ועידת הוואנה

הנושא העיקרי השני שהצריך דיון דחוף בוועידת הוואנה היה מה שכונה על ידי מאיר לנסקי "העניין של סיגל":

בשנות השלושים התפשטו משפחות הפשע של ניו-יורק ושל שיקגו מערבה לכיוון לוס אנג'לס ונוואדה, בעיקר כדי למסד ולהשתלט על עסקי ההימורים ולפקח על משלוחי הסמים ממקסיקו. אחד מאנשי המפתח בפעילות זו היה בנג'מין (בגסי) סיגל אשר הפך בתוך זמן קצר גם לאחת הדמויות הבולטות והפופולריות בחוגים הזוהרים ביותר של הוליווד.

בתחילת 1946 השתלט סיגל על פרויקט גרנדיוזי של יזם אמריקאי בשם ויליאם ווילקרסון שהחל בבנית מלון-קזינו ענק בלאס וגאס שתוכנן להיקרא "הפלמינגו". עם השתלטותו על הפלמינגו שיכנע סיגל את חברו הטוב מאיר לנסקי לפעול אצל הבוסים בניו יורק כדי שישקיעו בפרויקט שלהערכתו של סיגל נדרשו להשלמתו עוד כמיליון וחצי דולר. סיגל הבטיח לבוסים, שהשתכנעו, שהקזינו-מלון יהיה השקעה חכמה ומניבה, אך תוך זמן קצר פרויקט הפלמינגו נקלע לבעיות גדולות.

מלון-קזינו פלימנגו

בגסי סיגל אמנם היה גנגסטר רב פעלים עם רקורד מוכח בעיקר בתחום הרצח והסחיטה, אך נסיונו בבניית בתי מלון הסתכם בשום דבר. למנהלת הפרויקט הוא מינה את חברתו הידוענית וירג'יניה היל וכתוצאה מכך סבל הפרויקט מבעיות שונות ומשונות. תוך זמן לא רב, הפרויקט שעלות הקמתו אמורה היתה להיות כמיליון וחצי דולר הגיע כבר לשישה מיליון דולר וסופו עדיין לא נראה באופק. באופן טבעי הבוסים/משקיעים מאוד לא אהבו את זה ובנוסף לכך הם גם חשדו שסיגל וחברתו גונבים כסף מכספי הפרויקט. לנסקי והבוסים גילו שגברת היל טסה בתכיפות די גבוהה לציריך, שם הפקידה כספים בחשבון בנק בבנק מקומי. הם חששו שסיגל מבריח כסף לציריך, לשם הוא גם יברח במקרה שהפרויקט ייכשל.

סיגל לא הוזמן לועידת הוואנה ואף אחד גם לא סיפר לו שעניינו יעלה בה. לאחר הדיון בעניינו הצביעו הנציגים וברוב דעות החליטו שהדרך לטפל בנושא היא לחסל את סיגל, כאשר הפיקוח על המשימה הוטל על הקונסליירי של האאוטפיט צ'רלי פישצ'טי. ארגון החיסול עצמו הוטל על ג'ק דרגנה, ראש משפחת המאפיה של לוס אנג'לס ומקורב לסיגל. דרגנה, שתיעב את סיגל, נתן את החוזה למחסל של המאפיה פול (פרנקי) קארבו, חייל במשפחת הפשע של לוצ'יאנו ובהמשך במשפחת לוקזי שלימים הפך לאחד הבוסים של ענף האיגרוף המקצועני באמריקה.

אבל למרות החוזה שהוצא עליו, הצליח סיגל ברגע האחרון להתחמק מעונש המוות שהוטל עליו בלא ידיעתו. פתיחתו של מלון-קזינו פלמינגו, שעדיין לא היה גמור, נקבעה לתאריך 26 בדצמבר 1946, בדיוק בזמן הוועידה בהוואנה, והחבר הטוב לנסקי הצליח לשכנע את הנציגים בוועידה לחכות ולראות איך יעבוד המלון לאחר הפתיחה, לפני שמוציאים את החוזה אל הפועל. הנציגים הסכימו לתת לבאגסי צ'אנס.

אלא שלרוע המזל, הדיווחים שהגיעו מלאס וגאס לא היו מעודדים. ערב הפתיחה של הפלמינגו היה כישלון מהדהד, והבוסים הזועמים דרשו את ראשו של סיגל. מנגד לנסקי, שהיה חייב לבאגסי את חייו לאחר שזה הציל אותו שלוש פעמים מניסיונות חיסול בימים הטובים של מלחמות האלכוהול בניו יורק של שנות העשרים, ביקש אותם שוב להמתין והצליח לשכנע אותם שסיגל יצליח בסופו של דבר להציל את הקזינו ולהרוויח בשבילם בחזרה את הכסף. בחוסר רצון, ובאופן שמלמד עד כמה רבה היתה השפעתו של לנסקי על ראשי המאפיה, הסכימו הנציגים לדחות את פתרון הבעיה של סיגל לאחרי הוועידה.

כעבור שבועיים נסגר מלון-קזינו פלמינגו לטובת סיום העבודות, ונפתח שוב לאחר שהושלם כעבור מספר חודשים. אבל כשגם אחרי פתיחתו המחודשת לא הצליח המלון-קזינו לכסות את הוצאות המשקיעים, איבדו הבוסים באופן סופי את סבלנותם כלפי סיגל. ב-20 ביוני 1947 נרצח סיגל באחוזתה של חברתו, וירג'יניה היל, בזמן שקרא עיתון בחדר האורחים. מתנקש עם רובה צלפים, שלא נתפס מעולם, ירה בו דרך החלון מספר יריות – שתיים פגעו בגוף ושתיים בראש.

כתוצאה מאחד הכדורים שפגעו בראשו, עפה עינו השמאלית של סיגל ממקומה ונמצאה על-ידי השוטרים על האח בסלון במרחק של שלושה מטר מהגופה. תמונת גופתו עקורת העין של סיגל, שהתפרסמה אז בכל עיתוני התקופה, הולידה את האגדה שלפיה נורה סיגל בעינו כסוג של מסר מצד מחסליו על כך שבשל עיניו הגדולות ותאוות הבצע שלו הוא חוסל בדרך אכזרית זו. למרות שלדבר לא היה כל בסיס, הפך מאז חיסול באמצעות כדור בעין לאחד מדפוסי הפעולה הנהוגים במאפיה וסמל לחיסולים של מי שנתפסו כבעלי עיניים גדולות.

בגסי סיגל והעין החסרה

בחודש פברואר 1947, חודשיים לאחר ועידת הוואנה, פרסמו כמה מעיתוני ניו-יורק ידיעות על כך שלוצ'יאנו נמצא בקובה. בתגובה לפרסומים דרשו גורמים שונים בארה"ב מקובה לגרש את לוצ'יאנו, שעסק באותו זמן בעיקר בארגון משלוחי הרואין לארה"ב, בחזרה לאיטליה. כשקובה סירבה להיענות לבקשת האמריקאים, החליט הממשל בוושינגטון לעצור את כל משלוחי הסיוע והתרופות לקובה כל עוד לוצ'יאנו נמצא על אדמת האי. בסוף פברואר הלחץ עשה את שלו והקובנים נכנעו. לוצ'יאנו נעצר ונשלח לאיטליה, שם נעצר על-ידי המשטרה המקומית עם נחיתתו, אך שוחרר זמן קצר לאחר מכן.