מורי האמפריז

מורי (הגמל) האמפריז היה גנגסטר ממוצא וולשי, חבר בכיר במאפיה של שיקגו (האאוטפיט) ואלי ה"פיקסר" המוצלח בהיסטוריה של המאפיה. במשך שנים ארוכות הוא היה האחראי מטעם האאוטפיט על הקשר עם פוליטיקאים ועם איגודי העובדים בשיקגו של תקופת היובש - כפוף ישירות לראש הארגון אלפונס (פני צלקת) קפונה, וגם לאחר שהאחרון נשלח לכלא בשנת 1932. האמפריז לגמרי לא היה גיבן, להיפך, והכינוי שדבק בו - "הגמל" היה ככל הנראה גלגול של כינוי קודם שהודבק לו "hump" (גיבנת/דבשת) שקרוב לוודאי נבע מקיצור שם משפחתו. כינויים נוספים שדבקו בהאמפריז במשך השנים - ושיכולים להעיד בין היתר על אישיותו ועל ההערכה שרחשו לו בעולם התחתון של שיקגו - היו "מיסטר אינשטיין", "הבריון עם המוח" ו"מיסטר שקי כסף".

מורי האמפריז נולד כמוריס לוליין האמפריז, בן שני מתוך חמישה למשפחה קשת יום ממוצא וולשי. הוריו היגרו לשיקגו אך בקושי הצליחו לכלכל את עצמם וכבר בגיל 7 נאלץ הילד לוליין לעזוב את בית הספר ולהתחיל לעבוד במכירת עיתונים. השוטטות ברחובות חשפה אותו מהר מאוד לעולם הכנופיות והפשע וזמן קצר לאחר שעזב את בית הספר הוא החל להסתבך בגניבות קטנות, כייסות ושאר מעשי עבריינות קטנים.

בגיל 13 הוא הוצא מבית הוריו והועבר למשמורת אצל שופט משיקגו בשם ג'ק מורי אשר ניסה לחנך את הפרחח הצעיר וגם לעניין אותו בקריירה משפטית. השופט מורי אמנם לא הצליח לשכנע את האמפריז ללכת בעקבותיו ולפתח קריירה משפטית, אך את השיעורים שלמד האמפריז אצל השופט בבית הוא יישם עוד שנים ארוכות קדימה. באותה תקופה גם שינה האמפריז את שמו ממוריס לוליין למורי האמפריז.

לאחר התקופה שבה חי בביתו של השופט מורי חזר האמפריז לעולם הפשע ובגיל 16 הוא נידון ל-60 יום מאסר במתקן כליאה לנוער לאחר שהורשע בגניבה קטנה (כייסות). אלא שהאישום המקורי נגד האמפריז לא היה גניבה קטנה, אלא פריצה - עבירה שהעונש עליה חמור בהרבה, וכאן נכנסו לתמונה השיעורים שלמד האמפריז בבית השופט. עוד בתחנת המשטרה דיבר האמפריז עם התובע במשפטו והסביר לו שלאור גילו הצעיר אין סיכוי שחבר מושבעים גדול (grand jury) יחליט להעמיד אותו לדין על עבירה חמורה כמו פריצה (לפי השיטה האמריקאית חבר מושבעים גדול - להבדיל מחבר מושבעים רגיל המכריע במשפט עצמו - קובע אם יוגש או לא יוגש כתב אישום נגד חשוד בפשע), ושגם אם כן משום מה יחליט חבר מושבעים גדול להעמידו לדין על פריצה, אין סיכוי שחבר המושבעים לא יתייחס לעדי אופי שיסבירו מדוע אין לשלוח לכלא את הנער שבא ממשפחת מצוקה ושזו לו העבירה הראשונה. לעומת זאת, המשיך האמפריז ואמר לתובע, אם תבטל את האישום בפריצה ותאשים אותי בגניבה קטנה אני אודה באשמה. כך אני אקבל רק עונש קל, אתה תוכל לרשום עוד הרשעה ברקורד שלך וכולם יצאו שמחים. כמובן שלאחר תקופת המאסר הקצרה שריצה חזר האמפריז לרחובות והתמחה בעיקר בפריצה לבתי עשירים ולחנויות תכשיטים.

בשנת 1921, כשהיה בן 20, עזב האמפריז את שיקגו מסיבה לא ידועה ועבר להתגורר בבית אחיו בעיר ליטל אקס (Little Axe) באוקלהומה. הוא החל לעבוד כסוכן מכירות מדלת לדלת וכך הכיר בחורה צעירה בשם מרי ברנדל, אותה הוא נשא לאחר זמן קצר לאשה. בשלב מסוים העניינים בשיקגו כנראה הסתדרו והאמפריז יכול היה לחזור הביתה כאיש נשוי שעובד בעבודה חוקית (רק כך אשתו הכירה אותו).

בשיקגו מצא האמפריז עבודה כטבח במסעדה, אך הקריירה הלגיטימית שלו נמשכה זמן קצר בלבד - בדיוק עד היום שבו הוא פגש לקוח בשם פרד אוונס. פרד אוונס היה גנגסטר ממוצא אירי שלא היה שייך לאף כנופיה באופן רשמי ושאף להיכנס לעסקים הרווחיים של הברחת והפצת אלכוהול (הימים היו כמובן ימי תקופת היובש). הבעיה של אוונס היתה שלא היה לו מאיפה להשיג אלכוהול והוא חיפש שותף שביחד איתו הוא  יחטוף משאיות אלכוהול של מבריחים אחרים, ואז יהיה להם אלכוהול משלהם כדי להתחיל ולגלגל את העסק. האמפריז הצטרף בשמחה למיזם הלא מקורי, אך מוצלח.

 הרעיון היה טוב וגם הביצוע לא רע בכלל. במשך כמה שנים עבדה השיטה של אוונס והשניים נכנסו לעסקי האלכוהול, עד שיום אחד ביצעו השניים את הטעות האולטימטיבית וחטפו (לא בכוונה כמובן) משאית אלכוהול שהיתה שייכת לאאוטפיט. כעבור כמה ימים הגיעו מספר מאנשיו של קאפונה להאמפריז ביחד עם נהג המשאית, ולאחר שזה זיהה את האמפריז כאיש שתקע לו אקדח מול הפרצוף, לקחו אותו הבחורים של קאפונה ל"פגישה" עם הבוס. איך בדיוק התנהלה השיחה בין קפונה להאמפריז לעולם לא נדע, אך מה שברור הוא שהבוס התרשם מאוד מדיבורו החלקלק של העבריין בן ה-27 והחליט לצרף אותו לארגון שלו (אשר בניגוד לקוזה נוסטרה קיבל לשורותיו גם בני לאומים אחרים שאינם איטלקים/סיציליאנים). לימים אמר קפונה על הרכש המוצלח שלו שהגיע לפתחו במקרה: "אף אחד לא יודע לתחמן כמו הגיבן".

האמפריז השתלב היטב בחבורת הגנגסטרים מהדור החדש שפעלו תחת קפונה - אנשים כמו ג'ק מקגרן ופרנק ריו - כולם היו רזים, נאים ומסודרים באופן שאיכשהו בישר שהצרות כבר בדרך. מין חצי עבריינים, חצי אנשי עסקים שנהנו להסתופף בחברת "ביג אל", נהנו מהגב שלו ונשבעו לו אמונים.

קפונה שהבין שאת כישוריו של האמפריז ניתן לנצל להרבה יותר מאשר לחטוף משאיות - ג'וב שכל בריון יכול היה לבצע - ייעד את האמפריז לתפקיד שונה לחלוטין. לכן כמעט מיומו הראשון באאוטפיט היה האמפריז הגורם המוביל בהשתלטות המאפיה על איגודי העובדים של שיקגו. בשנת 1931 הועמד האמפריז לדין על חטיפת נשיא אחד האיגודים של שיקגו, רוברט פיץ', אך בסופו של דבר הוא זוכה.

זיכויו של האמפריז לא היה מקרי. שיטת העבודה שהאמפריז האמין בה יותר מכל היתה מתן שוחד לשופטים ולפקידי ממשל מושחתים - או כפי שהוא הגדיר זאת פעם: "ההבדל בין זיכוי לאשמה בכל בית משפט הוא מי מגיע לשופט קודם ועם הכי הרבה". מהרגע שהצטרף לפשע המאורגן החל האמפריז "לשמן" כמה שופטים, תובעים, חברי מועצת העיר שיקגו ופקידי עירייה שרק היה יכול - הכל מכסף שהקצה במיוחד לעניין אל קפונה שלמד מהאמפריז את חשיבות העניין (עד אז השיטה המועדפת עליו היתה פשוט לחסל את מי מאנשי השלטון שלא הסכים לשתף פעולה ולהיכנע לסחטנות). קשוח וחסר רחמים, אך גם נבון מאוד ושקול, דגל האמפריז - בניגוד לרבים מחבריו - בשימוש ברצח רק כאמצעי אחרון לפתרון בעיות. או כמו שאל קפונה אמר פעם: "כל אחד יכול לירות באקדח. גם הגיבן יכול אם הוא חייב, אבל הוא תמיד מעדיף לגמור את העניין בכסף אם הוא יכול".

האמפריז (במרכז) עם עורכי דינו

תכונה נוספת שמורי האמפריז התברך בה - שוב בניגוד לרבים מחבריו - היתה ניסיון ככל יכולתו לדאוג שלא הוא ולא חבריו לארגון ייחשפו לתקשורת ושהאאוטפיט ככלל תמשוך כמה שפחות תשומת לב ציבורית. בזמן ששני חבריו הטובים, הבוס סם (מומו) ג'יאנקנה ומנהל עסקי האאוטפיט בקליפורניה ג'ון (ג'וני היפה) רוזלי רק חיפשו כל העת את אור הזרקורים, האמפריז הקפיד להישאר מאחורי הקלעים ולעולם לא להיראות בחברתם של שני אלו או של גנגסטרים סלבריטיז אחרים. רוב חייו הוא חי בדירה צנועה בדרום שיקגו והשתדל שלא לנקר עיניים. מצד שני הוא אף פעם לא היה מוכן לוותר, לא עבורו ולא עבור האאוטפיט, ודגל בפילוסופיה (שהוא ניסח): "כל פעם שאתה הופך להיות חלש, אתה עלול גם למות".

בשנת 1933, שנה לאחר שהבוס שלו קפונה הורשע בהעלמת מס ונידון ל-12 שנות מאסר, הועמד גם האמפריז לדין על עבירות דומות. הוא בחר לרדת למחתרת ונעלם למשך שנה וחצי עד שהסגיר את עצמו באינדיאנה. באופן מפתיע (או שלא כאשר מדובר היה בהאמפריז) הוא נידון ל-18 חודשי מאסר בלבד - גם על העלמת המסים וגם על הבריחה מהחוק, ושוחרר כעבור שנה. באותה שנה היה מעורב האמפריז גם ב"חטיפתו" של רב הנוכלים הבריטי ג'ון (ג'ק הספר) פקטור.

פקטור, ידידו של אל קפונה, היה חשוד בארץ מולדתו בהונאת מניות גדולה ועמד בפני הסגרה מארה"ב לאנגליה. אלא שזמן קצר לפני שנעצר כדי להסגירו הוא כביכול נחטף ונעלם מעל פני השטח. כדי לחזק את סיפור החטיפה, הפלילה האאוטפיט עבריין יריב בשם רוג'ר דואי, אשר נעצר, נשפט כנאשם על חטיפתו של פקטור ונידון ל-99 שנות מאסר. רק בשנת 1959 התגלתה התרמית. דואי שוחרר מהכלא, אך הספיק ליהנות מהחופש שלו שבועיים בלבד עד שמישהו דאג לחסל אותו בזמן שהלך ברחוב.   

שישה חודשים לאחר חיסולו של דואי קנה האמפריז מספר גדול של מניות של חברת ביטוח ושמונה חודשים לאחר מכן פדה אותן ברווח גדול של 42 אלף דולר. חקירה של רשויות מס ההכנסה בארה"ב גילתה שאותן מניות שקנה ופדה האמפריז היו במקור בבעלותו של ג'ון פקטור. רשויות המס טענו כי אותם 42 אלף דולר היו התשלום ששילם פקטור להאמפריז תמורת ה"חטיפה" המפוברקת. מס הכנסה לא יכול היה להוכיח זאת אך מה שהוא כן יכול היה לעשות הוא לחייב את האמפריז להצהיר על הכסף הזה כהכנסה ולשלם עליו מס הכנסה.

באמצע שנות הארבעים הפגין האמפריז את שיא יכולתו, קשריו והשפעתו. בשנת 1943 הואשמו רבים מראשי האאוטפיט, ביניהם הבוס פול (המלצר) ריצ'ה, הפרונט-בוס פרנק (המחסל) ניטי, הקפואים לואי (ניו יורק הקטנה) קמפניה, ג'וני (היפה) רוזלי וצ'רלס (אף דודבן) ג'יו, בסחיטת ראשי האולפנים הגדולים ובכירים נוספים בתעשיית הקולנוע בהוליווד, ביניהם הבעלים של אולפני M.G.M, פרמאונט, פוקס המאה ה-20 ועוד - מה שנודע כפרשת סקנדל הוליווד.

לאחר חשיפת הפרשה התברר שכמו במקרים רבים לפני כן (וגם בעתיד של יחסי המאפיה וענפי התעשייה השונים) גם כאן נעזרו תחילה האולפנים בגנגסטרים כדי למנוע מאיגודי העובדים של תעשיית הקולנוע לשבות ולעשות בעיות, ובסופו של דבר הם  מצאו את עצמם נסחטים בידי אלו שהם בעצמם ביקשו את עזרתם.

בחודש דצמבר 1943 הורשעו כל הנאשמים בפרשת סקנדל הוליווד (למעט ניטי שהתאבד בינתיים) ונידונו ל-10 שנות מאסר בכלא הפדראלי באטלנטה, אלא שתנאי המאסר בבית הכלא הקשוח, והמרחק הרב ממרכז העסקים שלהם בשיקגו לא מצא חן בעיני הגנגסטרים שהחלו להפעיל את השפעתם הפוליטית כדי להתקרב הביתה. הגנגסטרים ביקשו לעבור למתקן נוח יותר בליוונורת', טקסס, אך סורבו ובנוסף לכך עמדו להיות מוגשים נגדם כתבי אישום נוספים שהיו מחסלים לגמרי את סיכוייהם להשתחרר על תנאי מוקדם יותר, ואז הוכנס מורי האמפריז לתמונה.

בשנת 1947 נרקמה העסקה בין מורי האמפריז לבין התובע הכללי של ארה"ב, טום סי. קלארק, שהפכה את הגמל לאגדה ואת השפעתה של האאוטפיט על הצמרת הגבוהה ביותר של הממשל בארה"ב לעובדה מצערת (או משמחת תלוי בצד של מי אתם). טום קלארק, התובע הכללי בממשלו של הנשיא הארי טרומן שנבחר בשנת 1945, היה האיש שבידיו היו המפתחות הן להעברת ראשי האאוטפיט לכלא נוח יותר ובעיקר לסגירת התיקים החדשים נגדם, אך היה צריך להציע לו בונבון מפתה במיוחד כדי שייעשה זאת לאור האמבוש התקשורתי, הציבורי והפוליטי שהיה צפוי לו כאשר הדברים יצאו לאור. האמפריז יצר קשר עם התובע הכללי קלארק ואמר לו כך: אם יהיה לך עור מספיק עבה כדי לבצע את המהלך שאני מבקש ממך לבצע, אני מבטיח לך שאתה תהיה המועמד הראשון בתור להתמנות לתפקיד שופט בבית המשפט העליון של ארה"ב.

להבטחה של האמפריז היה כמובן כיסוי ובחודש אוקטובר 1949 הפך טום קלארק למועמד של הנשיא טרומן לתפקיד שופט בבית המשפט העליון של ארה"ב. השאלה היא רק איך היה יכול האמפריז להבטיח דבר כזה? בבחירות לנשיאות ארה"ב בשנת 1945 נבחר הנשיא הארי טרומן הרבה מאוד בזכות מימון בסכומי עתק שקיבל ממשפחת המאפיה של  קנזס סיטי - איתה היה לאאוטפיט קשר הדוק בעסקים פליליים ופוליטיים גם יחד. האמפריז ידע שאם הוא יחשוף את הקשר של הנשיא ה-33 של ארה"ב למאפיה ויפרסם את סכומי הכסף שתרם העולם התחתון למנהיג העולם העליון, תיפח תיבת פנדורה שמי יודע איך היא תיסגר. גם האיש החזק בוושינגטון ידע זאת ולא נדרש זמן רב מדי כדי להסביר לו מה החלק שלו בעסקה.

בשנת 1947 השתחררה כל החבורה והבוסים חזרו הביתה שש שנים קודם למועד סיום ריצוי העונש המקורי שנגזר עליהם. התקשורת כצפוי זעמה, כעס שהתגבר עוד יותר לאחר פרסום מועמדותו של קלארק לתפקיד שופט עליון. במאמר המערכת של השיקגו טריביון נכתב אז: "טום קלארק לגמרי לא מתאים לעמוד בשום עמדה הדורשת אחריות ציבורית, ובמיוחד לא עמדה בבית המשפט העליון. היינו בטוחים בחוסר ההתאמה של קלארק מאז שיחק תפקיד משמעותי בשחרור הגנגסטרים של קאפונה לאחר שריצו רק את המינימום מתוך עונש המאסר שנגזר עליהם".

למורי האמפריז מיוחסות עוד שתי "הברקות" שהוסיפו גם הן לתהילתו והפכו אותו לאחת הדמויות הנערצות באאוטפיט - שתיהן ככל הנראה שילוב בין השיעורים שלמד כילד בביתו של השופט מורי לבין ניסיון וחוכמת חיים. ההברקה הראשונה שלו היתה הגילוי והניצול של כל הפרטים והדקויות של העיקרון המשפטי של הרשעה כפולה ("Double Jeopardy") - המונע הרשעה של אדם בעבירה לאחר שהוא כבר הורשע בה פעם אחת. ההברקה השניה המיוחסת לו היא השימוש בזכות החוקתית של שתיקה כדי למנוע הפללה עצמית (המעוגנת בתיקון החמישי לחוקת ארה"ב) לתועלת המאפיה.

האמפריז (ראשון מימין) עם עורכי דינו

בשנת 1956 מת ג'ק (אגודל שומני) גוזיק, שאפשר להגדירו כראש המחלקה המדינית ושר האוצר של האאוטפיט. הוא היה האחראי על הקשר עם פוליטיקאים, שופטים ופקידים בכירים, עם ראשי מדינות והוא היה היועץ הכלכלי הבכיר של הארגון עוד מאז תקופתו של אל קפונה (אשר יש הטוענים כי גוזיק היה האדם היחידי שהוא באמת סמך עליו). באופן טבעי החליק האמפריז לתפקידו של גוזיק והרחיב אותו. כעת הוא היה האסטרטג הבכיר של הארגון ואיש הכספים מס' 1 שלו. כחלק מ"הירושה" שקיבל מגוזיק, היה מעורב האמפריז גם בסידורים הדחופים שנעשו בעקבות מותו הפתאומי של ה- Chief political fixer כפי שכונה תפקידו באנגלית.

גוזיק מת מהתקף לב בזמן שסעד עם כמה שופטים שהיו בכיס של האאוטפיט במסעדה בשם  St. Hubert's Old English Grill, שהיתה מקום המפגש הסודי והקבוע של ה"פיקסרים" של האאוטפיט ושופטי שיקגו. מתוך הבנה שאי אפשר יהיה לפרסם את דבר מותו של גוזיק במסעדה מבלי לסכן את הידידים הכי טובים של האאוטפיט במערכת המשפט של שיקגו, החליט האמפריז להעביר את גופתו של גוזיק כדי שיימצא מת בביתו. ביחד עם כמה גנגסטרים הועברה גופתו של "אגודל שמנוני" לביתו, שם הודיעו הגנגסטרים לאשתו של גוזיק שבעלה מת באופן רשמי במיטה בביתם.

בסוף שנות החמישים, כאחד האנשים החשובים באאוטפיט והיועץ האישי של הבוס סם ג'יאנקנה, היה מורי האמפריז אורח כבוד ברבים מארמונות המלוכה ברחבי העולם. במיוחד מפורסמים קשריו הטובים בארמונותיהם של מלך הפיליפינים והשאה באירן. אבל מה שהצדיק את התהילה שנקשרה לשמו של האמפריז לא היו יחסי החוץ של האאוטפיט אותם הוא טיפח היטב, אלא העובדה שכמעט ממש במו ידיו הוא הכניס את רוב איגודי העובדים הגדולים והעשירים בשיקגו לתוך כיסה העמוק של האאוטפיט - צעד שהכניס לארגון מיליארדים של דולרים, הניע את גלגליו ואפשר לארגון להרחיב את השפעתו במגוון רחב של עסקים אך בעיקר בתעשיית ההימורים.

היועץ האמפריז והבוס ג'יאנקנה היו חברים קרובים (האמפריז היה גם היועץ הכלכלי האישי של הבוס), למרות שמבחינת אופי ואישיות היו השניים ההפכים הגמורים - ג'יאנקנה מוחצן ואימפולסיבי לעומת האמפריז הדיסקרטי וקר הרוח. מאמצע שנות החמישים היו השניים נתונים למעקב מתמיד של ה-F.B.I אחריהם. לכל מקום אליו נסעו, היתה תמיד מכונית של הבולשת מציצה מבעד למראות הרכב. אבל בעוד שכאשר ג'יאנקנה היה מואס במטרד, הוא היה פשוט מורה לנהג שלו לסחוט את דוושת הגז ומנסה להתחמק מרכבי הבולשת בכבישים המהירים של שיקגו, האמפריז נהג אחרת לגמרי. פעם אחת כשהבחין בסוכני הבולשת עוקבים אחריו במשך כל הבוקר הוא הורה לנהגו לעצור, יצא מהרכב ושלח את הנהג עם מכוניתו הביתה. לאחר מכן הוא ניגש אל הבלשים שעצרו כמובן כמה מטרים אחריו ואמר להם: "מהבוקר אתם עוקבים אחרי. אין צורך בשתי מכוניות, אני אסע איתכם" ונכנס לרכב. פעמים אחרות הוא היה עוצר במזנון דרכים וקונה לסוכני ה-F.B.I ארוחת צהרים.

בסוף שנות החמישים גילו סוכני סניף ה-F.B.I בשיקגו, בראשותו של ויליאם רומר, כי בקומה השנייה של חנות תפירה בצפון שדרות מישיגן, במרכז שיקגו, מתקיימות מדי פעם ישיבות של בכירי האאוטפיט - הבוס סם ג'יאנקנה, הבוס הקודם והקונסיליירי אז אנטונינו (ביג טונה) אצ'רדו ושני ה"פיקסרים הפוליטיים" של הארגון מורי האמפריז וגאס אלקס. ערב אחד, לאחר שהחנות נסגרה, הצליחו הסוכנים להשתיל מיקרופון סמוי בקומה השנייה שלה והתחילו להאזין. חמש שנים עמד המיקרופון - שזכה ב-F.B.I לכינוי  "Little Al" - במקומו ונתן לבולשת אפשרות נדירה לדעת בדיוק מה קורה עמוק בתוככי המאפיה של שיקגו. מהמידע שסיפק "Little Al" פיתחו סוכני הבולשת חיבה רבה להאמפריז שבפתיחת כל מפגש כזה היה אומר: "בוקר טוב רבותי, וכל מי שמאזין לנו. זוהי ישיבת הבוקר של העולם התחתון של שיקגו". בניגוד לחבריו האמפריז מעולם לא קילל ולא נשבע באף קדוש נוצרי והתגלה לסוכנים כבעל יכולת מילולית מעולה וכמספר סיפורים מצוין.

בשנת 1965 נקראו ג'יאנקנה והאמפריז להעיד בפני חבר מושבעים גדול לקראת הכרעה בשאלה אם יוגש או לא יוגש נגדם כתב אישום. בעוד ג'יאנקנה הגיע לבית המשפט, סירב לדבר ונשלח למעצר בשל ביזיון בית המשפט (התיקון החמישי לחוקה - זכות השתיקה - לא עמד לו במקרה זה, משום שהשופט הודיע לו מראש כי שום דבר שיאמר בדיון לא יוכל לשמש נגדו), האמפריז נמלט דקות אחדות לפני שסוכני ה-F.B.I נקשו על דלת ביתו כדי למסור לו את הזימון להעיד בבית המשפט. בדירה מצאו הסוכנים אל אחיו, ארנסט האמפריז, שסיפר להם כי אחיו בדיוק עזב אבל אין לו מושג לאן פניו מועדות. בנוסף לכך ראה רומר בדירה ג'קט בצבע כחול שמשך את עיניו.

אבל ראש שלוחת ה-F.B.I בשיקגו כבר הכיר את האמפריז היטב וידע לאן הוא עלול לברוח וגם איך הוא צפוי לעשות זאת. רומר ידע שהאמפריז היה קרוב לבני משפחתו באוקלהומה, והוא גם ידע שבשנים האחרונות הוא היה נוסע אליהם ברכבת משום שהוא החל לאבד את הראיה באחת מעיניו. הוא הורה מיד לערוך חיפוש בכל הרכבות שיוצאות משיקגו לאוקלהומה וכן על עריכת חיפוש בתחנת הרכבת הקרובה לביתו של האמפריז.

ואכן האמפריז נעצר על הרכבת בדרכו לאוקלהומה וחזר בליווי סוכני F.B.I לשיקגו. תוך כדי החלו להצטבר אצל הסוכן רומר עדויות כי לא במקרה עזב האמפריז את שיקגו ושהוא ידע היטב שצו הזימון לבית המשפט נמצא בדרך אליו. מוכר הכרטיסים בתחנת הרכבת ידע לספר כי האמפריז לבש בדיוק את אותו ג'קט שראה הסוכן רומר בדירתו לאחר שכביכול כבר עזב אותה. סבל שעבד ברכבת סיפר איך הוא ראה נוסע קורא עיתון ולאחר שסיים לקרוא זרק אותו הצידה. הסבל סיפר שהוא הרים את העיתון ונדהם לראות על השער של העיתון את תמונתו של האדם שרק לפני רגע זרק את אותו עיתון, לצד כתבה המספרת על הזמנתו הצפויה להעיד בפני חבר מושבעים גדול.

למרות זאת נשבע האמפריז בבית המשפט כי הוא לא ידע שצו הזימון להעיד הוצא נגדו לפני שעזב את שיקגו. טענתו נדחתה והוא נעצר והואשם בשבועת שקר. הוא שוחרר בערבות כבר באותו ערב, אך כנראה שכל המתח סביב מעצרו דירדר במהירות את מצבו הבריאותי שגם כך כבר לא היה מהמשופרים (למרות שהיה רק בן 66). בשעה שמונה וחצי בערב הגיע ארנסט האמפריז לביתו של אחיו, שם הוא מצא אותו מוטל מת על השטיח. ניתוח שלאחר המוות העלה כי האמפריז נפטר בנסיבות טבעיות מהתקף לב בזמן ששאב את השטיח בסלון ביתו.

האמפריז במעצרו האחרון

מרות שלפני מותו ביקש האמפריז לתרום את גופתו למדע, סירבו בני משפחתו למלא אחר הבקשה וגופתו נשרפה. לאחר טקס הקבורה נפגש סוכן ה-F.B.I רומר במסעדה עם בני משפחת האמפריז וסיפר להם עד כמה הוא העריך וכיבד את הבעל/אבא/סבא/אח שלהם. בספר אוטוביוגרפי שפירסם לימים כתב רומר כי במסעדה הוא אמר לבני המשפחה: "פיתחתי קירבה גדולה לגיבן, יותר מאשר לכל אדם אחר במאפיה. הבנאדם עוד חיסל אנשים בתקופת אל קאפונה בדרכו לצמרת, הוא גם ביצע אין סוף מעשי שחיתות, אבל היה לו סגנון מיוחד - איך שהוא התנהל. מילה שלו היתה מילה. אין שאלה בכלל, העדפתי בהרבה לעבוד נגד נבזה כמו ג'יאנקנה מאשר נגד אדם מכובד כמו האמפריז. בשיקגו יש עכשיו עוד הרבה מאפיונרים שאפשר לבחור אותם כמטרה, אבל אין עוד אחד כמו הגמל".