinisi) בסיציליה. לבני משפחת בוננו/מגדינו היו הקשרים החזקים ביותר עם המאפיה בסיציליה ולכן הם זכו ליתרון משמעותי בעסקי ייבוא הסמים לארה"ב. בזכות הפגישה הזו בסיציליה הרוויחו המשפחות מיליוני דולרים, אך הפכו גם לתלויים במשפחת בוננו.

לוצ'יאנו והכלבה במבי

למרות הצלחתו בניהול המאפיה האמריקאית מאיטליה, קובה, קנדה וכל מקום אחר, לוצ'יאנו לא הפסיק להתגעגע לניו יורק וחלם תמיד לחזור הביתה. בשנותיו האחרונות הוא נהג לומר: "כל מה שאני צריך כדי למות מאושר זה שבוע בניו יורק או במיאמי", אבל הוא לא זכה לכך. כדי לפצות את עצמו הוא נהג לשבת במסעדת קליפורניה בנפולי שם הוא יכול היה לפגוש תיירים מארה"ב. הוא אפילו קרא לכלב שלו במבי על שם גיבור סרטו של דיסני.

לוצ'יאנו גם מעולם לא התחתן, היו לו עשרות מאהבות אבל הוא באמת היה נשוי למאפיה. לא רק שהוא לא התחתן, גם לא היתה לו מערכת יחסים ארוכה משום שהוא טען שזה היה מפריע לו. כל זה השתנה בסוף שנות הארבעים כאשר לוצ'יאנו הכיר בנפולי בחורה בשם איגי לוסקוני. היא הפכה לבת זוגו והם חיו ביחד, בנפולי וברומא, במשך 9 שנים. בשנת 1958 נפטרה לוסקוני מסרטן בריאות.

בשנת 1959 כאשר הדיח פידל קסטרו מהשלטון בקובה את הרודן פולחנסיו בטיסטה, ששיתף פעולה עם לוצ'יאנו ולנסקי, הפסידה המאפיה מיליוני דולרים. קסטרו סגר את בתי הקזינו והפסיק את הזרמת ההרואין לארה"ב. זו היתה תחילת הסוף עבור לוצ'יאנו. בינואר 1962 לוצ'יאנו מת מהתקף לב (בגיל 64) בשדה התעופה הבינ"ל של נאפולי, בזמן שבא לקבל את פניו של ידידו, מפיק הסרטים, מרטין גוש. גוש סייע ללוצ'יאנו לכתוב תסריט אוטוביוגרפי אך מועצת המאפיה לא הסכימה לצלם את הסרט (ולפי חלק מאגדות המאפיה אף הוציאה חוזה על ראשו של לוצ'יאנו משום שסירב לוותר על הסרט). גוש, ביחד עם ריצ'רד האמר, השתמשו בתסריט כדי לכתוב את הספר "הצוואה האחרונה של לאקי לוצ'יאנו" בשנת 1975. מי שאמור היה לשחק את לוצ'יאנו בסרט היה השחקן דין מרטין, חבר משותף של לוצ'יאנו ופרנק סינטרה.

לוצ'יאנו חוטף התקף לב בשדה התעופה של נאפולי

לוצ'יאנו, שנקבר בבית הקברות סט. ג'ונס בקווינס, ניו יורק, לאחר שבית המשפט הפדראלי אישר שהעברת גופתו לקבורה בארה"ב אינה עוברת על חוקי ההגירה לארה"ב, היה הבוס החזק ביותר שהיה למאפיה האיטלקית בארה"ב, בטח בתקופתו וכנראה שבכלל. הוא נחשב לבוס שזכה לכבוד ע"י כולם בארה"ב, סיציליה, איטליה וקורסיקה. הוא מסמל ביחד עם אל קפונה ואחרים את תקופת הזהב של המאפיה האיטלקית בארה"ב – ימי תקופת היובש. ספרים רבים נכתבו עליו וסרטים רבים נעשו אודותיו ובהשראת סיפור חייו. לדמותו של מייקל קורליאונה, למשל, בסרט הסנדק 3 ישנם סממנים רבים שמזכירים את סיפורו של לוצ'יאנו. סרט בשם לאקי לוצ'יאנו נעשה עליו כבר בשנת 1973.

מסע  הלוויה של לאקי לוצ'יאנו