צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו
מלחמת הקסטלמרים (על שם העיירה קסטלמר דה גולפו בסיציליה) הסתיימה ב-15 באפריל 1931 עם חיסולו של ג'וזפה (הבוס) מסרייה והכתרתו של סלווטורה מרנזנו לבוס כל הבוסים (capo di tutti capi) של המאפיה באמריקה. למעשה, סופה האמיתי של מלחמת הקסטלמרים הגיע כחצי שנה לאחר מכן, עם חיסולו של הבוס מרנזנו על-ידי המלך החדש צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו, אשר הקים את הקוזה נוסטרה, אבל זה באמת סוף הסיפור ואנחנו עדיין אפילו לא בהתחלה.
מלחמת הקסטלמרים החלה כמלחמה בין שני פלגים של המאפיה הסיציליאנית שהיגרו לאמריקה. מצד אחד הפלג שבראשו עמד הבוס של ניו יורק מאז תחילת שנות העשרים של המאה העשרים, ג'ו (הבוס) מסרייה, אשר בשיטתיות חיסל את כל יריביו ובסוף שנות העשרים היה הכוח השולט והבלתי מעורער בעולם התחתון האיטקלי בניו יורק, ומצד שני הפלג הקסטלמרי שהלך והתגבש בניו יורק מאמצע שנות העשרים וביקש לסלק את הבוס מסרייה ולהשתלט על העולם התחתון האיטלקי בניו יורק ובכל אמריקה.
אומרים שמשק כנפי פרפר בצד אחד של העולם משפיע על מה שקורה בצד השני של העולם. מכירים? אפקט הפרפר? אז אמנם עליית הפשיסטים לשלטון באיטליה היתה אירוע קצת יותר רועש ממשק כנפי פרפר, אך מי יכול היה לשער מה תהיה מידת השפעתו של אירוע זה על המאפיה בארה"ב?
עם עליית מוסוליני לשלטון באיטליה החלה בריחה של מאפיונרים מסיציליה לאמריקה, לאחר שהפשיסטים החלו לרדוף את המאפיה, שנתפסה כגורם היחיד שעלול לאיים על המשטר שקידש עם אחד, אומה אחת ומנהיג אחד. בגל הזה, של המאפיונרים הסיציליאנים שהגיעו לארה"ב, היו רבים מבני העיירה קסטלמר דה גולפו, אשר התאחדו עם קרוביהם שהגיעו לאמריקה שנים קודם לכן. בין היתר הגיעו באותה תקופה לאמריקה ג'וזף בוננו, ג'וזף פרופצ'י, וינסנט מנג'אנו וג'וזף מגליוקו (כולם לימים מראשי הקוזה נוסטרה), וכך תוך זמן קצר נוצר ענף (או יותר נכון - גזע) בעולם התחתון הסיציליאני שקרא תיגר על מעמדו של ג'ו הבוס. אבל שום דבר לא קרה עד שלעיר הגדולה הגיע סלווטורה מרנזנו.
בשנת 1925 (לפי חלק מהמקורות 1927 אבל זה לא באמת משנה), כשהוא כבר בסביבות גיל 40 ואגדת מאפיה במולדתו וגם בקרב הסיצליאנים באמריקה, הגיע סלווטורה מרנזנו לניו יורק במטרה אחת ברורה: להשתלט על כל משפחות המאפיה בארה"ב. הוא נשלח לאמריקה ע"י דון ויטו קאשו פרו, אחד הבוסים החזקים ביותר בסיצילה באותה תקופה, שהתכוון להרחיב את עסקיו אל מעבר לים ואולי אף לעבור אליה בעצמו - תוכנית שנקטעה עם מעצרו בשנת 1926 ע"י הפשיסטים.
באופן טבעי נחת מרנזנו בברוקלין (שם כבר התמקמו רבים מיוצאי קסטלמר דל גולפו) והצטרף למשפחת הקסטלמרים. לפי חלק מהמקורות, הגעתם לאמריקה של ג'וזף בוננו, ג'וזף פרופצ'י והאחרים זמן קצר קודם להגעתו של מרנזנו לעיר, נועדה להכין לו את הקרקע. מרנזנו זכה מיד לתמיכת הקסטלמרים, בראשות חמולת בוננו-בונוונטרה, וגם לסיוע מכנופיות אחרות שסבלו משלטונו של ג'ו הבוס, למשל משפחת מגדינו מבפאלו (שהעבירה לו בכל חודש 5000 דולר) והבוס הסיציליאני ג'וזף איילו משיקגו, יריבו של מלך המאפיה המקומי אלפונס (ביג אל) קפונה, שהיה בן בריתו של מסרייה.
ניו יורק שאליה הגיע מרנזנו, היתה גן עדן לכנופיות בזכות חוק היובש שהיה בתוקף כבר 7 שנים וסופו לא נראה באופק, אך המשימה שעמדה בפניו לא היתה פשוטה בכלל. מסרייה, מאפיונר של פעם (מאלה שכונו "מוסטש פיט" בשל השפמים המפוארים שהם נהגו לטפח ועל-שם המשופם הבכיר ביותר - בוס כל הבוסים של תחילת המאה פיטר מורלו), יליד פלרמו בירת סיציליה, שזכה במעמדו לאחר אין סוף קרבות רחוב, לא התכוון לוותר על מעמדו לטובת הגיבור החדש שהגיע מהארץ הישנה.
זה, אם כן, היה הרקע למלחמת הקסטלמרים שפרצה בשנת 1930, בין הפלג של מסרייה לפלג של מרנזנו, אבל לא זו הסיבה העיקרית שבגללה הפכה המלחמה לאחד האירועים החשובים בהיסטוריה של המאפיה בארה"ב. לו היתה המלחמה מסתכמת במאבק בין שני צדדים, גדולים ומשמעותיים ככל שיהיו, הרי שהיתה זו עוד אחת ממלחמות הכנופיות האינסופיות בתוך המאפיה, אלא שמלחמת הקסטלמרים הפכה למשהו אחר.
את מלחמת הקסטלמרים החל צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו, אז עדיין קאפו במשפחת מסרייה, תחת של ג'ו הבוס. אלא שלוצ'יאנו אף פעם לא סבל את הבוס שלו, לא העריך אותו וגם לא הסכים עם הדרך שלו לנהל עסקים. מאז שהיה ילד בלוואר איסט סייד של מנהטן טיפח לוצ'יאנו חברים וקשרים עם גורמים רבים בעולם התחתון הניו יורקי, שלא היו בהכרח ממוצא אתני איטלקי – בעיקר כנופיות וגנגסטרים ממוצא יהודי ואירי. למעשה, חברו הטוב ביותר ושותפו הנאמן היה הגנגסטר היהודי מאיר לנסקי, אשר הוביל חבורה גדולה של פורעי חוק בני דת משה שזכתה לימים בכינוי המאפיה היהודית.
כמאפיונר מהדור הישן, התנגד מסרייה לקשרים של אנשיו עם גנגסטרים מרקע אתני אחר ודרש מהם לנהל עסקים רק עם סיצילאנים או לכל הפחות עם איטלקים. אבל לוצ'יאנו והמאפיונרים הצעירים שהנהיג, בראשם פרנק קוסטלו, ג'ו אדוניס ואלברט אנסנטסיה (שכונו 'Young Turks' - התורכים הצעירים - על-שם התנועה המהפכנית שכבשה את השלטון באימפריה העותמנית בתחילת המאה העשרים), חשבו שהגישה הזו מיושנת ולא מתאימה למציאות המודרנית של עולם הפשע בארה"ב של תחילת שנות השלושים.
פיטים משופמים
בשלב הזה, הפכה מלחמת הקסטלמרים לא רק לקרב בין מסרייה למרנזנו, אלא גם למאבק בין דורי - בין התורכים הצעירים, שנולדו בארה"ב או הגיעו אליה כילדים, שהיו פחות מקובעים לתפיסות המאפיה מסיציליה ושאפו לצאת ולכבוש את המילונים הגדולים שהסתובבו בעולם החדש, לבין הפיטים המשופמים, המאפיונרים שהגיעו מסיציליה לאמריקה כבוגרים, שמרו על המסורות של הארץ הישנה (פטרונות וסחיטה בקהילות שלהם), היו מיושנים יותר באופיים ובהתנהגותם (אם כי בהחלט לא פחות אכזריים) והתנגדו לכל שיתוף פעולה עם מי שאינם סיציליאנים.
לוצ'יאנו והתורכים הצעירים, שהגיעו למסקנה עוד לפני המלחמה שהבוסים הוותיקים מונעים מהם להתרחב ולהגדיל את עסקיהם, רקמו בריתות עם גורמים משני המחנות והתכוונו לחסל את אחד מראשי הפלגים ולהשתלט על הפלג השני. מי זה יהיה - מסרייה או מרנזנו? זה באמת לא שינה להם. את זה כבר קבעו הנסיבות.
מערכה ראשונה (פברואר 1930 - יולי 1930):
את אות הפתיחה למלחמת הקסטלמרים נתן דווקא מסרייה. אמנם מזה זמן שמרנזנו התגרה בג'ו הבוס, כאשר שלח את אנשיו לחטוף משאיות מלאות באלכוהול שהבריחו אנשיו של מסרייה מקנדה, אך אקורד הפתיחה של המלחמה היה שייך דווקא למסרייה, במה שהוא חשב שיהיה צעד שיעצור את הקסטלמרים מלהתעסק איתו.
את תחילתה של המלחמה רואים בשני אירועים שונים שאירעו בחודש פברואר 1930. הראשון היה הוראה של מסרייה להרוג את גספר מילאזו, יליד קסטלמר, שהיה נשיא סניף דטרויט של האיחוד הסיציליאני (ארגון צדקה שנועד לסייע למהגרים הסיציליאנים שהגיעו לאמריקה אך הפך במהרה לכסות לפעילות המאפיה בארה"ב). מילאזו התייצב לצדו של ג'ו איילו, נשיא סניף שיקגו של האיחוד הסיציליאני, כאמור, יריבו של אל קפונה שהיה בן בריתו של מסרייה.
האירוע השני היה הוראה של מסרייה לחסל את אחד מהכפופים לו, הקאפו האהוד גאיטנו ריינה, מלך הקרח מרובע ברונקס שהיה גם בעל מהלכים בניו ג'רזי, מאפיונר מכובד שעמד בראש צוות גדול ונאמן, אשר נחשד על-ידי ג'ו הבוס בפזילה לכיוון אויביו הקסטלמרים. את משימת החיסול הטיל מסרייה על ויטו ג'נוביז הצעיר (לימים הבוס של המשפחה שנקראת עד היום על שמו, שהיא בעצם גלגול של משפחת מסרייה), שירה בריינה עם רובה ציד כשזה יצא מביתה של פילגשו בשדרות שרידן בברונקס. בדיעבד המהלך הסתבר כטעות קשה של מסרייה, לאחר שבני משפחת ריינה העבירו את תמיכתם באופן גלוי ממנו למרנזנו.
בחודש יולי 1930 חוסל ויטו בונוונטרה המכובד, מראשי המחנה הקסטלמרי ואחד המממנים העיקריים של סלווטורה מרנזנו (ביחד עם סטפנו מגדינו), בהוראת פיטר (יד הצבת) מורלו, לשעבר בוס כל הבוסים ומראשי מחנהו של מסרייה. חיסולו של בונוונטרה היה הצלחה גדולה עבור הפלג של מסרייה, וכל מלחמת כנופיות רגילה היתה באה לסיומה עם מהלך שכזה, אלא שמה שעבד למסרייה מאז תחילת שנות העשרים לא הספיק מול הקסטלמרים.
מערכה שנייה (אוגוסט 1930 - מרץ 1931):
באמצע חודש אוגוסט 1930 חיסלו הקסטלמרים, בפעולת נקם מהירה, את יד הצבת פיטר מורלו, המכובד שבמאפיונרים של התקופה ומי שנחשב לאבי המאפיה הסיציליאנית בניו יורק, במשרדו במזרח הארלם. שבועיים לאחר מכן, בתחילת חודש ספטמבר 1930, חיסלו נאמניו של גאיטנו ריינה המנוח, טומי גגליאנו וטומי לוקזי (לימים שניהם ראשי משפחת לוקזי הידועה מניו יורק), את ג'וזף פינזולו - האיש שהצניח מסרייה לעמוד בראש הצוות של ריינה, במשרדו של טומי לוקזי בטיימס סקוור במנהטן. לאחר חיסולו של פינזולו הצטרף הצוות של ריינה באופן גלוי לברית הקסטלמרים.
מסרייה לא חשב לוותר ותגובתו לא איחרה לבוא. בסוף אוקטובר 1930 חוסל בכיר הברית הקסטלמרית ג'וזף איילו, נשיא האיחוד הסיציליאני בשיקגו, על-ידי אלפרד מינאו, בן בריתו של הבוס מסרייה. חיסולו של איילו היה גם חלק ממלחמת הקסטלמרים אך גם חלק ממלחמת הכנופיות של שיקגו, שבסיומה הפך אל קפונה, כאמור בן בריתו של מסרייה, למלך הבלתי מעורער של העולם התחתון האיטלקי בעיר.
רצח איילו לא שינה את המגמה שהחלה להסתמן - לטובת הקסטלמרים. בתחילת נובמבר 1930 חוסלו רוצחיו של איילו, אלפרד מינאו וחברו סטיב פרג'ינו, שניים מאנשי המפתח של חבורת מסרייה. חיסול מינאו ופרג'ינו הוביל לעריקה המונית של חברים מהכנופיה של מסרייה לצד של מרנזנו והקסטלמרים, מה ששינה את אופי המלחמה מקרב בין הקסטלמרים לבין יוצאי האזורים האחרים של סיציליה, למלחמת שליטה בה כולם נלחמים בכולם כדי לתפוס עוד ועוד נתחים מהעולם התחתון של ניו יורק בעידן של אחרי ג'ו מסרייה.
גופותיהם של אלפרד מינאו וסטיב פרג'ינו
בתחילת פברואר 1931 נורה ונרצח ג'וזף קטניה (אחיינו של צ'ירו טרנובה, אחיו למחצה של פיטר מורלו), עוד אחד מראשי מחנהו של ג'וזפה מסרייה, והבוס החל להבין שמישהו מתוך המחנה שלו כנראה משחק משחק כפול. החשוד המיידי שלו היה צ'רלי לוצ'יאנו, אז, כאמור, עדיין קאפו תחת ג'ו הבוס, אך כזה שלא היה ספק ששאיפותיו הגדולות עלולות היו לגרום לו להחליף צד ברגע שהדבר ישתלם לו.
באחד מערבי פברואר הקרים נחטף לוצ'יאנו על-ידי אנשי מסרייה והוכנס בכוח לרכב, בתוכו הוא הוכה ונדקר עשרות פעמים. לאחר מכן הסיעו החוטפים את לוצ'יאנו לחוף הים, שם הוא הושלך לדמם למוות. לא ברור איך, אבל לוצ'יאנו הצליח לשרוד את ניסיון החיסול. אחרי מספר שבועות בבית חולים הוא יצא מכלל סכנת חיים ושוחרר לביתו עם צלקת ענקית, עיניים נפולות וכינוי חדש - לאקי (Lucky), בזכות המזל שהשאיר אותו בחיים. כשחזר הביתה כבר חיכה לו המידע שליקט חברו הטוב ושותפו מאיר לנסקי: מי שעמד מאחורי ניסיון החיסול היה הבוס מסרייה.
מערכה שלישית (אפריל 1931):
כעבור ימים אחדים אורגנה פגישה בין לוצ'יאנו למרנזנו, במהלכה הציע לוצ'יאנו למרנזנו את ראשו של מסרייה בתמורה לנתח הגדול ביותר בעוגת המאפיה של ניו יורק ביום שלאחר לכתו של ג'ו הבוס - שליטה במשפחת מורלו-טרנובה, משפחתו של מסרייה, משפחת המאפיה הגדולה ביותר באמריקה. מרנזנו שחיכה לכזו הזדמנות כדי לסיים את המלחמה, לא היסס ושלח את לוצ'יאנו לבצע את המהלך.
מסרייה שלא היה מודע עדיין לקשר בין לוצ'יאנו למרנזנו עוד ניסה להגיע להסכם שלום עם מנהיג הקסטלמרים. הוא שיגר אליו את ניקולה ג'נטילה, שהיה ידוע כמתווך הוגן ומשכין שלום מקצועי, עם הצעה לגמור את המלחמה באופן שיהיה מוסכם על שניהם ויחסוך חיי אדם וכסף רב - שני משאבים ששני הצדדים איבדו הרבה מהם במלחמה. לימים תיאר ג'נטילה את המעמד. הוא סיפר שכשנכנס לחדרו של מרנזנו הקיפו אותו מספר מאפיונרים חמושים, ואת מרנזנו הוא תיאר כמי שנראה כמו לוחם גרילה מכסיקני עם שני אקדחים ענקיים תחובים בחגורתו. מרנזנו סירב להצעת השלום של מסרייה משום שאחרי הברית שכרת עם לוצ'יאנו הוא הבין שהמלחמה כבר הוכרעה.
באפריל 1931 נפגשו לוצ'יאנו ומסרייה במסעדה בקוני איילנד, כביכול כדי ללבן ביניהם את המחלוקות. לפי הסיפור השניים שיחקו קלפים עד שלוצ'יאנו ביקש את רשותו של מסרייה לצאת לשירותים. ברגע שיצא לוצ'יאנו מהחדר, נכנסו למסעדה במהירות ארבעה מהתורכים הצעירים: בגסי סיגל, ג'ו אדוניס, ויטו ג'נוביז ואלברט אנסטסיה, והחלו לירות לכיוונו של מסרייה. תוך כמה שניות ג'ו הבוס, השליט הכל יכול של המאפיה בניו יורק, שתחב את אפו לענייניהן של כל המשפחות בכל ארה"ב, שהיה בוס כל הבוסים באופן רשמי במשך שלוש שנים אך בפועל שלט בעולם התחתון בניו יורק ולמעשה בכל ארה"ב יותר מעשר שנים, חוסל. צ'ירו טרנובה נודע כמי שנהג ברכב המילוט, אך אגדות המאפיה מספרות שהוא כל כך רעד מפחד, שכשיצאו הארבעה מהמסעדה נאלץ סיגל לדחוף אותו למושב שליד הנהג ונהג את רעב המילוט בעצמו. כך או אחרת, צוות החיסול מעולם לא נתפס. מלחמת הקסטלמרים הסתיימה בנצחונו של סלווטורה מרנזנו.
סופו של ג'ו הבוס
מערכה אחרונה (מאי 1931 - ספטמבר 1931):
מספר ימים לאחר חיסולו של מסרייה כינס מרנזנו את ראשי מחנהו כדי לחגוג את הניצחון במלחמה ובעיקר כדי לחלק את השלל ולהסדיר את שילטונו. במעמד זה חילק מרנזנו, בפעם הראשונה, את ניו יורק לחמש המשפחות וקבע את ראשיהן (לוצ'יאנו - לימים משפחת ג'נוביז, מנג'אנו - לימים משפחת גמבינו, גגליאנו - לימים משפחת לוקזי, פרופצ'י - לימים משפחת קולומבו ובוננו ששמה נשמר עד היום). לוצ'יאנו, כמובטח, קיבל לידיו את הטריטוריה ואת הארגון שהיו של מסרייה. מספר שבועות לאחר מכן כינס מרנזנו כינוס נוסף, הפעם בשיקגו, שאליו הגיעו ראשי המאפיה מכל המדינה כשהם מביאים עמם סכומי כסף גדולים כתשורה לבוס כל הבוסים החדש של המאפיה הסיציליאנית באמריקה.
אבל לא לקח זמן רב עד שגם מרנזנו הבין מי זה לוצ'יאנו: גנגסטר שאפתן שלא יעצור עד שיגיע לפסגה. למרות שהוא היה כעת הבוס הבכיר ביותר בארה"ב ושכל ראשי המשפחות היו נתונים למרותו, חש מרנזנו באיום שנשב לכיוונו מצידו של צ'רלי לוצ'יאנו האמביציוזי ושותפיו. מהר מאוד הוא הגיע למסקנה שהפתרון היחיד לשמירת מעמדו כבוס כל הבוסים הוא חיסולם של שני הגורמים החזקים ביותר שנותרו בשטח: לוצ'יאנו ובן בריתו, מלך המאפיה של שיקגו אל קפונה.
לפי התוכנית של מרנזנו, אמור היה לבצע את המשימה הרוצח האירי הידוע לשמצה וינסנט מאד דוג קול (Mad Dog Coll), שהתאים בדיוק למשימה שאי אפשר היה להטיל על אף סיציליאני, אבל לוצ'יאנו המרושת שמע על כוונתו של מרנזנו והחליט לפעול קודם. בספטמבר 1931, שישה חודשים בלבד לאחר רצח מסרייה וסיום מלחמת הקסטלמרים, שלחו לוצ'יאנו ולנסקי ארבעה מתנקשים למשרדו של מרנזנו בקומה התשיעית של בניין הלמסלי במנהטן.
הארבעה (בהם חברי המאפיה היהודית בו ויינברג וסמואל "רד" לוין) שהיו מחופשים לשוטרים, הגיעו למשרדו של מרנזנו ופרקו מנשקם את השומרים החמושים שהוצבו במקום. משום שהם לא הכירו את מרנזנו ולא ידעו איך הוא נראה, נשלח לפניהם טומי לוקזי, ובזמן שהארבעה נכנסו, סימן להם לוקזי מי הוא המטרה שלהם. לאחר שקיבלו את הסימן מלוקזי הסתערו הארבעה על מרנזנו בירי ובדקירות. עדויות מספרות שמרנזנו נלחם בארבעת הרוצחים כמו חיה רעה. וינסנט קול, שהיה בדרך לפגוש את מרנזנו כדי לדון בפרטי חיסולו של לוצ'יאנו שמע את הסירנות של המשטרה וברח מהאיזור. הוא לא ממש התאבל על אובדן העבודה, משום שאת רוב הכסף תמורת העבודה שלא בוצעה מעולם הוא כבר קיבל.
סופו של בוס כל הבוסים מרנזנו
בסופו של דבר, אפשר לומר ששני מחנות המאפיה הוותיקים בניו יורק, שפתחו במלחמה, הפסידו במלחמה. המנצחים האמיתיים היו חברי הדור הצעיר וחסר המעצורים של המאפיונרים, בראשותו של צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו, אשר לאחר חיסולם של שני המלכים הקודמים היה כעת לבוס החזק ביותר בניו יורק ובקוזה נוסטה כולה.