אירועי מפתח בהיסטוריה של המאפיה
1860: האחים אנג'לו מסיציליה מגלים את אמריקה
משפחת המאפיה הראשונה שפעלה באמריקה היתה ככל הידוע הכנופיה בראשות האחים רפאלו וג'וזפה אנג'לו, שפעלה בניו אורלינס מאמצע המאה ה-19. רפאלו וגו'זפה אנג'לו היו חברי המאפיה של פאלרמו שהיגרו לאמריקה, הנהיגו את הקהילה הסיציליאנית הקטנה שהיגרה לניו אורלינס והפעילו כנופיית יד שחורה שעסקה בסחיטה באיומים. בזמן מלחמת האזרחים של ארה"ב (1861-1866) כאשר כוחות האיחוד (הדרום) כבשו את העיר, שימשה כנופיית אנג'לו את כוחות האיחוד כמגנת הרציפים לאורך המזח של הרובע הצרפתי - לבה של העיר. כל המאפיונרים שזרמו לאמריקה לאחר מכן והתיישבו בכל רחבי "הארץ החדשה" היו קשורים לבוסים מניו אורלינס.
1893: הקמת האיחוד הסיציליאני
האיחוד הסיצליאני (Unione Siciliane) היה ארגון שהוקם בשנת 1893 בשיקגו כארגון צדקה שנועד לסייע לאלפי המהגרים שהגיעו באותן שנים מסיציליה לאמריקה, אך מהר מאוד הפך לכסות מהוגנת וחוקית לפעילות המאפיה. במשך שנים מי שעמדו בראש סניף שיקגו של האיחוד הסיציליאני - דמויות כמו מייק מרלו, פסקואלינו לולורדו, אנטוניו לומברדו (בתמונה), ג'וזפה איילו - היו הבוסים של המאפיה הסיציליאנית בשיקגו וגורם ששום מהלך משמעותי במאפיה באמריקה לא היה יכול לקרות ללא הסכמתו.
האיחוד הסיציליאני קיבל רק סיצליאנים לשורותיו. דחיית בקשתו של אל קפונה להתקבל כחבר באיחוד (משום שהיה נפוליטני ולא סיציליאני) היתה תירוץ מצוין עבורו לפעול בשנת 1925 לבחירת נאמנו, אנטוניו לומברדו, לתפקיד נשיא האיחוד ולמעשה להשתלט עליו. אחת הפעולות הראשונות שביצע לומברדו עם בחירתו לנשיא היתה שינוי התקנון שלו, כך שיתאפשר גם לאיטלקים ממוצא שאינו סיציליאני להתקבל אליו ובנוסף הוא שינה את שמו מ"האיחוד הסיציליאני" ל"איחוד האיטלקי-אמריקאי הלאומי".
השינויים הדרמטיים שערך לומברדו באיחוד גרמו לכעס ותסיסה בקרב רבים מאוד מחברי הארגון (למעשה בקרב כל מי שלא היו מנאמני אל קפונה) אשר זעמו על מחיקת האופי הסיציליאני של האיחוד ועל המהלכים שנועדו לאפשר את השתלטותם של קפונה ואנשיו על הארגון.
1916: מלחמת מאפיה - קמורה
מלחמת המאפיה - קמורה הוא השם שניתן בדיעבד למלחמה שהתרחשה בין השנים 1916-1917 בין משפחת מורלו-טרנובה שמקורה בקורליאונה-סיציליה, לבין כנופיות של איטלקים יוצאי נפולי שהיו מחוברים לארגון הפשיעה הנפוליטני - הקמורה, בעיקר הכנופיה הנפוליטנית של נייבי סטריט (Navy Street) בברוקלין והכנופיה הנפוליטנית של קוני איילנד-ברוקלין. משפחת מורלו-טרנובה שלטה בעשורים הראשונים של המאה שהעשרים (סביב 1910) בהארלם ולמעשה בכל צפון מנהטן.
בסיסן של שתי הכנופיות הנפוליטניות היה בברוקלין. בראש המשפחה הסיציליאנית עמדו ערב המלחמה ג'וזפה מורלו וגיסו אינציו לופו שריצו עונש מאסר ממושך על זיוף דולרים ומבחוץ ניהלו אותה אחיו למחצה של מורלו - וינסנט, קירו וניקולס טרנובה. בראש כנופיית נייבי סטריט עמדו ליאופלדו לאוריטנו ואלסנדרו וולרו, ובראש הכנופיה מקוני איילנד עמד פלגרינו מורנו ("דון פלגרינו" - בתמונה), וכולם היו כפופים לאנדרה ריצ'י - ראש הקמורה בארה"ב שישב בפילדלפיה מאז הגיע לארה"ב בראשית המאה העשרים (סביב 1902).
האחים ניקולו וגאיטנו דל גאודיו שלטו בתחום ההימורים באזור מזרח הארלם, בשטח של משפחת מורלו, עסק שמשפחת מורלו שאפה באופן טבעי לספח לעצמה. למרות שלאחים דל גאודיו היו קשרים לכנופיית הנפוליטנים של נייבי סטריט, האחים טרנובה לא ממש נרתעו. ניקולו דל גאודיו זכה לקבל כדור בראש מרובה צייד, לאחר שפותה להתרחק מהמספרה שלו, מה שגרם לאחיו לשכור מיד שומר ראש בדמותו של לא אחר מאשר ג'ורג' אספוסיטו, שהיה שומר ראשו של גיוזה גלוצ'י. גורם נוסף שניהל עסקי הימורים בשטח של הטרנובות היה ג'וזף דימרקו, אך גם אותו הם קודם דחקו לדרום מנהטן, לאחר שנכשלו פעמיים בניסיון לחסל אותו. בניסיון שלישי הם הצליחו לחסל אותו והפכו לבעלי הבית הבלעדיים של מועדוני ההימורים במנהטן.
אחרי שדימרקו חוסל נוצר סוג של ואקום בעסקי ההימורים בדרום מנהטן, אליו ניסו להשתחל אנשי הקמורה מברוקלין. הם פתחו בדרום האי מספר בתי הימורים וקיבלו תאבון. משלחת של אנשי קמורה מברוקלין יצאה לפילדלפיה, לראש הקמורה בארה"ב אנדרה ריצ'י, כדי להציע מהלך לחיסול משפחת מורלו-טרנובה ולהשתלטות על עסקיהם במנהטן. הרעיון מצא חן בעיניו של ריצ'י שנתן להם את ברכת הדרך וגם הציע את עזרתו. הרעיון המבצעי היה להביא את ראשי משפחת מורלו לברוקלין ולחסל אותם שם. ואכן בספטמבר 1916 הגיעו ניקולס טרנובה וצ'רלס אובריאקו לרחוב נייבי, בעקבות הזמנה חגיגית, לפגישה שנועדה לתאם שיתוף פעולה בין הכנופיות. משקאות הוגשו לשולחן והאווירה היתה מצוינת. לבקשת מארחיהם המשיכו השניים עם מלוויהם לבית קפה אחר בו אמורים היו להמתין להם נציגים נוספים של הקמורה, ואכן בבית הקפה המתינו להם נציגים נוספים עם רובים בידיהם. טרנובה ואובריאקו חוסלו במקום. צ'ירו טרנובה נקרא מאוחר יותר ע"י המשטרה לזהות את גופת אחיו.
חיסולו של טרנובה פתח סדרת רציחות ונסיונות רצח שנמשכה כשנה. לא ברוקלין ולא מנהטן היו מקומות בטוחים להסתובב בהם, לאנשי שתי הכנופיות. עשרות גנגסטרים מצאו את מותם, משני הצדדים. מאחר שאנשי הקמורה לא יכולים היו לחסל את ראשי משפחת טרנובה-מורלו שהתבצרו בהארלם, הם הקדישו את מירב מאמציהם לחסל את המשפחה באופן עקיף, ע"י השתלטות על עסקיהם. קודם כל הם הלכו על עסקי הארטישוק של מלך הארטישוק - קירו טרנובה. אחר כך הם ניסו להשתלט על שוק הקרח והפחם ויתר עסקיהם של הסיציליאנים, אך לא הצליחו באף אחד מהם.
אבל לצד כל לוחמי המאפיה שמיגרו את נסיונות ההשתלטות של הקמורה, מי שמיוחס לו התפקיד הגדול ביותר בניצחון הסיציליאנים על הנפוליטנים במלחמה היה ראלף ("הספר") ד'אניילו. הספר (במקור אלפונסו פפה) היה חבר בכנופיית נייבי סטריט. בשנת 1917 הוא נעצר בחשד לרצח וכדי להתחמק ממאסר (הוא בדיוק התחתן עם אהובתו החדשה, אמיליה ולווה מברוקלין) הסכים לספר את כל מה שידע (והוא ידע הכל) על מעשי הרצח של הכנופיה שלו בשנתיים האחרונות, על עסקי הסחיטה וההימורים - בקיצור שפך הכל. מפקדי הקמורה בניו יורק, ובראשם מוראנו ו-וולרו, נעצרו, נכנסו לכלא לתקופות ארוכות ויצאו מהתמונה. המאפיה, שלא בזכות עצמה, ניצחה במלחמה. הנפוליטנים איבדו כל שליטה בניו יורק.
אם עד סוף העשור השני של המאה העשרים עוד היוותה הקאמורה כוח משמעותי בעולם התחתון האיטלקי של ניו יורק, הרי שמאז התבוסה במלחמה עברה השליטה באופן מוחלט לידיהם של הגנגסטרים יוצאי סיציליה. פושעים ממוצא נפוליטני שהיו חברים בקאמורה הצטרפו לכנופיות המאפיה השונות של הסיציליאנים שהחלו להתפתח בשנות העשרים ושהפכו בסופו של דבר לחמש המשפחות של ניו יורק. על בסיס מה שהיה המשפחה של דון פלגרינו בברוקלין התבססה המשפחה של מי שהפך לבוס כל הבוסים של המאפיה הסיציליאנית בניו יורק - סלווטורה (טוטו) ד'אקווילה, המשפחה שלימים תהפוך להיות משפחת גמבינו.
1920: ג'וני טוריו מביא לשיקגו את הבריון שלו אל קפונה
בשנת 1909 הזמינה ויקטוריה מורסקו, מדאם שניהלה את בית הבושת הגדול ביותר בשיקגו ואשתו של ביג ג'ים קולוסימו, בוס מאפיה מקומי וסרסור גדול בפני עצמו, את האחיין שלה - הגנגסטר הניו יורקי ג'וני (השועל) טוריו - לשיקגו. ביג ג'ים החל להיסחט על-ידי אנשי המאפיה הסיציליאנית בעיר והמדאם חשבה שהאחיין המקושר שלה יפתור להם את הבעיות. ג'וני השועל לא איכזב. תוך זמן קצר חוסלו כל אויביו של ביג ג'ים וטוריו הפך למנהל עסקיו בשיקגו ולאחד מראשי הפשע המאורגן בעיר. את הטיפול בעסקיו בתפוח הגדול השאיר השועל לחברו פרנקי ייל. בשנת 1920 יצר פרנקי ייל קשר עם טוריו וביקש ממנו לקחת אליו לשיקגו את אחד הביריונים שלו, בחור בשם אל קפונה. קפונה בדיוק הצליח להתחמק מאישום ברצח שאירע במועדון של פרנקי ייל בקוני איילנד, והיה צריך קצת לקרר אותו ולהרחיק אותו מרחובות ניו יורק. כך הגיע הבחור החמום מברוקלין לשיקגו והצטרף לשורות הארגון של טוריו.
1920: תקופת היובש
בין השנים 1920-1933 עמד בתוקפו בארה"ב חוק שאסר על ייצור, הפצה, מכירה ושתיית אלכוהול. הרעיון שעמד בבסיס החוק היומרני היה צמצום הפשיעה שנתפסה כתוצאה של שתיית משקאות אלכוהוליים, אלא שבדיעבד תקופת היובש חיזקה את הפשע המאורגן ונטעה את שורשיו עמוק עמוק לאורכה ולרוחבה של אמריקה. למעשה תקופת היובש נחשבת לתור הזהב של המאפיה האיטלקית בארה"ב בכלל ושל המאפיה של שיקגו (האאוטפיט) במיוחד.
ההכנסות העצומות שגילגל העולם התחתון באותה תקופה איפשרו לו לבסס את אחיזתו בעסקים רבים - חוקיים ובלתי חוקיים - לשנים קדימה. באותן שנים התעצבה דמותה של המאפיה האיטלקית בארה"ב: המאפיונרים הצעירים של ניו יורק, בראשותו של צ'רלי לוצ'יאנו, סילקו את הבוסים הישנים והשתלטו על העיר בעקבות מלחמת הקסטלמרים. בשיקגו התבסס הארגון של אל קפונה תוך שהוא הופך את שיקגו של אותה תקופה לסמל נצחי לאלימות, פשע ורצח כאשר השיא הוא כמובן טבח סט. ואלנטיינס-דיי המפורסם של 1929.
תקופת היובש גם יצרה תת-תרבות של מסבאות בלתי חוקיות, בהן המשיכו להגיש את המשקאות האסורים שיובאו מקנדה, מכסיקו וקובה או יוצרו במבשלות מחתרתיות בכל מקום כמעט בארה"ב. במסבאות אלה (שכונו Speakeasys) התקיימו גם מופעי ריקודים, בידור וחשפנות ובחלקם גם הימורים (אשר היו גם הם בלתי חוקיים כמובן), והן כולן נשלטו על-ידי הפשע המאורגן - בעיקר המאפיה.
בחודש דצמבר 1933, לאחר שכבר היה ברור לכל כי הנזק שנגרם מהחוק גדול בהרבה מהתועלת שחשבו הוגיו להפיק, בוטל החוק שאוסר צריכת אלכוהול בארה"ב והסתיימה תקופת היובש. משפחות המאפיה צריכות היו עכשיו לחפש עיסוקים רווחיים חדשים, כך התרחב העיסוק בהימורים, סחר בסמים והשתלטות על איגודים מקצועיים. הרווחים העצומים שהשיגו משפחות המאפיה בתקופת היובש שימשו גם להשתלטות על עסקים לגיטמיים רבים.
1922: עליית מוסוליני לשלטון באיטליה
בשנת 1922 תפס הרודן האיטלקי הפשיסט בניטו מוסוליני את השלטון בארץ המגף וזמן לא רב לאחר מכן פתח במלחמת חורמה נגד כל הגורמים שנתפסו בעיניו כאיום על שלטון היחיד שלו - המלוכנים, הקומוניסטים, הדמוקרטים וגם המאפיה. בין כל הגורמים שעלולים היו להחליש את המשטר הפשיסטי, ראה מוסוליני במאפיה הסיציליאנית - שלא קיבלה מעולם את מרותה של שום ממשלה איטלקית ושפעלה בגלוי בסיציליה ולמעשה ניהלה את האי - אויב קשה שיש לחסלו ללא רחמים ומהר ככל האפשר.
לפי אגדות המאפיה, מה שבאמת הדליק את מוסוליני על המאפיה בסיציליה היה אירוע אחד שהתרחש בחודש מאי 1924 בעיירה הסיציליאנית פיאנה די גרצ'י. באותו חודש ערך מוסוליני ביקור רשמי בסיציליה כדי ללמוד על האי הנידח, החצר האחורית המוזנחת של איטליה, ולהכיר את תושביו. בין היתר עבר מוסוליני בעיירה פיאנה די גרצ'י, שם הוא התקבל ע"י ראש העיר שהיה (כמקובל בסיציליה) גם ראש המאפיה באזור, פרנצ'סקו קוצ'יה, או כמו שקראו לו כולם דון צ'יצ'ו.
עם הגיעו של מוסוליני לעיירה הופתע דון צ'יצ'ו משיירת המשטרה הענקית שליוותה את הדוצ'ה והוא לחש לו באוזן: "אתה איתי, תחת חסותי וכאן אני מגן עליך. בשביל מה אתה צריך כל כך הרבה שוטרים?". למוסוליני, שקיבל את דבריו של דון צ'יצ'ו בתערובת של השפלה וזעם, נפל האסימון. עכשיו הוא הבין בדיוק מה זו סיציליה. כשמוסוליני סירב לוותר על שיירת האבטחה הגדולה שלו וזו נכנסה לעיירה הקטנה, נפגע דון צ'יצ'ו מחוסר הכבוד שהפגין כלפיו (אצלו בבית!) האיש שהגיע מרומא והורה לאנשיו לדאוג שבזמן הנאום המתוכנן של הדוצ'ה בכיכר העיר, תהיה הכיכר ריקה מקהל.
ואכן, כאשר הגיע מוסוליני למחרת לנאום בפני אנשי העיירה בכיכר העיר, מצא הדוצ'ה את הכיכר ריקה כמעט לגמרי ונאלץ לשאת את נאומו בפני כמה קבצנים ושיכורים שנבחרו ע"י אנשיו של דון צ'יצו לשמש כקהל באירוע החגיגי. לפי הסיפורים, החוויה שעבר מוסוליני בפיאנה די גרצ'י ובעיקר הדברים שלחש דון צ'יצ'ו באוזנו, היו העילה למלחמה שגזר הדוצ'ה על המאפיה.
זמן קצר לאחר התקרית המצערת נעצר דון צ'יצ'ו באשמת רצח שבוצע עשר שנים קודם לכן, אך בשנת 1928 הוא שוחרר לאחר שבית משפט בסיציליה זיכה אותו מאשמה. אחרי הכל זו עדיין היתה סיציליה.
כך אן כך, בשנת 1925 מינה מוסוליני את הגנרל סזאר מורי לנציב האי סיציליה ובהוראת הדוצ'ה פתח מורי במבצע צבאי לחיסול המאפיה. אלפי מאפיונרים נעצרו ומאות חוסלו בשיטות שלא היו מביישות את המאפיה עצמה. ראשי המאפיה ירדו למחתרת (אלה שלא חוסלו או נעצרו), המאפיה כמעט והוכחדה והיא קמה לתחייה רק בסוף מלחמת העולם השניה. נחישותו של משטר מוסוליני בטיפול במאפיה (שכמוהו לא ניהל שום משטר איטלקי עד תחילת שנות התשעים של המאה העשרים), הובילה לגל עצום של מהגרים-מאפיונרים-סיציליאנים לאמריקה אשר שינו את פני המאפיה האיטלקית באמריקה. שיאו של תהליך זה היה שליחתו של המאפיונר סלווטורה מרנזנו, על-ידי הבוס הסיציליאני הגדול דון ויטו קאשו פרו (הבוס הגדול ביותר שנעצר ע"י הפשיסטים ומת בכלא), לניו יורק, כדי לארגן מחדש את המאפיונרים שברחו מסיציליה לאמריקה. תוצאת שליחתו של מרנזנו לניו יורק היתה מלחמת המאפיה הגדולה של 1931 (מלחמת הקסטלמרים) אשר סימנה את סוף עידן המאפיונרים האיטלקים הישנים באמריקה ותחילת עידן הגנגסטרים החדשים והקמת מועצת המאפיה על-ידי צ'רלי לוצ'יאנו וחבריו.
1924: ג'ון אדגר הובר בראש ה-FBI
מנהל הבולשת הפדראלית האגדי ג'ון אדגר הובר, שעמד בראש הארגון משנת 1924 ועד 1972, טען עד יום מותו כי לא המאפיה לא קיימת. במשך 50 שנות שלטונו ב-F.B.I נחשב הובר לאיש החזק בארה"ב ותמיד נשאלה השאלה מדוע אדם כה חזק ואינטיליגנט שהקדיש את כל חייו למלחמה בפשע וגם קיבל לא פעם ולא פעמיים ראיות ודאיות ואישור ממשי לקיומו של פשע מאורגן איטלקי, סירב להודות בקיומו של ארגון שכזה במשך זמן כה רב. לפי השמועות, שבינתיים כבר הפכו לאחת האגדות שכולם מאמינים להן וחוזרים עליהן, היה הובר הומוסקסואל שנהג ללבוש בסתר שמלות ולבני נשים וקיים מערכת יחסים חד מינית עם כפופים לו ב-F.B.I. לפי השמועה היו למאפיה ראיות (אולי תמונות?) של הובר מקיים יחסי מין עם גבר, מה שהפך אותו למשתף הפעולה הגדול ביותר של הקוזה נוסטרה אי פעם. לפי הסיפורים נסחט הובר במשך שנים ע"י המאפיה אשר דרשה ממנו, בתמורה לשמירת התמונות בסוד, להרחיק את הארגון שבראשו עמד מפעילות המאפיה. לא ידוע עד כמה הסיפורים האלה נכונים, אך אי אפשר שלא להבחין בעובדה שרק לאחר מותו של המנהל האגדי של הבולשת הפדראלית, החל ה-F.B.I לרדוף את המאפיה והגביר את הלחץ על ראשי משפחות הפשע בארה"ב בכלל ובניו יורק בפרט. עד 1972 עיקר המלחמה במאפיה התנהלה במסגרת המשטרות והתביעה של המדינות השונות ולא במסגרת פדראלית, מאמצע שנות השבעים נכנס ה-F.B.I לתמונה והחגיגה של המאפיה נגמרה.
1925: סלווטורה מרנזנו נשלח לאמריקה
סלווטורה מרנזנו נולד בעיירה הסיציליאנית קסטלמר דל גולפו, שהיתה בסיס של משפחת מאפיה ותיקה וחזקה באי, בשנת 1886. בקסטלמר דל גולפו הוא שימש כסוג של מפקד-לוחם במאפיה המקומית, זכה לכבוד רב ונחשב לכוכב. בשנת 1925, כשהוא כבר סוג של אגדת מאפיה במולדתו וגם בארה"ב, הגיע מרנזנו לניו יורק (והוא כבר בסביבות גיל 40) במטרה אחת ברורה: להשתלט על כל פעילות המאפיה בארה"ב. הוא נשלח לאמריקה ע"י דון ויטו קאשו פרו (בתמונה עם בנו) שהיה הבוס החזק ביותר בסיצילה באותה תקופה ושהתכוון להרחיב את עסקיו אל מעבר לים לארץ החדשה ואף לעבור אליה בעצמו - תוכנית שנקטעה עם מעצרו בשנת 1926 ע"י השלטון הפשיסטי. באופן טבעי נחת מרנזנו בברוקלין (שם כבר התמקמו מספר יוצאי קסטלמר דל גולפו - ובראשם סטפנו מגדינו וגספר מילאזו שהקימו משפחת פשע מקומית ובינתיים נאלצו לעזוב את העיר) והצטרף למשפחה שבראשה עמד אז קולה צ'ירו החלש. לא מן הנמנע כי הגעתם של ג'וזף בוננו וג'וזף פרופצ'י (שניהם גם כן בכירים במאפיה הסיציליאנית) לניו יורק, זמן לא רב לפני הגעתו של מרנזנו לעיר, נועדה להכין לו את הקרקע ולפנות לו את הדרך. ניו יורק, שאליה הגיע מרנזנו ב-1925, היתה גן עדן לכנופיות לנוכח חוק היובש שהיה בתוקף כבר 5 שנים וסופו לא נראה באופק, מה שסיפק לכנופיות מקור תעסוקה בלתי נדלה. מקור תעסוקה נוסף היה הברחת סיציליאנים נוספים, חלקם פושעים מוכרים בבית, לארה"ב. כנופיות רבות על בסיס אתני שונה (יהודים, אירים) הסתובבו בעיקר במנהטן, ברוקלין ובברונקס ונלחמו ביניהן. מרנזנו זכה מהר מאוד לתמיכת מנהיגי מאפיה שונים בעיר (בעיקר בברוקלין) ומחוצה לה, משפחות שהיו נאמנות לבוס כל הבוסים הקודם סלווטורה ד'אקווילה ועכשיו סבלו מהתערבות מסרייה בענייניהן (למשל וינסנט מנג'אנו), ובעיקר זכה מרנזנו לתמיכה מהקסטלמרים שהתמקמו כבר בארה"ב, דוגמת מגדינו שהקים משפחת מאפיה בבפאלו ושלח למרנזנו 5000 דולר מדי שבוע, וג'ו איילו משיקגו. אבל המשימה שעמדה בפניו של מרנזנו לא היתה פשוטה בכלל. בראש המאפיה הסיציליאנית בארה"ב עמד אז הבוס הכל יכול ג'ו (הבוס) מסרייה ששלט בכל משפחות הפשע החזקות בעיר ובארה"ב ביחד עם בן בריתו משיקגו אלפונס קפונה. מסרייה היה מאפיונר אולד סקול (מוסטש פיט) יליד פלרמו שזכה במעמדו לאחר מלחמה ארוכה והוא לא התכוון לוותר על מעמדו לטובת הגיבור החדש שהגיע מהארץ הישנה. זה היה הרקע למלחמה הקסטלמרית שפרצה בין נאמני מסרייה לנאמני מרנזנו בשנת 1930 ושינתה את פני המאפיה הסיציליאנית בארה"ב.
1928: ועידת קליבלנד
ועידת קליבלנד שאירח הבוס של משפחת המאפיה המקומית ג'וזף פורלו בשנת 1928 נחשבת לוועידת המאפיה הלאומית הראשונה שהתקיימה בארה"ב. לוועידה שהתקיימה במלון סטאטלר בעיר הוזמנו ראשי משפחות מאפיה סיציליאנים מניו יורק, ניו ג'רזי, שיקגו, פלורידה ומקומות אחרים, כאשר המפורסמים מבין האורחים היו וינסנט מנג'אנו וג'וזפה פרופצ'י מברוקלין (בתמונה בכסא גלגלים), מי שבהמשך יעמדו בשתיים מבין משפחות הקוזה נוסטרה - משפחת מנג'אנו (שלימים תיקרא משפחת גמבינו על שם הבוס דון קרלו גמבינו) ומשפחת פרופצ'י (שלימים תיקרא משפחת קולומבו על שם הבוס ג'וזף קולומבו) ופסקואלה לולורדו - נשיא האיחוד הסיציליאני משיקגו ונציגו של אל קפונה בוועידה (בתמונה לשמאלו של פרופצ'י).
מעניין שמי שלא נטלו חלק בוועידה היו שני הבוסים החזקים ביותר בניו יורק באותה התקופה, ג'ו (הבוס) מסריה וסלווטורה מרנזנו, מי שיעמדו בתוך זמן קצר בראש שני הפלגים היריבים שנלחמו במלחמת העולם של המאפיה (מלחמת הקסטלמרים), וכן כוחות המאפיה הצעירים שיקימו את הקוזה נוסטרה בסוף אותה מלחמה - חבורת צ'רלי לוצ'יאנו, פרנק קוסטלו, ג'ו אדוניס ואל קפונה.
חשיבותה ההיסטורית של ועידת קליבלנד היא בעצם קיומה, משום שכמה שעות לאחר שהגיעו כל הבוסים למלון, פשטו עליו כוחות המשטרה המקומית ועצרו את כל המשתתפים. המארח, ג'וזף פורלו אשר הזמין את כל הבוסים אליו כדי לבסס את מעמדו ולקבל את הכרתם כבוס של קליבלנד לאחר השתלטותו על משפחת המאפיה של העיר בעקבות מלחמה עם יריביו בני משפחת לונארדו, נאלץ לשחרר בערבות את כל הבוסים שהגיעו לתת לו כבוד.
1929: טבח סיינט ואלנטיינס דיי
בסוף שנות העשרים כבר היה אל קפונה אגדה חיה, אבל זה לא אומר שהוא או האאוטפיט היו בטוחים. במשך כל זמן התבססותה של האאוטפיט בצמרת העולם התחתון של שיקגו, המשיך ראש הכנופיה האירית מצפון העיר, הגנגסטר ג'ורג' (באגס) מוראן לנסות ולנקום את חיסולם של מנהיגי הכנופיה הקודמים, דין או'בניון, היימה וייס ו-וינסנט דרוצ'י, כמו גם לנסות ולהשיב לעצמו חלק מהטריטוריות הישנות של הכנופייה שאבדו לטובת הבוסים החדשים של העיר. בנוסף לכך כרת מוראן ברית עם יריבו הגדול השני של קפונה, הבוס הסיציליאני ג'ו איילו, שלא וויתר אף פעם על חלומו לחסל את קפונה. נסיונות לחסל את קפונה נעשו שוב ושוב, כמעט בכולם היה מעורב באגס מוראן באופן אישי. המצב הגיע לכדי כך שקפונה הסתובב ברכב משוריין בלבד (בתמונה), כזה עם זגוגיות ממוגנות ירי, צמיגים מיוחדים לנסיעה גם לאחר פיצוץ וסירנה משטרתית. המצוד של וייס ומוראן היה גם הסיבה העיקרית שקפונה העביר את מטהו למבצר במלון לקסינגטון. זה קרה לאחר ששני המשרדים שמהם ניהל קפונה את עסקיו (האחד היה מצג שווא של מרפאה והשני חנות של ריהוט עתיק) רוססו בכדורי הכנופיה הצפונית.
1929: ועידת אטלנטיק סיטי
ועידת אטלנטיק סיטי, שהתקיימה בחודש מאי 1929, היא אחד האירועים החשובים בהיסטוריה של המאפיה בארה"ב, ועם זאת לא השתתפו בה שני הבוסים הגדולים של המאפיה הסיציליאנית בארה"ב באותה תקופה: ג'וזפה (הבוס) מסרייה וסלווטורה מרנזנו. מי שכן השתתפו בה היו הבוסים שיהפכו תוך זמן קצר (לאחר מלחמת הקסטלמרים שתתחיל כשנה לאחר מכן) לראשי העולם התחתון באמריקה - מנהיגי מועצת המאפיה וסינדיקט הפשע הלאומי - הדור הבא של הפשע המאורגן: גנגסטרים בסטייל, שכסף מהיר ועסקים גדולים מעניינים אותם הרבה יותר מאשר טקסים חשאיים, מסורות מיושנות וטיפוח שפמים עצומים - אנשים כמו צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו, פרנק קוסטלו, ג'ו אדוניס ואלברט אנסטסיה שמצאו יותר שפה משותפת עם גנגסטרים יהודים כמו מאיר לנסקי ובגסי סיגל מאשר עם דונים סיציליאנים כמו מסריה ומרנזנו. יותר מאשר הנושאים שנדונו בוועידה, שהתכנסה על הטיילת של אנוך (נאקי) ג'ונסון (הלא הוא המקור לדמותו של "נאקי תומפסון" גיבור הסדרה אימפריית הטיילת) באטלנטיק סיטי (בתמונה עם אל קפונה), חשיבותה הגדולה של הוועידה היה בעצם קיומה - כינוס ראשון של ראשי כנופיות הפשע הגדולות מכל רחבי ארה"ב, בני לאומים, דתות וגזעים שונים (בעיקר איטלקים, ויהודים, אירים וגם שחורים) שהצליחו להכניס סוג של סדר בכאוס שהוא טבעו של העולם התחתון, ויצרו את התשתית להקמתו של סינדיקט הפשע הלאומי שנתיים לאחר מכן.
1930: מלחמת הקסטלמרים
מלחמת הקסטלמרים (על שם העיירה קסטלמר דה גולפו בסיציליה), שזכתה גם לשם מלחמת העולם של המאפיה, היתה אחד האירועים המכוננים בתולדות המאפיה האיטלקית בארה"ב והסתיימה ב-15 באפריל 1931 עם חיסולו של ג'וזפה (הבוס) מסרייה והכתרתו של סלווטורה מרנזנו לבוס כל הבוסים (capo di tutti capi) של המאפיה באמריקה. למעשה, סופה האמיתי של מלחמת הקסטלמרים הגיע כחצי שנה לאחר מכן, עם חיסולו של המלך מרנזנו על-ידי המלך החדש צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו והקמת מועצת המאפיה, אבל זה באמת הסוף ואנחנו עדיין אפילו לא בהתחלה. מלחמת הקסטלמרים החלה כמלחמה בין שני פלגים של המאפיה הסיציליאנית שהיגרו לאמריקה. מצד אחד הפלג שבראשו עמד הבוס של ניו יורק מאז תחילת שנות העשרים של המאה העשרים, ג'ו (הבוס) מסרייה, אשר בשיטתיות חיסל את כל יריביו ובסוף שנות העשרים היה הכוח השולט והבלתי מעורער בעולם התחתון האיטקלי בניו יורק, ומצד שני הפלג הקסטלמרי שהלך והתגבש בניו יורק מאמצע שנות העשרים וביקש לסלק את הבוס מסרייה ולהשתלט על העולם התחתון האיטלקי בניו יורק ובכל אמריקה. אומרים שמשק כנפי פרפר בצד אחד של העולם משפיע על מה שקורה בצד השני של העולם. מכירים? אפקט הפרפר? אז אמנם עליית הפשיסטים לשלטון באיטליה היתה אירוע קצת יותר רועש ממשק כנפי פרפר, אך מי יכול היה לשער מה תהיה מידת השפעת אירוע זה על המאפיה בארה"ב?
1931: הקמת מועצת המאפיה וסינדיקט הפשע הלאומי
לאחר שיצא כמנצח הגדול של מלחמת הקסטלמרים, חיסל את בוס כל הבוסים סלווטורה מרנזנו והשתלט על משפחת המאפיה החזקה ביותר בניו יורק, פנה צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו להשלמת התכנית שהגה ביחד עם חברו/שותפו מאיר לנסקי (שניהם בתמונה) במשך כמעט עשור: מיסוד מסגרת שתאגד את ארגוני הפשיעה השונים לכדי ארגון פשיעה אחד שישתף פעולה, שיחלק את העוגה באופן שכולם יהיו מרוצים פחות או ויותר, אך בעיקר שימנע מלחמות בין הארגונים ויחסוך לכולם הרבה כסף. בחסות חבורת לוצ'יאנו התאחדו חמש משפחות המאפיה שקבע בוס כל הבוסים המנוח סלווטורה מרנזנו בניו יורק, ביחד עם 21 משפחות פשע איטלקיות נוספות מכל רחבי ארה"ב, תחת גג אחד - מועצת המאפיה. אחת הפעולות המשמעותיות שעשה לוצ'יאנו עם הקמת המועצה (וגם את זאת מייחסים לעצה שקיבל מלנסקי) היתה ביטול תפקיד "בוס כל הבוסים" (capo di tutti capi) שהשאיפה לשאת בו גרמה תמיד למלחמות קשות ומיותרות. במקום "בוס כל הבוסים" קבע לוצ'יאנו כי בראש המועצה יעמוד יושב-ראש (תואר הולם יותר לראש מועצה מאשר תואר הבוס המסורתי שהתאים יותר למערכת המאפיה הישנה של ה-Mustach Petes ושל שלטון הכוח של שליט יחיד) וההחלטות בה לא יקבעו בידי אדם אחד אלא בידי המועצה כולה, באופן מוסכם (שלא לומר דמוקרטי). אבל עם כל הכבוד לדמוקרטיה, באופן טבעי הציב לוצ'יאנו את עצמו בתפקיד יו"ר המועצה. למעשה שלט לוצ'יאנו במשפחתו, במועצה ולמעשה במאפיה במשך כעשרים שנה (גם לאחר שנאלץ לעזוב את ארה"ב), אך לאחר ועידת הוואנה בשנת 1946 הוא החזיר לעצמו את תואר בוס כל הבוסים, ככל הנראה כדי לשריין את מעמדו לאחר שגורש מארה"ב ונאלץ לשהות בגלות בנאפולי.
1931: רצח בע"מ
חבורת רצח בע"מ (Murder, Inc.) היתה הזרוע הביצועית של מועצת המאפיה וסינדיקט הפשע הלאומי, שהקימו בשנת 1931 צ'רלי לוצ'יאנו, מאיר לנסקי וחבורתם. קבוצת הרוצחים המאורגנת התבססה בעיקר על מחסלים ממוצא יהודי, אשר פעלו בשירות המאפיה האיטלקית מבלי שכמובן היו חברים בה. בסיס הארגון היה החדר האחורי של חנות ממתקים בברונסוויל-ברוקלין ומעריכים שבעשור שבו פעלה, חוסלו על ידה בין 400 ל-700 איש. רבים ממקרי הרצח הלא מפוענחים הקשורים בפשע המאורגן באותה תקופה מיוחסים לה. בראש רצח בע"מ הציבו לוצ'יאנו ולנסקי שני רוצחים יעילים במיוחד: אלברט (הכובען המטורף) אנסטסיה האיטלקי ולואיס (לפקה) בוכהאלטר היהודי. בניגוד ללואיס לפקה ולשאר חברי רצח בע"מ, אנסטסיה (שזכה גם לכינוי "לורד התליינים") מעולם לא הועמד לדין על אף מקרה רצח. באופן קבוע, כאשר כתב אישום או משפט נראו באופק, עדי מפתח היו נעלמים. חבורת רצח בע"מ פעלה עד שנות הארבעים המוקדמות, אז נעצר אחד מבכיריה, אייב (קיד טוויסט) רלס, שבתמורה לחסינות מהעמדה לדין הסכים להעיד נגד ראשי החבורה וסייע להרשיע רבים מהם, ביניהם הבוס המשותף לואיס לפקה. אנסטסיה הבטיח פרס של מאה אלף דולר למי שיחסל את אייב רלס, ולמרבה ההפתעה בדיוק ערב לפני שאמור היה להעיד נגד אנסטסיה (12 בנובמבר 1941) נפל רלס מחלון חדרו השמור ע"י המשטרה במלון Half Moon בקוני איילנד. לפי אגדות המאפיה, היה זה פרנק קוסטלו, שבזכות קשריו במשטרה סידר שהשוטרים ששמרו על רלס באותו ערב ידאגו שהבוגד לא יגיע להעיד בבית המשפט למחרת.
1946: ועידת הוואנה
ועידת הוואנה היתה ועידת הפשע המאורגן החשובה בהיסטוריה של המאפיה האיטלקית בארה"ב. מקיפה יותר מוועידת אטלנטיק סיטי של 1929, בה לא השתתפו הבוסים הגדולים של התקופה ופרודוקטיבית יותר מוועידת אפלצ'ין של 1957 אשר הפכה לפארסה הגדולה בתולדות המאפיה לאחר שנחשפה על-ידי המשטרה זמן קצר לאחר שנפתחה. בוועידת הוואנה, שהתכנסה במלון נסיונאל בבירת קובה (בתמונה) בסוף חודש דצמבר 1946, השתתפו כל הבוסים הגדולים של התקופה וההחלטות שהתקבלו בה הינחו את משפחות הפשע המאורגן בארה"ב וגם באיטליה עוד במשך שנים ארוכות אחריה. את ועידת הוואנה אירגן "האיש הקטן" מאיר לנסקי, עבור חברו ושותפו צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו אשר גורש מארה"ב זמן קצר קודם לכן ונאסר עליו לדרוך על אדמתה שוב. מגלותו בנאפולי התקשה לוצ'יאנו לשלוט במועצת המאפיה, בסינדיקט הפשע הלאומי ובמשפחתו - משפחת לוצ'יאנו - שבראשם הוא עדיין עמד באופן רשמי, ונדרש לו כינוס של כל ראשי המשפחות והארגונים שפעלו תחת המטריה של מועצת המאפיה ושל סינדיקט הפשע כדי להבטיח שהסדר שהכתיב בניו יורק ובמקומות נוספים בארה"ב ימשיך לשרור. עד כמה גאון היה לנסקי אפשר ללמוד מהסיפור הבא: הדבר הראשון שעליו דיברו לנסקי ולוצ'יאנו כשהאחרון נחת בקובה (לאחר שהגיע במטוס פרטי ממכסיקו) היה הצעה של לנסקי ללוצ'יאנו להפוך לשותף במלון וקזינו נסיונאל, בו התקיימה הוועידה, שהיה בבעלותם של לנסקי ושל שותפו הסמוי, שליט קובה פולגנסיו בטיסטה. לנסקי הציע ללוצ'יאנו אחוזים במלון-קזינו תמורת 150 אלף דולר, כסף קטן שלא עשה רושם מיוחד על לוצ'יאנו אבל סכום שלא היה עליו כשרק הגיע לקובה. אבל לנסקי ידע בדיוק מה עושה - כל אחד מהבוסים שהגיעו לוועידת הוואנה נדרש להביא עמו מתנה קטנה למלך המאפיה הגולה, מעטפה שמנמנה מלאה באלפי דולרים. לאחר שפתח לוצ'יאנו את המעטפות שקיבל כתשורה מהבוסים האחרים, היה בידו סכום שהספיק לרכישת האחוזים במלון נסיונאל פלוס עודף יפה בצד. לוצ'יאנו לא היסס להשקיע את הכסף שקיבל זה עתה ברכישת שותפות במלון-קזינו של לנסקי, כפי שהוא מעולם לא פיקפק ביוזמותיו הפיננסיות של חברו הטוב. בצירופו של לוצ'יאנו כבעלים של הנסיונאל קיבל לנסקי 150 אלף דולר במזומן לכיסוי הוצאות הוועידה, אך בעיקר הבטיח שאף מאפיונר שיגיע לוועידה לא יקבל תיאבון וינסה לדחוף את האף לעסקים שלו (ועכשיו גם של לוצ'יאנו) בקובה.
1950: שימוע קפאובר
בין השנים 1950-1951 פעלה בסנאט האמריקאי ועדה שמונתה לחקור את הפשע המאורגן בארה"ב. הוועדה, בראשות הסנטור מטנסי אסטס קפאובר (Estes Kefauver), ערכה שימוע פומבי לעשרות גנגסטרים, עבריינים, פוליטיקאים ועורכי דין שהעידו בנושא הפשע המאורגן והשפעתו על המסחר בארה"ב. ההשפעה העצומה של השימוע על החברה האמריקאית והחשיבות הרבה שנודעה לו, נבעו בראש ובראשונה מהעובדה שהעדויות הוקרנו בפלא החדש שהשתלט על המדינה – הטלוויזיה. מצעד הגנגסטרים שהופיעו על המסך הקטן והמהפנט, והדברים שהשמיעו (או בעיקר הדברים שסירבו לומר בהתאם לזכותם החוקית) הפנו את אור הזרקורים למאפיה, הגבירו את פעולות רשויות אכיפת החוק האמריקאיות ופגעו בעסקים. השימוע של קפאובר הפך את הבוס פרנק קוסטלו (בתמונה) ראש משפחת לוצ'יאנו מניו יורק, לכוכב ולאטרקציה המרכזית, בעקבות הגדרתו על-ידי הוועדה כגנגסטר מספר 1 בארה"ב. כדי לתאר את מעמדו הסבירו כלי התקשורת כי "אף אחד בניו יורק אינו יכול להתמנות לתפקיד שופט, ללא הסכמתו של קוסטלו". קוסטלו הסכים להעיד בשימוע, תוך שהוא מוותר על זכות השתיקה המוקנית לו (לפי התיקון החמישי לחוקה האמריקאית), אך תוך הסכם עם ועדת החקירה ועם רשתות הטלוויזיה שפניו לא יצולמו וכל מה שאפשר יהיה לראות בעדותו יהיו ידיו בלבד. הידיים של פרנק קוסטלו הפכו לידיים המפורסמות במדינה. קוסטלו סירב לענות על שאלות רבות ומחלקן התחמק. כשנשאל "מר קוסטלו, מה אתה עשית עבור מדינתך", השיב: "שילמתי את מיסי". בעקבות עדותו המזלזלת בשימוע קפאובר נידון קוסטלו ל-18 חודשי מאסר בשל ביזיון הסנאט. כוכב הסרט הסנדק, מרלון ברנדו, סיפר פעם שהשתמש בהקלטות של קוסטלו משימוע קפאובר כדי לעבוד על סגנון הדיבור של דון ויטו קורליאונה. בוס בכיר נוסף אשר נכנס לכלא בשל ביזוי הוועדה היה בכיר האאוטפיט של שיקגו ג'וזף (יונים) איופה, אשר נשאל על קשריו בעסקי ההימורים הבלתי חוקיים, התחצף לחברי הוועדה ונידון לשישה חודשי מאסר. הגנגסטר היחיד מבין העשרות שעלו להעיד בפני ועדת קפאובר, אשר שיתף פעולה עם הוועדה וענה לשאלותיה היה הבוס מניו ג'רזי ווילי מורטי אשר היה מוכר כפטרון של פרנק סינטרה ומחובר לרבים בעולם הבידור האמריקאי. מורטי, שהיה חולה בסיפילס ובאותו שלב החל לאבד את שפיות דעתו ענה בפירוט על שאלות הוועדה, סיפר בדיחות, שפך את ליבו ועשה הצגה גדולה למצלמות הטלוויזיה ששידרו את ישיבות השימוע של הוועדה בשידור ישיר. ווילי מורטי היה למאפיונר הראשון ששבר את קוד השתיקה של המאפיה (האומרטה - omertà) ועוד בשידור חי בטלוויזיה. מורטי כמובן שילם על כך בחייו.
1957: ועידת שתי המאפיות
בחודש אוקטובר 1957 נפגשו במלון גרנד הוטל דס פלמאס בפלרמו, בירת סיציליה, כמה מהבוסים הגדולים של הקוזה נוסטרה באמריקה וכמה מהבוסים הגדולים של המאפיה הסיציליאנית במה שקיבל לימים את השם ועידת שתי המאפיות ונחשב לאחד האירועים החשובים בהיסטוריה המשותפת של המאפיה באמריקה ובסיציליה.
מהצד האמריקאי הגיעו ג'וזף בוננו (בתמונה), הבוס הוותיק של המשפחה הנושאת את שמו ומי שככל הנראה היה היוזם של כל האירוע, האנדרבוס שלו קרמיין גלנטה - מי שלימים והרבה בזכות המפגש הזה בפלרמו יהפוך לגדול סוחרי ההירואין בתקופתו, וחברים בכירים נוספים במשפחה ביניהם גספרה מגדינו (האייקון של האתר שלנו) אשר פעל גם באי הישן וגם בארץ החדשה.
מהצד הסיציליאני השתתפו במפגש האחיינים סלווטורה ("ציפור קטנה") גרקו וסלווטורה ("המהנדס") גרקו ראשי המשפחה מאזור צ'יאקולי בפלרמו שהיתה משפחת המאפיה החזקה ביותר בסיציליה באותה תקופה, ג'יוזפה גנקו רוסו ראש המשפחה המכובד של מוזומלי, אנג'לו לה ברברה ראש המשפחה של פלרמו-צ'נטרו ובכירי משפחות נוספות מהאי ביניהם גם תומסו בושטה מי שלימים יהפוך לבוס הראשון במאפיה הסיציליאנית שחצה את הקווים, הפך לעד מדינה, חשף את כל סודות הארגון ואת ההיסטוריה שלו והפליל רבים מראשיו.
אורח הכבוד באירוע היה צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו, מייסד הקוזה נוסטרה באמריקה בתחילת שנות השלושים, אשר גורש מארה"ב לאיטליה בשנת 1946 ומאז ניהל מארץ המגף את אימפריית הפשע שלו בארה"ב, קובה ומקומות אחרים.
אין שום ראיה ממשית לקיומה של ועידת שתי המאפיות או לנושאים שנדונו בה, אך אגדות המאפיה בנוגע אליה נובעות משני מקורות אשר מהווים את המקור לעוד רבים מסיפורי המאפיה. הראשון הוא ג'וזף ולאצי, חייל במשפחת ג'נוביז אשר בשנת 1963, במסגרת עדותו בפני ועדת החקירה של הסנאט - ועדת מקלילן - לחקר הפשע המאורגן, סיפר על האירוע שבו הוא כמובן לא נכח אך הוא שמע עליו. השני הוא תומסו בושטה, הבוס הסיציליאני שנכח באירוע ולימים כאשר הפך לעד מדינה סיפר עליו ופירט מי השתתף בו ומה נדון בו.
אז בשביל מה באמת נפגשו הבוסים משתי היבשות? הסיבה המרכזית לפגישה היתה תיאום ומיסוד הקשר בין שתי המאפיות, בעיקר לצורך ייעול מערך הברחת ההירואין מאירופה לארה"ב. משפחת בוננו שהיתה ראש הגשר בין שתי המאפיות, הפכה לארגון הפשע שאחראי למרבית הסחר בהירואין בעולם וזה היה תחום עיסוקה המרכזי עוד שנים רבות קדימה.
עניין נוסף שעלה במפגש היה הצעתם של ג'וזף בוננו ולאקי לוצ'יאנו לבוסים המקומיים למסד את המאפיה באי באותו סגנון שבו התאגדה הקוזה נוסטרה באמריקה: מועצה של ראשי המשפחות שתשלוט על כל פעילות המאפיה ושבראשה יעמוד בוס אחד - ראשון בין שווים - אשר מעבר לאינטרסים של משפחתו ידאג גם להבטיח את השלום בין כל המשפחות ויפעל לחלוקה הוגנת של פעילות המאפיה כדי למנוע מלחמות פנימיות ולחסוך דם ובעיקר כסף. ואכן, זמן קצר לאחר ועידת שתי המאפיות כוננה לראשונה בהיסטוריה של המאפיה בסיציליה מועצה כמו זו של אחותה באמריקה כשבראשה סלווטורה ("ציפור קטנה") גרקו.
1957: ועידת אפלצ'ין
לאחר שהשתלט דון ויטו ג'נוביז על משפחת לוצ'יאנו, פנה הדון המפחיד והשאפתן להשתלט גם על מועצת המאפיה ועל תפקיד בוס כל הבוסים בו חשק יותר מכל, תוך נישול שנוא נפשו צ'רלי לוצ'יאנו מכס המלכות. לשם כך כינס ג'נוביז בחודש נובמבר 1957 את כל הבוסים של כל משפחות המאפיה בארה"ב, לוועידה שבה הוא אמור היה להכתיר את עצמו למלך המאפיה החדש ואת בן בריתו קרלו גמבינו לבוס החדש של המשפחה מברוקלין (לאחר חיסול הבוס הקודם של המשפחה אלברט אנסטסיה שעמד בדרכם של השניים אל הפסגה). הועידה החשובה נקבעה להתקיים בעיירה הקטנה אפלצ'ין שבמדינת ניו יורק, באחוזתו של אחד הבוסים מבפאלו ג'וזף ברברה ובחסותו של הדון המכובד של בפאלו סטפנו (הקברן) מגדינו (ממייסדי משפחת בוננו). כשבעים בוסים, אנדר-בוסים, קונסיליירים וקפואים בכירים מכל רחבי ארה"ב וקנדה הגיעו לוועידת אפלצ'ין שהפכה להיות אחת הפארסות הגדולות בתולדות המאפיה. שוטר שהבחין בפעילות לא שגרתית בעיירה השקטה (בכל זאת לא כל יום ולא כל יומיים מגיעות לעיירה בשעטה עשרות לימוזינות שחורות, שפורקות מתוכן בפתח וילה אחת גברים רבים לבושים בהידור), הזעיק תגבורת כדי לברר מה מתרחש באחוזה השקטה, מבלי לדעת שהוא עומד להפתיע את ראשי המאפיה של כל אמריקה. כאשר ראו הבוסים את השוטרים הם החלו להימלט אל היער הסמוך, אך כמעט כולם נתפסו ע"י המשטרה. למרות שאף אחד מהבוסים, האנדר-בוסים או הקונסיליירים לא נכלא בעקבות ועידת אפלצ'ין, קיומה של המאפיה - שעד אז היתה רק בגדר שמועה שאיש עוד לא הצליח להוכיח - הפך לעובדה שכבר אי אפשר היה להכחיש. רבים מהבוסים שהושפלו בועידת אפלצ'ין מעולם לא סלחו למגדינו, ברברה וג'נוביז על האסון. אבל ג'נוביז היה חזק מדי, משפיע מדי ומפחיד מדי כדי שאפשר היה לחסל אותו. אלא שרבים מפקפקים בתיאורית החשיפה המקרית של ועידת אפלצ'ין, שרק עירנות המשטרה המקומית היא שהביאה לפיאסקו הגדול בתולדות המאפיה. ישנן תאוריות רבות בנוגע לסיבות האמיתיות שהביאו לחשיפתה של הועידה, כאשר הנכונה ביותר היא כנראה שהיו אלה צ'רלי לוצ'יאנו, מאיר לנסקי ופרנק קוסטלו - יריביו הגדולים והמובסים (באותה עת) של הבוס החדש ג'נוביז - שנתנו למשטרה טיפ בנוגע למה שצפוי להתרחש באחוזה השקטה. תיאוריה זו מבוססת גם על העובדה ששניים מהמקורבים ביותר לשלישיה זו - הבוס של ניו אורלינס קרלוס מרצ'לו והגגסטר היהודי ג'וזף (דוק) סטצ'ר מניו ג'רזי נעדרו מהכינוס במפתיע. תאוריה אחרת קושרת את הפיאסקו באפלאצ'ין לתוכנית של ראשי משפחות בוננו ומגדינו לחתור תחת הנהגתו של ג'נוביז.
1959: עליית פידל קסטרו לשלטון בקובה
בשנת 1959, חוללו המהפכנים פידל קסטרו וצ'ה גווארה מהפכה בקובה והשתלטו על המדינה שבה שלט עד אז הגנרל המושחת פולחנסיו בטיסטה, שהיה בעל קשרים הדוקים למאפיה ובמיוחד לבוסים מאיר לנסקי מניו יורק, סנטו טרפיקנטה מפלורידה, סם ג'יאנקנה משיקגו וכמובן צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו. השלושה הראשונים הפעילו מלונות ובתי קזינו בבירה הוואנה ובערים אחרות במדינה, ובוס כל הבוסים לוצ'יאנו ניצל את שכנותה של המדינה לארה"ב כדי להפוך אותה למחסן המרכזי של רשת הברחת ההירואין של המאפיה מאיטליה לאמריקה. קסטרו הקומוניסט סגר מיד את כל בתי הקזינו המפוארים של המאפיה בקובה וסילק מאדמתה את כל הגנגסטרים האמריקאים. הכנסות של מאות מיליוני דולרים ירדו לטימיון. אבל השתלטותו של קסטרו על קובה לא היתה מכה קשה רק למאפיה, שאיבדה ידיד טוב כמו בטיסטה ובעיקר הכנסות של מאות מיליוני דולרים, אלא גם לממשל בארה"ב שבעיצומה של המלחמה הקרה, נגד ברית המועצות, איבד טריטוריה חשובה ביותר, קרוב מאוד לבית, לטובת האימפריה האדומה ממוסקבה. בסוכנות הביון המרכזית (ה-CIA) היו הראשונים להבין כי למאפיה ולממשל יש כעת אויב משותף, ואפשר לנצל את המצב כדי להסתייע בשליטי העולם התחתון כדי לחסל את קסטרו ולשנות את המצב המדיני גם בעולם העליון. בשנת 2007 נחשפו בארה"ב מסמכי CIA ישנים שזכו לכינוי "תכשיטי משפחה" (Family Jewels) ובהם פרטים על הקשר שיצר הארגון עם המאפיה לצורך חיסולו של קסטרו. לפי מסמכים אלו את הקשר בין סוכנות הביון לאאוטפיט של שיקגו יצר איש עסקים מנוואדה בשם רוברט מאהו אשר עבד בשירות ה-FBI וה-CIA, ויצר קשר בלאס וגאס עם ג'ון (ג'וני היפה) רוזלי, מי שהיה האנדר-בוס של סם ג'יאנקנה באאוטפיט של שיקגו. מאהו הציג עצמו כנציגם של מספר אנשי עסקים בינלאומיים שהיו להם השקעות גדולות בקובה, ושעלייתו של קסטרו לשלטון גרמה להם הפסדים עצומים. מאהו הציע לרוזלי סכום של 150 אלף דולר תמורת סילוקו של פידל קסטרו מהבמה. לפי המסמכים היה זה סם ג'יאנקנה אשר הציע את השיטה שנבחרה לבצע את החיסול - יצירת קשר עם גורם בסביבתו של קסטרו שייתן לו גלולות המכילות רעל או שיהרוג את המנהיג הקובני באמצעות החדרת הרעל למזון שלו. גלולות הרעל הועברו על-ידי ה-CIA למועמד של ג'יאנקנה למלא את תפקיד המחסל, פקיד קובני בכיר ומושחת בשם חואן אורטה, שהיה לו מגע ישיר עם קסטרו. אבל לאחר שישה ניסיונות כושלים להחדיר את הרעל למזון של קסטרו, הודיע אורטה שהוא יורד מהעניין והמשימה הוטלה על אדם אחר שגם הוא נכשל בה. לאחר מכן נעשה ניסיון נוסף להגיע לקסטרו באמצעות ד"ר אנתוני ורונה, מנהיג החונטה הקובנית הגולה, אלא שהניסיון זה כלל לא הגיע לכדי פעולה ממשית בגלל מבצע הפלישה האמריקאית לקובה באפריל 1961 (מפרץ החזירים). עוד מגלים מסמכי ה-CIA כי פחות או יותר באותה תקופה פנה ג'יאנקנה למאהו וביקש ממנו להתקין מכשירי ציטוט ומצלמות נסתרות בדירתה של חברתו הזמרת פיליס מקגוויר, בה הוא חשד שהיא בוגדת בו עם הקומיקאי המפורסם דן רואן. לימים צוטט ג'יאנקנה באומרו: "המאפיה וה-CIA הם שני הצדדים של אותו מטבע". בחודש יוני 1975, זמן קצר לפני שהוא אמור היה להופיע בפני ועדה מיוחדת של הסנאט האמריקאי שחקרה את הקשר של ה-CIA ושל המאפיה למזימה לחסל את קסטרו, נרצח ג'יאנקנה על-ידי מחסל בודד בזמן שטיגן נקניקיות איטלקיות ופלפלים במרתף ביתו באוק-פארק, אילינוי. רוצחו של ג'יאנקנה הצליח באופן מופלא לחמוק מעיני מצלמות המעקב של ה-FBI ושל משטרת שיקגו שכיסו את הבית, וירה בו שבעה כדורים בראש, באקדח עם משתיק קול. רבים אז, כמו היום, חשדו כי רק ל-CIA היו הסיבות כמו גם האמצעים והיכולת לחסל את סאם ג'יאנקנה בלי להיתפס, אך ראש סוכנות הביון בימים ההם, ויליאם קולבי, הודיע אז: "אין לנו שום קשר לכך".
1963: עדות ג'וזף ואלצ'י
ג'וזף ולאצ'י היה מאפיונר קטן, רוצח יעיל וחייל נאמן, במשפחת לוצ'יאנו-ג'נוביז מניו יורק עוד משנות השלושים של המאה העשרים. הוא מילא בנאמנות את כל המשימות שהוטלו עליו אך לא הצליח אף פעם להתקדם בשורות הקוזה נוסטרה. בשנת 1959 נעצר ואלצ'י בשל מעורבותו בעסקי הסחר בסמים של משפחת ג'נוביז ונידון ל-15 שנות מאסר על הברחת הירואין לארה"ב במסגרת מה שכונה הקשר הצרפתי (בשנות החמישים קשר צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו קשרים הדוקים עם המאפיה הקורסיקנית שבמסגרתה רקמו הארגונים מנגנון הברחת הירואין שנודע לימים בשם הקשר הצרפתי, ואף זכה לסרט קולנוע בכיכובו של ג'ין הקמן).
בשנת 1962, בעודו מרצה את עונש המאסר שנגזר עליו, נשפט ואלצ'י שוב על ייבוא הירואין ונידון לעוד 25 שנות מאסר, הפעם כחלק מהתיק שהפילו השותפים הוותיקים לאקי לוצ'יאנו, פרנק קוסטלו ומאיר לנסקי על דון ויטו ג'נוביז וכמה מנאמניו, במסגרת מאבקי השליטה במשפחת לוצ'יאנו-ג'נוביז: בתחילת שנות השישים היה לוצ'יאנו בגלות באיטליה, קוסטלו - מי שהחליף את לוצ'יאנו בראש המשפחה - ניצל מניסיון חיסול שיזם ג'נוביז כדי להשתלט על המשפחה, ולנסקי ראה איך הבוס החדש של המשפחה מנסה להשתלט על עסקי ההימורים המשגשגים שלו. שלושת החברים הוותיקים רקמו מזימה שהביאה להפללתו של ג'נוביז בעבירות של סחר בהירואין ושלחה אותו לכל חייו לכלא.
למרות שנשפט למאסר ממושך המשיך דון ויטו ג'נוביז לנהל את המשפחה (שכעת כבר נקראה על שמו) מתוך בית הכלא, ואחד הדברים הראשונים שהוא עשה לאחר מאסרו היה פתיחה במסע צייד נגד כל מי שהוא חשד שהיה מעורב בקשר להפללתו. רבים מחברי המשפחה מצאו את מותם באותה תקופה, ועוד אחד שהיה על הכוונת היה ג'וזף ואלצ'י.
הבוס ג'נוביז והמחסל ואלצ'י היו שניהם מבועתים אחד מפני מהלכיו של השני. הבוס פחד שהחייל שלו יפתח את הפה וישפוך מידע שיקבור אותו ועוד רבים במשפחה לשנים ארוכות בכלא. המחסל היה בטוח שהבוס שלו הוציא עליו חוזה כדי שלא יפתח את הפה (דבר שהיה נכון - ג'נוביז הוציא חוזה על ראשו והבטיח 100 אלף דולר למי שיחסל אותו), מה שגרם לואלצ'י אפילו לרצוח את אחד האסירים שישבו איתו בכלא כי הוא היה בטוח שמדובר במחסל מטעמו של ג'נוביז (דבר שלא היה נכון). זה קרה ביוני 1962, כאשר ואלצ'י השתמש בצינור שפירק מאתר בניה בתוך הכלא והיכה בראשו של אסיר אותו הוא חשב בטעות לאדם בשם ג'וזף ד'פלרמו - חייל של ג'נוביז שהיה כלוא ביחד איתו באותו בית סוהר.
בסופו של דבר הפחד של ואלצ'י מפני הבוס שלו הניס אותו לזרועות רשויות החוק. להחלטתו להעיד נגד הבוס תרמה גם הבטחה שהוא לא יקבל עונש מוות על הריגתו בטעות של האסיר אותו הוא חיסל במכות צינור, וכך בחודש אוקטובר 1963 התייצב ג'וזף ואלצ'י בפני הסנטור ג'ון ל' מקלילן, ראש הוועדה המיוחדת לחקירת הפשע המאורגן, והיה לחבר המאפיה הראשון אי פעם שהודה כי אכן יש דבר כזה מאפיה, ושהוא היה חבר בה. ואלצ'י שפך את כל מה שהוא ידע, וזה היה הרבה, מאז צעירותו בימים שבהם התחכך בארגון ועד ליום מאסרו כחבר בו. הוא פירט את שמות המשפחות, את שמות הבוסים, את מבנה הארגון, את האירועים המשמעותיים בהיסטוריה של המאפיה וגם את שמה - La Cosa Nostra - "הדבר שלנו".
למרות שעדותו של ואלצ'י לא הובילה בסופו של דבר באופן ישיר להרשעתם של מנהיגי המאפיה (הוא היה בסך הכל חייל פשוט ולא היה בסוד ענייני המשפחות וניהול העסקים שלהן), עדותו סיפקה אינספור פרטים על ההיסטוריה של הארגון, הטקסים שלו ושיטות העבודה שלו. הוא פתר מקרי רצח בלתי מפוענחים רבים בהיסטוריה של ניו יורק וחשף מקרי רצח נוספים שכלל לא היו ידועים לרשויות.
המשמעות של העדות של ואלצ'י, שקטעים ממנה שודרו ברדיו ובטלוויזיה ופורסמו בעיתונים, היתה הרסנית עבור המאפיה. זו היתה המכה הקטלנית השנייה לארגון בתוך 6 שנים. אם בעקבות ועידת הבוסים הכושלת באפלצ'ין בשנת 1957 שנחשפה על-ידי המשטרה, נסדק באופן חמור סוד קיומה של המאפיה, כעת הארגון לא רק שלא היה סודי יותר, אלא אפילו הפך מפורסם ומוכר לכל.
בשנת 1966 ניסה ואלצ'י לשים קץ לחייו, כאשר תלה את עצמו בתאו בבית הסוהר באמצעות חוט מאריך, אך סוהרים שהבחינו בדבר הצילו את חייו. בשנת 1971 מצאה נפשו מנוחה לאחר שקיבל התקף לב ומת בבית החולים של בית הסוהר. הוא הספיק לחיות עוד שנתיים לאחר מותו של מי שהרס את חייו - ויטו ג'נוביז.
למרות ששלטונות ארה"ב התחרטו על הפרסום הרב שנתנו לעדותו של ואלצ'י ובשלב מסוים אף ניסו לאסור את פרסומה, בשנת 1968 התפרסם הספר יומני ואלצ'י על-ידי העיתונאי פטר מאס. הספר שהיה מבוסס על זיכרונותיו של ואלצ'י, הפך מאוחר יותר גם לסרט בכיכובו של השחקן צ'רלס ברונסון בתפקיד חבר המאפיה הראשון ששבר את האומרטה - קוד השתיקה (Omerta). דמותו של ואלצ'י שימשה גם השראה לדמותו של ווילי צ'יצ'י בסרט הסנדק 2 - אחד המחסלים של מייקל קורליאונה, אשר העיד בפני ועדת הקונגרס שחקרה את הפשע המאורגן, וזכור בזכות המשפט: "When the boss says push the button on a guy, I push the button, see, Senator?".
1963: רצח הנשיא קנדי
בשנים האחרונות גוברת התחושה, כמו גם ההבנה, כי סביר מאוד שזה היה תרגיל מתוחכם של ה-CIA, לזרוע את החשדות כי המאפיה היא שעומדת מאחורי רצח הנשיא קנדי ולתדלק את התיאוריות שקשרו את הפשע המאורגן למעשה. הימים היו ימי שיא כוחה של הקוזה נוסטרה (עידן טרום התפתחות הקרטלים הגדולים בקולומביה ובמכסיקו וארגוני הפשע של מדינות ברית המועצות לשעבר), סרטי הסנדק חלק 1 ו-2 שיצאו לאקרנים בשנים 1972 ו-1974 היו ללהיטי ענק ואגדות המאפיה החלו נרקמות. מה פשוט יותר, בטוח יותר ומגרה את דעת הקהל יותר מאשר להדביק למאפיה את הקשר לרצח הנשיא. למאפיה אף פעם לא היה אכפת שייוחס לה יותר ממה שהיא באמת וגם אם זה כן יפגע בה, אז מה? מי יתלונן? ואמנם, מספר גנגסטרים ומעורבים אחרים בעסקי הפשע המאורגן, סיפרו במשך השנים כי היתה להם או למכריהם יד ורגל, ואפילו יותר, בחיסול נשיא ארה"ב. ככל שאלה רבו, גברה התחושה כי מדובר בהתרברבות וגדל הספק ביחס למעורבות האמיתית של המאפיה ברצח ולמניעים הידועים שכביכול היו לה לרצותו. ואחרי שאמרנו את כל זה, עדיין יש יותר מדי חוטים נראים ובלתי נראים שקושרים את בני משפחת קנדי למאפיה ואת המאפיה לחיסול הנשיא קנדי, כך שאולי בכל זאת אין עשן בלי אש?
1970: חוק RICO
בחודש אוקטובר 1970 התקבל בסנאט האמריקאי החוק ששינה את פני המאבק בפשע המאורגן בארה"ב והיה לאחד הגורמים העיקריים שהביאו להחלשתה של המאפיה כפי שהכרנו אותה עד שנות השמונים של המאה שעברה. החוק למאבק בפשע המאורגן, או בשמו הרשמי "החוק נגד ארגוני סחיטה ושחיתות" (Racketeer Influenced and Corrupt Organizations Act) נועד להפיל את ראשי ארגוני הפשיעה ובניגוד לחוקים הפליליים הרגילים הוא אינו דורש הוכחת ביצוע עבירה פלילית כמו רצח, שוד, חטיפה או סחיטה לשם הרשעה, אלא כדי להרשיע לפיו יש להוכיח ניהול של אנשים שעסקו בפעולות כאלה. זאת אומרת שהחוק מאפשר לבית המשפט לראות בבוס שהורה על ביצוע עבירה כמי שביצע בעצמו את העבירה בפועל, וזה היה מהפכני כי עכשיו הבוסים כבר לא יכלו להסתתר יותר מאחורי פעילות של חיילים שלכאורה לא היו קשורים אליהם. בנוסף לכך, החוק מאפשר הטלת עונשים כבדים במיוחד ועיקול אוטומטי של רכוש העבריין שהורשע.
בתואר המפוקפק "הבוס הראשון שהורשע בחוק RICO" מחזיק פרנק (פונזי) טיירי (בתמונה), מי שהיה הבוס של משפחת ג'נוביז מניו יורק במשך תקופה קצרה בתחילת שנות השבעים. למרות שהוא תמיד טען שהוא רק שכיר במפעל לייצור ציוד ספורט, הואשם טיירי על-ידי התביעה בניו יורק בכך שהוא עומד בראש משפחת הפשע המאורגן הגדולה בארה"ב, שעסקיה כוללים פעילות בלתי חוקית בתחומי הסחיטה, הימורים לא חוקיים, הונאות כלכליות, סחר בסמים ורצח, ובחודש נובמבר 1980 הוא הורשע ונידון לעשר שנות מאסר. בכך הפך לבוס המאפיה הראשון (שאחריו הגיעו עוד רבים) שהופל ע"י חוק RICO.
1972: הסנדק
סרטי הסנדק חלק 1 (1972) והסנדק חלק 2 (1974), שביים פרנסיס פורד קופולה על-בסיס ספרו של מריו פוזו משנת 1969, הם ללא ספק שניים מהסרטים הטובים בהיסטוריה. לדעת רבים הטובים ביותר. הסנדק חלק 3 (1990), סרט ההמשך השני שלא הגיע לקרסוליים של שני החלקים הקודמים בסאגה, נחשב לתקלה מאכזבת אך לא כזו שמעיבה על גדולתם של שני החלקים הראשונים בסדרה (אל שניהם יחד נתייחס מעתה כאל "הסנדק"). הסנדק הוא הרבה יותר מסרט או סדרת סרטים. הסנדק הוא תופעה תרבותית רבת השפעה על התרבות המערבית מאז תחילת שנות השבעים של המאה שעברה. משפטים מתוך הסרט ("הצעה שאי אפשר לסרב לה", "ללכת למזרונים", "לישון עם הדגים", "לעולם את תשנא את אויבך, זה משבש את שיקול דעתך", "תשאיר את הרובה, קח את הקנולי", "זה לא אישי, זה רק עסקים", "אל תשאלי אותי על העסקים שלי" ועוד) הפכו למטבעות לשון שגורים. סצנות מהסרט זכו לאין ספור חיקויים, מחוות והתייחסויות בקולנוע, בטלוויזיה, במוזיקה, בתיאטרון, בפרסומות ובמה לא. לוגו המריונטה הפך לאחד הפונטים המוכרים ואת הפרצופים של גיבורי הסרט (דון ויטו נפול הלחיים, מייקל המנוזל, תום הייגן המהורהר, טסיו הגמלוני וקלמנצה השמן) אין מי שלא מכיר. למגינת לבם של רבים, אופן הצגת משפחת קורליאונה בסרט גרמה לרבים רבים להאמין כי המאפיה היא אכן תת תרבות בעלת קודים ומוסכמות ברורים, כבוד וציות לחוקים עליונים. רבים ביקרו את האופן הרומנטי בה מתוארים מי שבמציאות היו גנגסטרים אכזרים אשר מרחק רב הפריד בינם לבין האצילות שאפיינה את דון ויטו קורליאונה ובני משפחתו. לא במקרה הסרט הראשון בסדרה כמעט ואינו מתאר את חיי היום יום של משפחת הפשע, אלא רק את המציאות שבתוך חומות הווילה בלונג איילנד והמלחמות במשפחות האחרות שחומדות את הצלחתה של משפחת קורליאונה. סחיטה, סמים, הימורים, זנות, רצח, שוד והונאה אינם מנת חלקה של המשפחה האצילית, או לפחות זה לא נראה כך. אבל לא פחות משהשפיעו סרטי הסנדק על התרבות הפופולרית המערבית, השפיעו סרטי הסדרה גם על התופעה שאותה הם תיארו - המאפיה. בוסים, קאפואים וחיילים במאפיה החלו להתנהג כפי שהם חשבו שמצופה מהם להתנהג לאור הצגתם בסרטים שהפכו לסרטי פולחן בעולם התחתון והעליון. רוג'ירו בויארדו למשל, קאפו בכיר במשפחת ג'נוביז, נודע כאחד המעריצים הגדולים של סרטי הסנדק וטען תמיד כי דמותו של ויטו קורליאונה מבוססת על דמותו שלו. בשנת 1974 הוא אפילו תלה בגינת הירקות שלו שלט ועליו הכיתוב "גינתו של הסנדק".
1985: משפט מועצת המאפיה
שנות השמונים מסמנות את תום תקופת הזוהר של הקוזה נוסטרה. הסמל אולי הבולט ביותר לכך הוא משפט מועצת המאפיה שהחל בחודש ספטמבר 1986 בבית המשפט הפדרלי במנהטן. עם תחילת המשפט הכריז התובע הכללי רודולף ג'וליאני (בתמונה), לימים ראש העיר ניו יורק, שנודע במאבקו בפשע וכגיבור אירועי הפיגוע במגדלי התאומים בספטמבר 2001, כי מטרתו היא למחוק את המאפיה. אז בדיעבד אולי המאפיה לא נמחקה, אך היא בהחלט לא חזרה להיות מה שהיתה לפני כן. ראש המחלקה הפלילת של ה-FBI בניו יורק אמר לאחר המשפט שכל ראשי המאפיה נמצאים עכשיו או בקבר או בדרך לבית הסוהר. גם זה לא היה לגמרי מדויק, כי שני הבוסים החזקים ביותר של המאפיה באותו זמן, הראש החדש של משפחת גמבינו - ג'ון גוטי, והבוס הסודי של משפחת ג'נוביז - וינסנט ג'יגנטה, עדיין הסתובבו חופשי ובחיים, אך המשפט ללא ספק סימן את סיומה של תקופה.כמובן שמאפיונרים בכירים ואפילו ראשי משפחות הועמדו לדין במשך עשרות שנות פעילותה של המאפיה האיטלקית בארה"ב, אך מעולם קודם לכן לא נעצרו והועמדו לדין ביחד, זה לצד זה, ראשי חמש משפחות המאפיה הכל יכולות של ניו יורק, הבוסים ששלטו בעולם התחתון (וגם העליון) של העיר הגדולה וגם הרחק מחוץ לה: פול (ביג פול) קסטליאנו הבוס של משפחת גמבינו ומי שנחשב אז לראש מועצת המאפיה, אנתוני (פאט טוני) סלרנו הבוס של משפחת ג'נוביז ומי שנחשב למאפיונר העשיר ביותר, קרמיין (ג'וניור) פרסיקו הבוס שניהל מתוך הכלא את משפחת קולומבו, אנתוני (טוני דאקס) קוראלו הבוס הוותיק של משפחת לוקזי ופיליפ (ראסטי) רסטלי הבוס הערמומי של משפחת בוננו. עד כמה שזה יישמע מדהים, שנים רבות לאחר שימוע קפאובר שחשף את פעילות המאפיה האיטלקית בארה"ב, עדות ג'וזף ואלאצ'י שגילה לעולם את שמה (לה קוזה נוסטרה) ויציאתם לאור של סרטי מאפיה ובראשם כמובן הסנדק, עדיין היו מי שטענו שהמאפיה כלל אינה קיימת. עבור אלה סיכם ג'וליאני את המשפט באמרו: "כבר אי אפשר לומר יותר שמדובר בתאוריה של התובע. הוכח כאן מעבר לכל ספק סביר כי המאפיה קיימת, הקוזה נוסטרה קיימת".
2007: משפט סודות המשפחה
"סודות המשפחה" היה שמו של מבצע מיוחד של הFBI במסגרת מלחמתו במשפחת המאפיה של שיקגו, האאוטפיט, שהתנהל בסוף שנות התשעים של המאה שעברה. בעקבות המבצע, שנחשב לאחד המוצלחים בהיסטוריה של המאבק במאפיה, נערך בשנים 2007-2008 משפט הענק שזכה בתקשורת לאותו שם: "משפט סודות המשפחה", בו הועמדו לדין, נשפטו והורשעו כמה מבכירי האאוטפיט באותה תקופה. שם המבצע - "סודות משפחה" - ניתן לו משום שהציר המרכזי של החקירה היה עדותם של האחים ניק קלבריזי ופרנק קלבריזי ג'וניור, בניו של בכיר המשפחה פרנק קלבריזי, שהפכו לעדי מדינה והעידו נגד אביהם וחבריו באאוטפיט. במוקד משפט סודות המשפחה עמדו אישומים בכעשרים מקרי רצח וניסיונות רצח, וכן אישומים בניהול רשתות של בתי בושת, ניהול משחקי הימורים לא חוקיים, הצתה, הלוואות בשוק אפור, סחיטה, הונאה ושאר עבירות על חוק איסור פשיעה מאורגנת (RICO) שביצעו חברים בארגון הפשיעה משיקגו שעדיין נחשב לחזק מבין ארגוני הפשע האיטלקים בארה"ב. 14 חברי משפחה בדרגות שונות הועמדו לדין ופעילות האאוטפיט ספגה מכה קשה, אף כי איש לא התיימר לומר שהמבצע חיסל או קרוב היה לחסל את הארגון או את פעילותו. ברשימת הנאשמים היו ראשי המשפחה ג'וזף (ג'ואי הליצן) לומברדו (בתמונה - אז בן 80), פרנק קלבריזי האב (71) וג'יימס מרסלו (66). כמו כן הועמדו לדין חברי המשפחה פול (האינדיאני) צ'ירו, אנתוני דויל, ניק פריולה (בנו של הבוס לשעבר ג'וזף פריולה), מייקל מרסלו (אחיו של ג'יימס מרסלו) ועוד. בין הנאשמים היה גם האנדר-בוס, טוני זיזו, אך בשנת 2006 הוא נעלם ולכן בסופו של דבר לא הועמד לדין. מי שהצליח לחמוק מכתב אישום ובשל כך כמובן גם מהעמדה לדין, היה לא אחר מראש הארגון באותה תקופה, ג'ון דיפרונזו, לאחר שהתביעה לא הצליחה להצמיד לו אף אחד מכתבי האישום שהוגשו נגד שאר חברי הארגון - לא רצח ולא שום אישום אחר.