אלפונס (ביג אל) קפונה

גל ההגירה הענק שהביא אלפי מהגרים מדרום איטליה לארה"ב בשנת 1894 הביא עימו מקסטלמר די סטאביה, עיירה קטנה דרומית לנאפולי, לניו יורק, גם את בני הזוג גבריאל וטרזה קפונה ושלושת ילדיהם הקטנים. חמש שנים לאחר מכן, בברוקלין, נולד לבני הזוג קפונה, שדווקא היו אנשים הגונים ושקטים, צאצאים למשפחות נורמטיביות ושומרות חוק (אביו היה ספר במקצועו ואמו תופרת), בנם הרביעי - אלפונס גבריאל קפונה, אולי הפושע המפורסם והידוע ביותר לשמצה בהיסטוריה. בסך הכל נולדו לזוג קפונה 9 ילדים: וינצ'נזו, רפאלה, סלווטורה, אלפונס, קרלוטה, אומברטו, מתיו, רוז ומפאדלה.

בשנת 1906 זכה גבריאל קפונה לקבל אזרחות אמריקאית וכך הפכו בניו ממהגרים איטלקים לאזרחים אמריקאים. הבן אלפונס הפך להיות אל קפונה, הבן רפאלה קיבל את השם ראלף קפונה והבן סלווטורה הפך להיות פרנק קפונה. גם הבן הבכור, וינצ'נזו קפונה, שינה את שמו. הוא עזב את הבית בגיל 16, קרא לעצמו ג'וזף הארט, ברח מניו יורק ועבר לנברסקה שם הוא החל קריירה של שוטר, הסתיר את שם משפחתו הקודם ומעולם לא גילה לחבריו ולמשפחתו שהוא אחיו של הפושע הנודע משיקגו.

אל קפונה עם אמו טרזה

משפחת קפונה התיישבה בברוקלין, באזור נייבי סטריט בדאון-טאון ברוקלין, בסמוך למספרה שהעסיקה את אבי המשפחה. קפונה עזב את בית הספר בכיתה ה', כשהיה בן 11. נכון יותר לומר כי הוא סולק מבית הספר הקתולי שבו למד לאחר שצוות המורים לא הצליח להשתלט על הילד ההיפר-אקטיבי. הוא החל לעבוד בחנות ממתקים ובסידור חיילי באולינג, אך מהר מאוד גילה את עולם הפשע.

בשכונת ילדותו, באזור נייבי סטריט, הכיר קפונה את מי שלימים יהפוך לשותפו לעסקים, למעשה האיש שהכניס אותו לעולם התחתון - ג'וני (השועל) טוריו. כמו כל הילדים שגדלו בנייבי סטריט גם אל קפונה הקטן היה מקבל דמי כיס מג'וני השועל, הבוס של השכונה, תמורת ביצוע עבודות קטנות בשירות כנופיית חמש הנקודות שטוריו היה אחד מראשיה (שני רק לראש הכנופיה - פול קלי). כמו כל הילדים העריץ קפונה את טוריו, אליל הנערים, אשר מצידו החל לשים לב לילד העגלגל והקשוח. קפונה היה חבר בכנופיות ילדים, תחילה ב"מרטשים מדרום ברוקלין", לאחר מכן ב"ארבעים הגנבים" ולאחר מכן בכנופיית הצעירים של כנופיית חמש הנקודות האגדתית שהיתה למעשה הארגון שממנו צמחה הקוזה נוסטרה בניו יורק ובשורותיה היו חברים מייסדי המאפיה בניו יורק צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו, פרנקי ייל ואחרים. מכנופיית הצעירים של חמש הנקודות פילס קפונה את דרכו מעלה, בדחיפתו של טוריו, לחברות של ממש בכנופיה עצמה. הוא החל להסתובב יותר ויותר בחברתו של פרנקי ייל, גם הוא יליד קלבריה, אשר לימד את קפונה להיות גנגסטר קשוח אכזרי ומאיים. רבים מייחסים לפרנקי ייל את חניכתו של קפונה ורואים בו את האיש שהפך את קפונה למי שמוכר כעבריין אלים וחסר מעצורים.

בהמלצתו של ג'וני טוריו העסיק פרנקי ייל את קפונה כברמן בבית הקפה שלו בקוני איילנד, ברוקלין. באותו בית קפה ישב ערב אחד זוג צעיר, בחור נאה ובחורה מהממת. קפונה ניגש לשולחן של השניים ואמר לבחורה: "מותק, יש לך תחת נהדר ואני אומר את זה כמחמאה". בן זוגה של הבחורה, אחד בשם פרנק גלוצ'יו, לא חשב פעמיים ובתגובה להערה חסרת הכבוד של קפונה הוא קם מיד והכניס לו אגרוף בפרצוף. קפונה התנפל על הבחור אשר בתגובה שלף סכין וכאקט של הגנה עצמית ניפנף בו מול פניו של הגנגסטר הצעיר. קפונה לא נרתע. הוא התקרב לגלוצ'יו ואז שלח הצעיר את הסכין לכיוון פניו של קפונה וחתך אותו בשלושה מקומות. מיד לאחר מכן הוא לקח את חברתו והם נמלטו מהמקום.

קפונה נזקק לטיפול רפואי ותוך זמן קצר נרפאו פצעיו, אלא שצלקת ענקית נותרה לו על לחי שמאל, מה שזיכה אותו לתמיד בכינוי "פני צלקת" (Scarface). מאז הקפיד קפונה בכל פעם שהצטלם, לדאוג שלחיו השמאלית תישאר מוסתרת, והציג לראווה רק את הלחי הימנית. בעקבות התקרית התלונן גלוצ'יו לצ'רלי לוצ'יאנו על העלבון שספג מקפונה, ולוצ'יאנו העביר את התלונה לפרנקי ייל. בסופו של דבר כינס ייל ישיבה של ארבעת הגברים, בה נאלץ קפונה להתנצל בפני גלוצ'יו על שהעליב אותו ואת חברתו. זו היתה הפעם האחרונה שבה אל קפונה ביקש ממישהו סליחה, אבל זו היתה סליחה אמיתית. שנים לאחר מכן העסיק קפונה את גלוצ'יו כאחד משומרי ראשו.

אל (פני צלקת) קפונה

בשנת 1918, כשהיה קפונה בן 19, הוא התאהב בחורה אירית בשם מיי קולין והשניים החלו לצאת. בחודש דצמבר אותה שנה ילדה קולין את בנו הבכור של קפונה, אלברט פרנסיס או "סוני" כפי שקראו לו כל חייו, ובסוף אותו החודש השניים התחתנו. עכשיו, כאשר היה איש משפחה - נשוי לאשה מהוגנת ואב לילד קטן, חשב קפונה שעדיף לו להתרחק מצרות וכדאי לו לחפש לעצמו עבודה חוקית. הוא הפסיק לעבוד עבור פרנקי ייל והחל לעבוד כפועל בחברת בנייה. אבל בשנת 1920, לאחר שאביו נפטר מהתקף לב, הסתיים פרק העבודות הלגיטימיות בחייו של אל קפונה. הוא יצר קשר מחדש עם ייל וחזר לעבוד עבורו כדורמן במועדון וכבריון שכיר.

אל קפונה ובנו פרנסיס (סוני) מקבלים חתימה מכוכב השיקגו קאבס גבי הארטנט

בשנת 1920 יצר פרנקי ייל קשר עם ג'וני (השועל) טוריו וביקש ממנו לקחת אליו לשיקגו את קפונה. קפונה בדיוק הצליח להתחמק מאישום בשני מעשי רצח והיה צריך לקרר אותו קצת הרחק מרחובות ניו יורק. כך הצטרף קפונה לשורותיו של טוריו בשיקגו.

בשיקגו כבר היה טוריו מבוסס כאחד מבכירי העולם התחתון בעיר הקשוחה. הוא בנה לו שם אימפריה של עסקים בשיתוף עם בעלה של דודתו, ראש המאפיה של דרום העיר, ג'יאקומו (ביג ג'ים) קולוסימו. קולוסימו וטוריו חלשו על עשרות בתי בושת ברחבי שיקגו והיו להם גם מועדוני לילה, מועדוני הימורים לא חוקיים ועסקי סחיטה משגשגים. אלא שבאותה תקופה עבר חתול שחור בין טוריו לביג ג'ים קולוסימו. שתי סיבות עיקריות היו לכך: הראשונה היתה שבשנת 1920 נכנס לתוקפו בארה"ב חוק היובש שאסר שתייה, מכירה, הפצה וייצור משקאות אלכוהוליים. טוריו שהבין מיד את הפוטנציאל הגלום בהמשך אספקת הנוזלים המשכרים לציבור האמריקאי ניסה לשכנע את ביג ג'ים להיכנס לתחום ייצור והברחת אלכוהול, אבל הבוס סירב. הוא העדיף להתמקד בעסקים המוכחים של זנות וסחיטה וחשש שהרחבת הפעילות הפלילית הכרוכה בהברחת אלכוהול תמשוך אש מיותרת מכיוון המשטרה ומכיוון יריביו בעולם התחתון. הסיבה השנייה היתה שבאותה תקופה עזב ביג ג'ים את אשתו, דודתו של טוריו, לטובת זמרת ברים צעירה בשם דל וינטר, מה שנתפס על-ידי טוריו כפגיעה חמורה בכבוד המשפחה ובמעמדה.

בחודש מאי 1920 הזמין טוריו לשיקגו את פרנקי ייל וזה חיסל את קולוסימו וסייע לג'וני השועל להשתלט על האימפריה של ביג ג'ים בשיקגו. כאשר אל קפונה לצידם, היתה לטוריו ופרנקי ייל עבודה הרבה יותר קלה. כעבור זמן מה הסתכסכו פרנקי ייל וג'וני טוריו, בעיקר בשל התחושה של טוריו שייל מנסה להשתלט על העסקים שהיו שלו ושל קולוסימו בשיקגו. טוריו לא היה מוכן לוותר ודרכם של השניים נפרדו כאשר ייל חזר לניו יורק וטוריו השתקע סופית בשיקגו. העבודה הרשמית של קפונה בשיקגו היתה להיות מנהל מועדון הבית של טוריו בעיר The Four Deuces. מהמועדון הזה ניהל טוריו את עסקיו והוא היה גם אחד ממועדוני הלילה הפופולאריים בעיר. זמן קצר לאחר מכן הצטרף לקפונה בשיקגו אחיו, ראלף, כדי לעזור לו בניהול המועדון. בשנת 1923, לאחר שטוריו וקפונה פתחו בית בושת מפואר חדש בעיירה סיסרו שליד שיקגו, הצטרף גם פרנק קפונה לשני אחיו בעירם החדשה.

ראלף קפונה

פרנק קפונה

להעברת חלק מפעילות הארגון של טוריו את קפונה משיקגו לסיסרו היתה סיבה טובה. לאחר הבחירות לעיריית שיקגו בשנת 1923 החל ראש העיר הנבחר ויליאם אמט דוור להפעיל לחץ על ארגוני הפשע בעיר וניסה לחסל אותם או לפחות לסלק אותם אל מחוץ לגבולות עירו. כך, בזכות מאמציו של ראש העיר החדש עברו מפקדות ארגוני הפשיעה אל מחוץ לעיר, למקום בו הם היו יחסית בטוחים. כך עבר מטהו של ג'וני טוריו מה- Four Deuces בשיקגו לבית הבושת והמועדון בסיסרו.

אבל למעבר לסיסרו היו השלכות נוספות. בשנת 1924 נערכה בעיירה הקטנה מערכת בחירות למועצת העיר, מערכת שנחשבת למערכת הבחירות המושחתת ביותר אי פעם בארה"ב. מערכת הבחירות בסיסרו נחשבת גם לאחר הניצחונות הגדולים של קפונה אשר הצליח לגבור על הגנגסטרים האירים המקומיים ולהשתלט על מועצת העיר. סביב מערכת הבחירות התפתחה מלחמת כנופיות שבה יותר מ-200 בני אדם שילמו בחייהם. מועמדי הצד היריב נחטפו ועונו. את הקלפיות מילאו פושעים שהכריחו אנשים להכניס את הפתק הנכון, והיכו את מי שהעזו לקיים תעמולה לטובת המועמד היריב. קלפיות שלא ברור היה שיעור ההצבעה למועמד הנכון בהן, פשוט נעלמו.

מועמדו של קפונה לתפקיד ראש העיירה זכה ברוב מכריע, אך כמה שבועות לאחר מכן הפתיע כאשר הודיע שהוא מבקש מקפונה ואנשיו לעזוב את העיירה. בעקבות ההודעה המפתיעה של ראש העיר נפגשו ביחידות הנבחר החדש וקפונה בבית המועצה ולאחר שקפונה הכניס לו אגרוף, הפיל אותו לרצפה וגרר אותו לכל אורך מדרגות בניין מועצת העיר, הגיעו השניים להסכמה כי קפונה ואנשיו יכולים להישאר לגור בעיר והם אפילו ייהנו ממעמד מיוחד בה. בגיל 25 הפך קפונה לאחד האנשים החזקים ובעלי ההשפעה באזור שיקגו.

הניצחון בסיסרו היה הצלחה גדולה עבור הארגון של טוריו את קפונה, אך באופן אישי קפונה יצא מהמאורעות מצולק נפשית. אחיו, פרנק, נהרג באחד מעימותי הירי עם המשטרה. קפונה לא הסתיר את הצער והאבל שלו על אחיו. הוא הגיע ללוויה לא מגולח ומוזנח, לא התבייש לבכות וגזר על כל בתי המרזח הלא חוקיים בסיסרו יום אבל שבו לא ימכרו אלכוהול.

האבל של קפונה הסתיים לאחר חמישה שבועות. זה קרה לאחר שחברו הטוב ואיש הכספים שלו, הגנגסטר היהודי ג'ק גוזיק, הותקף על-ידי עבריין משיקגו, בחור בשם ג'ו הווארד שעמד בראש כנופיה קטנה והרשה לעצמו יותר מדי. כאשר הלך קפונה להווארד העז הגנגסטר צעצוע לקרוא לקפונה סרסור איטלקי ושלח אותו לכל הרוחות. קפונה שגם ככה היה במצב נפשי רגיש לא היה צריך יותר מזה. הוא ירה בהווארד וחיסל אותו במקום.

בחודש נובמבר 1924 נקרא פרנקי ייל לשיקגו שוב, הפעם כדי  לסייע לחבריו משכבר הימים, טוריו וקפונה, לחסל את דין או'בניון מנהיג הכנופיה האירית החזקה ששלטה בצפון שיקגו ונלחמה בכנופיה של טוריו וקפונה בדרום העיר שהחלה להיקרא האאוטפיט. ביחד עם ייל השתתפו בחיסול שני הרוצחים המפורסמים של האאוטפיט – אלברט אנסלמי וג'ון צ'ליזי. נהג רכב המילוט היה מייק ג'נה, אחד האחים למשפחת הגנגסטרים הסיציליאנים, האחים ג'נה, בני בריתם של קפונה וטוריו. חיסולו של או'בניון פתח מלחמה אלימה במיוחד בין הצפון לדרום של העיר שיקגו, שנמשכה לסירוגין עד סוף העשור. במשך שנתיים נעשו לפחות 12 ניסיונות לחסל את קפונה, רובם ככולם ביוזמת שותפיו של או'בניון - הגנגסטרים ארל (היימה) וייס, וינסנט דרוצ'י וג'ורג' (באגס) מוראן. קפונה נע ברכב משוריין, לא עשה צעד בלי לפחות שני שומרי ראש חמושים, נמנע כליל מלהסתובב ברחובות בשעות היום ואת כל תנועותיו הוא ביצע בלילה בלבד.

קפונה ברכב המשוריין

חבריו של או'בניון חיפשו נואשות נקמה וכמעט הצליחו להשיג אותה בינואר 1925. באותו יום חזר ג'וני טוריו ביחד עם אשתו מקניות, וממש לפני שהגיעו חזרה לביתם נפתחה לעבר המכונית שבה נסעו אש כבדה, שירו שלושה מתנקשים - שניים מהם היו היימה וייס ובאגס מוראן. הנהג שלו נפגע ברגלו וטוריו עצנו נפגע בלסת ובבטן. אחד המחסלים ביקש לוודא הריגה. הוא התקרב לטוריו כיוון אקדח למוחו מסנטימטרים וירה. למזלו של טוריו כבר לא היו כדורים באקדח ושלושת המחסלים מצפון העיר התפצלו וברחו. טוריו הובהל מיד לבית חולים והיה מאושפז במשך חודשים ארוכים עד שהחלים מניסיון ההתנקשות בחייו. בזמן שהיה מאושפז הציב קפונה שמירה 24 שעות ביממה על חדרו בבית החולים. לאחר ששוחרר, נכלא טוריו למשך שנה לאחר שהורשע בעבירות על חוקי היובש. בכל אותו הזמן מאבק דמים התרחש ברחובות שיקגו והאלימות בין הכנופיות היריבות גאתה. לאחר ששוחרר טוריו מהכלא, הוא כבר היה חולה ועייף ממלחמות. הוא לא הצליח להשתחרר ממראות ניסיון החיסול שלו ורצה מנוחה מחיי הפשע. הוא העביר את כל עסקיו לידיו של בן חסותו ומספר 2 שלו, קפונה, עזב את ארה"ב והפליג לאיטליה שם התיישב ביחד עם אשתו ובתו. מאיטליה הוא המשיך להיות בקשר עם ראשי המאפיה באמריקה, אך יותר יותר כיועץ ופחות בשטח.

כעת עמד קפונה באופן רשמי בראש האאוטפיט של שיקגו ושיכלל את עסקי הברחת האלכוהול, מה שהפך אותו תוך זמן קצר מאוד לאיש עשיר מאוד. תקופת היובש היתה תור הזהב של המאפיה ועבור האאוטפיט של שיקגו וקפונה במיוחד. באותה תקופה שלט הבוס בחלק גדול מהעולם התחתון של שיקגו והכנסתו האישית הוערכה בכ-10 מיליון דולר. ההכנסה העצומה הניעה את גלגלי הארגון שהמשיך והרחיב את השקעותיו (הבלתי חוקיות כמובן) בעסקי ההימורים והזנות. אבל הכסף הגדול באמת הגיע מייצור, הברחה ומכירת האלכוהול האסור. באותם ימים נהג קפונה "לראיין" בעצמו את הבנות שהיו מעוניינות לעבוד ברשת בתי הבושת שלו. המנהג הזה גרם לו להידבק במחלת הסיפיליס (עגבת), מחלת מין קשה אשר לא טופלה היטב (בין היתר בשל הפחד הגדול של קפונה מפני מזרקים וזריקות) ושהביאה בסופו של דבר גם למותו שנים לאחר מכן.

התעצמותו של קפונה הלכה יד ביד גם עם השחיתות הפוליטית שפשטה בצמרת השלטון בשיקגו. ראש עיריית שיקגו בימים ההם, ויליאם הול תומפסון, היה אחד ממקבלי המשכורות הגבוהות מקפונה ומצדו הבטיח לגנגסטר חופש מפני הצקות של רשויות החוק בעיר ופטור מפשיטות משטרה על בתי הקזינו, בתי הבושת ובתי המרזח הלא חוקיים שלו. השגשוג של קפונה וחברותו הקנו לו גם פרסום רב בשיקגו ודמותו הצבעונית (תמיד לבוש בהידור, עונד תכשיטים יקרים, סועד במסעדות הכי מפוארות ונראה באירועים הכי נוצצים) משכה את תשומת הלב התקשורתית בעיר. הוא מצידו לא עשה שום דבר כדי להסתתר מפני ההתעניינות התקשורתית (מבחינות רבות הוא היה דומה לגנגסטרים של סוף המאה כמו ג'ון גוטי בניו יורק) וצוטט לא פעם כאומר: "אני רק מספק את מה שהציבור דורש". קפונה היה המאפיונר הראשון שאפשר להגדיר כסלבריטי.

בסוף שנת 1925 הזמין פרנקי ייל את אל קפונה לניו יורק לחגוג את ערב חג המולד במועדון של אחד מאנשיו של ייל, הגנגסטר ג'ו אדוניס. אלא שזמן קצר לפני חג המולד קיבל ייל טיפ שחברי כנופיה אירית יריבה, בראשותו של ריצ'רד לונגרגן מתכוונת להתפרץ למסיבה ולפוצץ אותה. כדי למנוע בלגנים מיותרים החליט פרנקי ייל לבטל את המסיבה והחל לשלוח הודעות ביטול לכל המוזמנים. כאשר שמע קפונה שהמסיבה מבוטלת ואת סיבת הביטול, הוא הודיע לייל שזה לא מקובל עליו וכפה עליו לבטל את הביטול. במקביל החל קפונה להכין לחבורה האירית הפתעה משלו.

ואכן בערב חג המולד של 1925 בשעה 3 לפנות בוקר התפרצו מספר מאנשיו של לונגרגן למועדון והחלו להתגרות בייל וקפונה, לשבור בקבוקים ולעורר מהומה. מה שהם לא ידעו הוא שלכך בדיוק התכוננו אנשיו של קפונה אשר הקיפו אותם מרגע שהם נכנסו למועדון, ועוד בטרם הספיקו האירים להבין שהם מוקפים, חיסלו אותם האורחים משיקגו. הטבח במועדון של אדוניס הפך את אל קפונה לגורם בעולם התחתון שאף אחד לא כבר לא יכול היה להתעלם ממנו. הוא בנה לעצמו שם של בוס חסר רחמים והראה לניו יורק שבשיקגו יש גנגסטרים לא פחות, ואולי אפילו יותר, קשוחים מאשר בעיר הגדולה.

שיתוף הפעולה בין פרנקי ייל ואל קפונה התהדק. קפונה היה צריך מישהו אמין שהוא יוכל לסמוך עליו שישמור על המשאיות שלו שהובילו אלכוהול מוברח לאזור ניו יורק, וייל שהיה פטרונו של קפונה וגידל אותו, נחשב בעיני הבוס משיקגו לשותף המושלם. הסידור הזה עבד מצוין במשך תקופה מסוימת, אבל לאחר כמה זמן החלו המשאיות של קפונה להיחטף מתחת לאפו של ייל. הבוס משיקגו לא הבין איך זה קורה והכניס מרגל לחבורה של ייל כדי לברר איך זה קורה. תוך זמן קצר נפתרה התעלומה: אנשיו של פרנקי ייל, שהפך גרידי מדי, נשלחו על-ידי הבוס שלהם לחטוף את המשאיות של קפונה ולאחר מכן מוכרים את האלכוהול המוברח בחזרה לבוס משיקגו. קפונה רתח מזעם. הכעס שלו עוד התעצם לאחר שהמושתל שלו בחבורה של פרנקי ייל חוסל על-ידי אנשיו של הבוס מניו יורק. בשנת 1928 חוסל פרנקי ייל על-ידי אנשיו של קפונה.

כעת היה אל קפונה אחד הגנגסטרים הבכירים בארה"ב וכיאה למעמדו ולרווחים העצומים שלו מעסקי הברחת האלכוהול, הזנות, ההימורים הבלתי חוקיים ועסקי הסחיטה, הוא הרשה לעצמו לגור בארמון. אבל הוא היה גם אחד הגנגסטרים המאוימים ביותר ולכן הארמון שלו היה חייב להיות גם מבצר. הארמון-מבצר של אל קפונה היה מלון לקסינגטון בשיקגו. מלון לקסינגטון נבנה בשנת 1893 והיה אחד המבנים המפוארים בעיר. עם השנים והשינוי באופי האזור שבו הוא שכן, ירד קרנו וממלון פאר הוא הפך למלון לאנשי עסקים ולאחר מכן גם לבית דירות. בין השנים 1928-1932 ניהל אל קפונה את כל חייו, האישיים והעסקיים מתוך מלון לקסינגטון, אותו הוא הפך למבצר של ממש. שלוש קומות של המלון אוכלסו במשרדיו ובחדרי מגורים לאנשיו. בלובי ישבו שומרים חמושים, כמו גם על הגג ובחלונות הפונים אל הרחוב. אחד משומרי הראש שישב באופן קבוע בלובי, ועל ברכיו מקלע מסוג טומי-גאן דרוך ומוכן לירי, היה אנטונינו ("ג'ו באטרס") אצ'רדו לימים הבוס של האאוטפיט. מול חדרו של הבוס עצמו ניצבה מיטה מתקפלת עליה היה ישן שומר ראשו הנאמן של קפונה, לואי ("ליטל ניו יורק") קמפניה כשלצידו שוכבים שני מקלעים אוטומטיים.

אבל מבצר לקסינגטון לא היה הבית הבטוח היחידי של "ביג אל". בכל מקום אליו נסע המתין לו מבצר שכזה במקומות מסתור שהוכנו מראש ותוכננו היטב לספק גם ביטחון וגם את כל הפינוקים האפשריים. בתים בטוחים כאלה המתינו לקפונה ביותר מחמש עשרה ערים בצד המזרחי של ארה"ב. בחלק מהמקומות האלו נמצאו לימים גם מנהרות מסתור שאיפשרו התחמקות מהבתים הבטוחים לחלקים אחרים בעיר. אמצעי זהירות אחר שקפונה נהג לעשות בו שימוש היה השתלטות על קרונות שלמים ברכבות, בהם הוא ופמלייתו היו נעים ממקום למקום.

קפונה באחוזתו בפלורידה

בסוף שנות העשרים קפונה כבר היה אגדה חיה, אבל זה לא אומר שהוא היה בטוח. כל זמן התבססותו בראש העולם התחתון של שיקגו המשיכו שותפיו של יריבו המת או'בניון - ראשי הכנופיה מצפון העיר, הגנגסטרים היימה וייס, וינסנט דרוצ'י וג'ורג' (באגס) מוראן - לנסות ולנקום, כמו גם להשיב לעצמם חלק מהטריטוריות הישנות שלהם שאבדו לטובת הבוס החדש של העיר. נסיונות לחסל את קפונה נעשו שוב ושוב, כמעט בכולם היה מעורב מוראן באופן אישי. המצב הגיע לכדי כך שקפונה הסתובב, כאמור, ברכב קרב משוריין, כזה עם זגוגיות ממוגנות ירי, צמיגים מיוחדים לנסיעה גם לאחר פיצוץ וסירנה משטרתית. המצוד של וייס ומוראן היה גם הסיבה העיקרית שקפונה העביר את מטהו למבצר במלון לקסינגטון. זה קרה לאחר ששני המשרדים שמהם ניהל קפונה את עסקיו (האחד היה מצג שווא של מרפאה והשני חנות של ריהוט עתיק) רוססו בכדורי הכנופיה הצפונית.

לאחר שוייס חוסל בסוף שנת 1926 ודרוצ'י בתחילת 1927, החליט קפונה כי גם זמנו של מוראן הסתיים. מוראן היה מסתובב בכל העיר, מלכלך על קפונה בלי להתבייש, שולח את אנשיו ומנסה בעצמו לפגוע בקפונה ובענייניו היכן שרק היה יכול. פעם אחת ריססו אנשיו של מוראן במכונות ירייה את מטהו הקודם של קפונה, במרפאה המדומה, במשך עשר דקות רצופות, אירוע שזעזע את הבוס. מוראן היה הסיוט של קפונה, שראה בו בצדק לגמרי רוצח מטורף. המצב הגיע עד כדי כך שבמשך תקופה ארוכה באגס מוראן - והרצון לחסל אותו - היה נושא השיחה הכמעט יחיד של אל קפונה.

אבל המלחמה עם באגס מוראן וכנופיית צפון העיר לא היתה רק אישית אלא גם עסקית. הכנופיה מהצפון המשיכה לחטוף משאיות אלכוהול של קפונה למרות כל סידורי האבטחה של האאוטפיט. בנוסף לכך הברית שכרתה הכנופיה הצפונית עם משפחת איילו - אויביו הסיציליאנים של קפונה בשיקגו - גרמה לו להרבה מאוד בעיות. ללא ספק הגיע הזמן לעשות לכל זה סוף.

בשנת 1929 הטיל הבוס את המשימה על המוציא לפועל הבכיר שלו, ג'ק מקגרן (או בשמו המקורי וינצ'נזו גיבלדי). התוכנית היתה מורכבת, אבל בסופו של דבר התבררה כיעילה ביותר. מקגרן אסף חבורה של רוצחים מחוץ לשיקגו, מניו-יורק, טנסי, דטרויט ודרום אילינוי, שלא היו מוכרים לאנשיו של מוראן. אנשי החבורה הציגו עצמם כפרי-לנסרים שעוסקים בהברחה והפצה של אלכוהול שביקשו לעשות עסקים עם החבורה של מוראן ("לעשות עסקים" = לחטוף משאיות של קפונה ולמכור אותן למוראן...). הם שכרו מחסן בקרבת מוסך ששימש את אנשיו של מוראן בשכונת לינקולן פארק בחלק הצפוני של שיקגו, והחלו לעקוב אחר דפוסי הפעילות של הכנופיה הצפונית. בשלב מסוים, כאשר חבורת ה'פרי-לנסרים' היתה מוכנה, הם הזמינו את אנשי מוראן כדי לבצע את העסקה: להביא למוסך שלהם משאיות אלכוהול שכביכול נחטפו מידיו של קפונה. זה היה ב-13 בפברואר 1929 והכל תיקתק היטב. מוראן היה מרוצה ושתי הכנופיות קבעו לבצע עסקה זהה למחרת. בערב למחרת, ערב הוולנטיינ'ס-דיי, 14 בפברואר 1929, המתינו אנשיו של באגס מוראן לחבורת ה'פרי-לנסרים' (שכבר קיבלו תשלום על העבודה מג'ק מקגרן המושך בחוטים) במוסך שלהם כדי לבצע את העסקה הנוספת. אלא שבמקום משאית מלאה באלכוהול נכנסה לפתע למוסך מכונית משטרה ובה מספר שוטרים חמושים, אליהם נוספו מספר שוטרים שפרצו למקום רגלית. אנשיו של מוראן לא התרגשו. הם כבר היו בסרט הזה לא פעם בעבר, וכבר היו מוכנים להתלוות לשוטרים אל תחנת המשטרה, שם כבר אמורים היו לחכות להם עורכי הדין של הכנופיה ששחררו אותם תמיד מהמעצר.

אבל הפעם משהו היה שונה. מכונית המשטרה נגנבה כמה ימים קודם לכן, וגם השוטרים לא נראו שוטרים רגילים, למרות שלפי המדים המתוקתקים שלבשו אי אפשר היה לחשוד בדבר. בנוסף לכך שוטרי שיקגו מעולם לא נשאו רובי ציד ומקלעים אוטומטיים, וה"שוטרים" שפרצו למוסך היו חמושים במקלעים אוטומטיים מסוג טומי גאן וברובים הקטלניים. יכול להיות שהיה מבין אנשיו של מוראן מי ששם לב שמשהו אינו כשורה, אבל גם אם כן זה כבר היה מאוחר מדי. עד שאנשי הכנופיה הצפונית הבינו מה קורה החלו ה"שוטרים" לרסס את כל הנוכחים במכונות הירייה. זה היה השימוש הידוע הראשון של גנגסטרים בארה"ב בטומי-גאן, כלי הנשק הקטלני, שהפך לאחד מסמליה של המאפיה.

הרעש היה מטורף. צרורות על צרורות ארוכים, לאורך ולרוחב הקורבנות המרקדים, אבל אף אחד לא שמע. לשוטרים שהגיעו לזירת הטבח (לאחר שכבר הכל נגמר ולא נשאר במקום איש מהמחסלים) מצאו במקום שבע גופות של גברים שהיו כמעט קרועים לגמרי מקליעי מכונות הירייה. בנוסף לכך פניהם של הקורבנות הושחתו לחלוטין לאחר שכל אחד מהם נורה בראשו מרובה ציד. ולמרות זאת הצליחו השוטרים למצוא גם ניצול אחד שהצליח לשרוד את הטבח, אם כי נפצע קשה ומת לאחר מכן בבית החולים. האיש, פרנק גוזנברג חבר הכנופיה הצפונית, עוד הספיק להישאל ע"י השוטרים מי היו האנשים שירו בו ובחבריו, אך ענה רק: "אף אחד לא ירה בי" וסתם את הגולל על סיכויי המשטרה לפענח את הפשע. ניצול נוסף מהטבח היה כלב רועה גרמני בשם הייבול (highball), הכלב של חברי הכנופיה הצפונית, אך גם הוא לא יכול היה לשפוך יותר מדי אור על השאלה מי היו "השוטרים" שחיסלו את צמרת הכנופיה הצפונית.

כותרת העיתון ביום למחרת טבח סיינט ולנטיינ'ס-דיי

למרות מטרתו המקורית, "טבח סיינט ולנטיינ'ס-דיי" (כפי שהוא נקרא מיד לאחר מכן בתקשורת) לא הצליח להביא לחיסולו של האויב הגדול של אל קפונה, באגס מוראן. מנהיג הכנופיה הצפונית כלל לא היה במקום בזמן הטבח. הוא הגיע למוסך כעשר דקות לאחר קונצרט היריות, כאשר הכל כבר היה שקט, אך משום שראה מחוץ למוסך את מכונית המשטרה ששימשה את המחסלים וחשב שמדובר במשטרה האמיתית, הוא עזב את המקום וכך ניצל.

אך למרות שמוראן ניצל, הארגון שלו נפגע קשות. כל הסגנים הבכירים שלו היו בין קורבנות הטבח וכל ארגון הברחת והפצת האלכוהול הבלתי חוקי שלו קרס במהירות. כך נפל גם חלק ניכר מצפון העיר שיקגו לידיו של קפונה אשר בשנת 1929 הוערך שווי האימפריה שבראה עמד בלמעלה מ-62 מיליון דולר. כאשר נשאל מוראן ע"י עיתונאים מי הוא חושב שעמד מאחורי טבח וואלנטיינס-דיי הוא ענה ללא היסוס: "רק אל קפונה יודע להרוג ככה".

מצד שני קפונה זעם על תוצאות הטבח. זה לא שהטרידו אותו שבע הגופות החדשות שנערמו במסגרת מלחמת הכנופיות של שיקגו, אלא שמוראן שניצל בנס הפך כעת למסוכן עוד יותר עבורו. הוא צוטט כאומר בכעס: "לא סתם הם קוראים לאיש הזה  bugs (מטורף על כל הראש)". היה ברור לו שהגנגסטר מצפון העיר, שכמו חרק תמיד מצליח לשרוד, לא ישקוט עד שלא ישיג את נקמתו. קפונה ידע בדיוק על מה הוא מדבר. מאותו רגע הפנה מוראן את כל הכוח שעוד נותר לו למטרה אחת - חיסולו של אל קפונה.

טבח וולנטיינ'ס-דיי הפך לאחד ממקרי הרצח המפורסמים בהיסטוריה של ארה"ב וסמל למלחמת הכנופיות האכזרית של תקופת היובש. אלא שבמקום שהחשוד העיקרי בו יהפוך לאדם מוקצה, התמונות שהופצו מזירת הרצח דווקא הגבירו את הפופולאריות של "ביג אל" משיקגו. טבח וולנטיינ'ס-דיי קיבל תשומת לב בכל רחבי ארה"ב והפך את אל קפונה לדמות מפורסמת גם מחוץ לחוגי העולם התחתון ורשויות החוק בשיקגו. הגנגסטר משיקגו החל להיות מוצג באור נוצץ בכתבות בעיתונים ובספרים שנכתבו עליו. דמותו של הציורית של המאפיונר המהודר, איש המשפחה שבנה במו ידיו אימפריה בשווי של עשרות מיליוני דולרים, שבתה את ליבם של רבים וגם מי שלא נשבה בקסמיו של "ביג אל", כפי שהחלו לכנות אותו, לא יכול היה להתעלם מהתופעה.

מבוקש. אלפונס גבריאל קפונה

מצד שני המעמד שרכש לו קפונה הפנה אליו עוד יותר מתמיד את אור זרקורי רשויות החוק שהחלו להגביר את הניסיונות לשים עליו יד ולעצור את פעילותו. פוליטיקאים רבים מאזור שיקגו התקוממו נגד הצהרותיו חסרות הבושה של הבוס על קשריו בצמרת השלטון בעיר ובמדינה ועל חסינותו מפני רשויות החוק. מעמדו ופרסומו של הפושע משיקגו משכו גם את תשומת ליבו של לא אחר מאשר הנשיא הטרי של ארה"ב, הרברט הובר, שנבחר בשנת 1929, אשר דרש להעמיד את קפונה לדין. בראש חוד החנית של מלחמת הממשלה באל קפונה, העמיד הנשיא הובר את התובע הכללי ממשלת ארה"ב, אנדרו מלון, אשר החל מיד לאסוף ראיות נגד "ביג אל" והאאוטפיט על מעורבותם בהברחות אלכוהול, עסקי הזנות והתחמקות ממס.

בדיעבד אפשר לומר כי הטבח היה האירוע שקירב את סופו של קפונה כראש האאוטפיט. התמונות הקשות מזירת הפשע, של גופות מחוררות זרוקות בשלוליות גדולות של דם, שהתפרסמו בכל העיתונים, היו מחזה שבסופו של דבר רשויות החוק לא יכולות היו להישאר אדישות אליו וקפונה הפך עבור הממשל מגנגסטר שאפשר לחיות איתו לרוצח שחייבים להכניס אל מאחורי הסורגים. מאמצי הממשלה להפעיל לחץ על הבוס משיקגו החלו לשאת פרי מיד, אך זה לא היה מספיק. בסוף 1929 נידון אל קפונה לעשרה חודשי מאסר לאחר שהורשע בהחזקת נשק לא חוקי, אבל לא רשויות החוק הפדראליות ולא אלו של שיקגו הצליחו לתפוס את אל קפונה על משהו שיכניס אותו לכלא לשנים רבות. לפי חלק מהמקורות מאסרו של קפונה בסוף 1929 לא היה אלא תרגיל שהבוס עצמו יזם ואירגן, לאחר שהגיע למסקנה כי הכלא יהיה המקום הבטוח ביותר עבורו, מפני תוכניות הנקם של באגס מוראן וג'ו איילו. מה שמחזק את התיאורה כי מאסרו של "ביג אל" בפילדלפיה היה יוזמה שלו (דבר שהוא תמיד הכחיש ואף הודיע לעיתונאים שהוא לא פוחד ולא בורח מאף אחד) היא העובדה כי את תא המאסר שלו בכלא אי אפשר היה להגדיר אחרת מאשר חדר ברמה של מלון חמישה כוכבים, עם רהיטים נוחים, שטיחים מפנקים, אוכל שהוכן במיוחד בשבילו וכל התנאים שהבוס רק ביקש. בנוסף לכך נכלא ביחד איתו פרנק ריו, אחד ממקורביו הנאמנים ושומר ראשו, שתפקידו היה לשמור על הבוס וגם להבטיח שהוא יקבל את כל מה שהוא דורש.

קפונה מובל למעצר מול מצלמות התקשורת

תא הכלא המפנק של קפונה בפילדלפיה

בכל מקרה באמצע שנת 1930 קפונה השתחרר וחזר לשיקגו, שכבר היתה בטוחה יותר מבחינתו לאחר שבאגס מוראן עזב את העיר ועבר לאוהיו לאחר שכל עסקיו בשיקגו נפלו לידי האאוטפיט והוא איבד מכוחו, וג'ו איילו ירד למחתרת לאחר שכל כנופייתו חוסלה. אלא שקפונה לא הספיק ליהנות מניצחונו. מיד עם שחרורו מהכלא פרסמה מועצת הפשע של שיקגו" (Chicago Crime Commission - ארגון של אנשי עסקים ופוליטיקאים ישרים שניסו להילחם בפשע המאורגן) - רשימה של "אויבי הציבור": 28 איש אשר הוגדרו על-ידי המועצה כמי שמשחיתים את השלטון בשיקגו. את המקום הראשון והלא מכובד תפס אל קפונה שמאז הסתובב עם הטייטל של "אויב הציבור מספר אחד" (Public Enemy Nr.1). במקביל החל הממשל לגבש אסטרטגיה חדשה נגדו, לא היתה להם ברירה.

בתחילת שנות השלושים כוחו של אל קפונה היה מפלצתי. טבח ואלנטיינ'ס-דיי  מצד אחד, הפיכתו של קפונה לגיבור תקשורתי וכוכב חברתי - מגה סלבריטי - מצד שני, והתעצמותה הכלכלית של המאפיה בשיקגו - בזכות הרווחים העצומים שגרפה מעסקי האלכוהול האסור - מצד שלישי, הביאו את רשויות החוק למסקנה שיש לעשות הכל כדי לסלק את מלך העולם התחתון של שיקגו מהרחובות. המסקנה הזו הובילה להתגבשות אסטרטגיה חדשה בניסיון להפיל את הבוס הכל יכול משיקגו. הרעיון, אותו פיתח התובע הכללי של ארה"ב אנדרו מלון, היה פעולת צבת כפולה: ראשית להוכיח ש"ביג אל" קפונה מעלים מסים מהכנסותיו העצומות ושנית להוכיח כי הוא עומד בראש הפעילות שמפרה את חוקי היובש - מייצר, מבריח, מפיץ ומוכר משקאות אלכוהוליים. בתחילת 1930 נבחר אליוט נס, סוכן של הרשות לאכיפת חוקי האיסור על הפצת ומכירת אלכוהול בתקופת היובש להוביל את הפעילות בגזרת הפרת חוקי היובש, בדגש על מבשלות הבירה והוויסקי הלא חוקיות ונתיבי ההברחה וההפצה של משקאות אלכוהוליים בשיקגו.

נס נולד וגדל בשיקגו. הוא הכיר מצוין את מערכת אכיפת החוק המושחתת של העיר ששומנה היטב בכספי האאוטפיט ולכן המטרה הראשונה שלו היתה לגייס צוות של סוכנים ופקידים אמינים והגונים שהוא יוכל לסמוף עליהם. השאיפה שלו בהתחלה היתה 50 חברי צוות כאלה, אך לאחר שהוא התחיל לעבור על הרשימות ולדבר עם האנשים הוא הוריד את הדרישה ל-15 ובסופו של דבר הצליח להגיע לצוות של 11 איש שעדיין לא היו נגועים בקשרים עם האאוטפיט. עם סיום הגיוס החל הצוות לפעול מיד ובתוך שישה חודשים הצליח נס להביא לסגירתן של עשרות מבשלות בירה וויסקי, שהיו שוות לאאוטפיט למעלה ממיליון דולר. את המידע העיקרי בנוגע למיקומן ופעילותן של המבשלות השיג הצוות באמצעות ציתות לשיחות טלפון והתקנת מיקרופונים סמויים.

קפונה, שהופתע מהנחישות הפתאומית של רשויות החוק, יצר קשר עם נס והציע לו ולצוות שלו משכורת חודשית מפתה בתמורה להסרת המיטרד מעל גבה של האאוטפיט, אך נס לא רק שסירב, אלא אפילו פרסם את הדברים בעיתונות וכך נולד המיתוס וגם שמו של הצוות - "הבלתי משוחדים" (The Untouchables). במשך השנים נקשרו כתרים רבים לצוות הבלתי משוחדים ובאין ספור ספרים, סרטים וסרטי טלוויזיה תואר מאבקם הקשה נגד קפונה ואנשיו, שכלל בין היתר ניסיונות מצד המאפיה לרצוח חברים בצוות ואפילו את נס עצמו. במציאות, ספק אפילו אם חלק מכל זה היה נכון. מה שככל הנראה כן היה, זה הרבה לחץ מצד האאוטפיט על עושי דברה בחלונות הגבוהים של הממשל בשיקגו להוריד מעל גבם את נס והצוות שלו. בניגוד לסרטים ולסדרות הטלוויזיה, אין כל עדות לרצח אחד מחברי הצוות של נס, או לניסיון התנקשות בנס עצמו, אך מה שכן יש זה המון פרסומים בעיתונות של אותה תקופה על פעילות הצוות והצלחותיו בחשיפת וסגירת מבשלות האלכוהול של קפונה. לנס היו קשרים מצויינים עם עיתונאים וכתבים והוא ניצל זאת היטב כדי למשוך את תשומת לב התקשורת והציבור לפעילותו המוצלחת של צוותו.

אבל שוב, ובניגוד למיתוס, לא היה זה צוות הבלתי משוחדים שסיים את עידן קפונה בשיקגו. לעבודת הצוות של נס היתה השפעה רצינית ביותר, שאסור להמעיט בערכה, על פעילות האאוטפיט בתחום האלכוהול, אבל מה שהפיל בסופו של דבר היה הנשק העיקרי שהפעיל הממשל נגדו - מס הכנסה. בשנת 1927 קבע בית המשפט העליון תקדים - בעניינו של מבריח אלכוהול בשם מני סאליבן - לפיו גם על הכנסות ממקורות בלתי חוקיים קיימת חובה לשלם מס הכנסה. במהלך 1930, בזמן פשיטה על אחד המחסנים ששימשו את האאוטפיט התגלתה מגירה נסתרת בשולחן משרדי ובתוכה מחברת מפוצצת בחישובים מספריים. לאחר שפוענחו המספרים שבמחברת הסודית, והתברר כי מדובר בהכנסות האאוטפיט שעליהן כמובן שלא שולם כל מס, החלו אנשי מס הכנסה לגבש ראיות שיוכיחו שקפונה העלים מסים במשך שנים ארוכות. בהתבסס על תקדים סאליבן נעצר קפונה בחודש יוני 1931 וארבעה חודשים לאחר מכן הורשע ב-5 מקרים של העלמת מס בין השנים 1925 ל-1929, בסך הכל העלמת מס בשווי של 165 אלף דולר (הוא הואשם ב-22 מקרים של העלמת מס ובנוסף לכך גם ב-5000 עבירות על חוקי היובש - אך מ-17 אישומים בהעלמת מס ומכל האישומים בנוגע לאלכוהול הוא זוכה) ונידון ל-12 שנות מאסר.

סוכני משרד האוצר פורצים את הכספת של קפונה

"הבלתי משוחדים" הפך לאחד ממטבעות הלשון המפורסמות בתרבות האמריקאית והיה הכותרת של ספר (שנכתב על ידי אליוט נס ב-1957), סדרת טלוויזיה (שהופקה בשנת 1959 ושוב מחדש ב-1993 על בסיס ספרו של נס), סרט קולנוע (של בראיין דה פלמה משנת 1987 בכיכובם של קווין קוסטנר - בתפקיד נס, שון קונרי ורוברט דה נירו - בתפקיד קפונה) ומשחק מחשב (על בסיס הסרט). "הבלתי משוחדים" היה גם שמן של מספר להקות מוזיקליות לאורך השנים.

תחושת ההלם שאחזה בקפונה כששמע את גזר הדין הפכה מהר מאוד לזעם נורא. "ביג אל", הבוס הכל יכול משיקגו, לא האמין שהסיפור שלו נגמר. זמן קצר קודם לכן הקים צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו בניו יורק את מועצת המאפיה וסינדיקט הפשע הלאומי, שבו קיבלו קפונה והאאוטפיט מקום של כבוד, הארגון שהוא וטוריו השועל בנו בשיקגו שגשג, העתיד נראה מבטיח ופתאום הכל נקטע ברגע אחד. לאחר שכל הערעורים שהגיש קפונה נדחו, החל קפונה בחודש מאי 1932 לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו בכלא הפדראלי באטלנטה, מה שהפך מהר מאוד לבעיה עבור רשויות החוק ושלטונות הכלא. תוך זמן קצר החל קפונה להתרברב מחדש, הפעם על היותו הבוס של הכלא (שנחשב אז כמו גם היום כאחד הקשוחים בארה"ב), על כך שהוא מקבל זכויות יתר ועל כך שהוא למעשה כל יכול למרות שהוא מאחורי הסורגים. ובאמת לקפונה היתה גישה בלתי מוגבלת למפקד בית הסוהר ובתאו הוא החזיק כמויות גדולות של מזומנים שסייעו לו "לשמן" את הסוהרים, לקבל מהם מידע ולהבטיח שכל מבוקשו יסופק לו.

המצב הזה היה בלתי נסבל עבור הממשל ובשנת 1934 הורו התובע הכללי, הומר קאמינגס ומנהל בתי הסוהר הפדראליים בארה"ב, סאנפורד בייטס, להעביר את קפונה לכלא היחידי שבו לא תהיה לו האפשרות לבוא במגע עם העולם החיצון ולהפעיל את השפעתו - כלא אלקטרז הידוע לשמצה ששכן על אי מבודד מול חופי סן פרנסיסקו בקליפורניה.

אלקטרז היה התשובה המושלמת לבעיית אל קפונה שנראה היה כמי שגם בתוך הכלא אי אפשר להשתלט עליו. בשנת 1934 הוא הגיע לכלא שבו ישבו האסירים המסוכנים ביותר בארה"ב ורק אז הוא הבין שהפעם הסיפור שלו באמת נגמר. אלקטרז היה גדול אפילו על "ביג אל" משיקגו. באי כבר לא היו לו שום זכויות יתר (מנהל הכלא לא היה פתוח למשא ומתן ולא לשוחד וכאשר ניסה קפונה לשחד את אחד הסוהרים הוא נשלח לצינוק לכמה ימים), לא היה לו מעמד (איש מאנשי האאוטפיט או הקוזה נוסטרה לא היה כלוא שם), הוא היה כאחר השפוטים (לא היתה לו שום דרך ליצור קשר עם העולם החיצון) וכמה פעמים הוא היה קורבן לאלימות אסירים אחרים. פעם אחת הוא כמעט נדקר במהלך קטטה עם אסיר אחר, לאחר שעקף אותו בתור למספרה בכלא. האסיר, שודד בנק מטקסס בשם ג'יימס לוקאס שריצה עונש של 30 שנות מאסר, תפס מספריים ואיים לדקור אותו אם לא יחזור אחורה בתור. כאשר קפונה שאל אותו: "אתה יודע מי אני", השיב השודד מטקסס: אני יודע בדיוק מי אתה, זבל, ואם לא תחזור לסוף התור אני אדע גם מי היית". מנהל הכלא סיפר לימים שקפונה אמר לו: "זה נראה כאילו אלקטרז הביס אותי".

קפונה נכנס לאלקטרז באותו ביטחון עצמי שתמיד אפיין אותו. הוא עדיין היה עשיר ביותר, בעל השפעה ובלתי מנוצח, אך הבידוד בכלא, ביחד עם השינויים שחלו בעולם שבחוץ, גמרו אותו. למצבו האישי הקשה באלקטרז נוסף נדבך משמעותי ביותר שפגע קשות בקפונה כמו גם באאוטפיט ובמאפיה כולה. בשנת 1933 בוטלו חוקי היובש והכנסות ארגוני הפשע, בהם ארגונו קפונה, צנחו בן רגע במאות אחוזים וכאשר ההכנסות קטנות הכוח מצטמק וההשפעה נחלשת. אולי במציאות של תקופת יובש, עם הכנסות של מאות מיליוני דולרים בשנה, חבריו של קפונה אולי היו יכולים לדאוג לו גם באלקטרז הנורא, אבל במציאות החדשה זה היה כנראה בלתי אפשרי.

בלית ברירה פנה קפונה לאופציה המרובעת וניסה להרוויח שחרור מוקדם ע"י הקפדה על התנהגות טובה ומודל של אסיר טוב שמסרב להשתתף במרידות אסירים שהתפתחו מפעם לפעם. הוא אפילו הפך לבדיחה בעיני האסירים האחרים, שהחלו לבוז לו, לאחר שסירב לקחת חלק בשביתת אסירים שפרצה לאחר שהנהלת הכלא לא האמינה לאחד האסירים שטען שהוא חולה, התעלמה מתחנוניו לראות רופא וכתוצאה מכך מת האסיר. קפונה שעבד במכבסת הכלא זכה בשל סירובו להשתתף בשביתה, לכינויים "scab" (מפר שביתה) ו"rat" (מלשן) ע"י חבריו לעבודה במכבסה שהחלו להציק לו, עד כדי כך שקפונה קיבל רשות מהנהלת הכלא להישאר בתאו ולא לצאת לעבודה עד שהשביתה הסתיימה. לאחר שקפונה חזר לעבודה במכבסה השליך עליו אחד האסירים מסגרת פלדה יצוקה שפגעה בראשו ופצעה אותו באופן הצריך את תפירת הפצע.

בעקבות ההתעללות במכבסה החליטה הנהלת הכלא להעביר את קפונה מעבודתו שם והוא עבר לעבודה אחרת: מנגב רצפה במקלחות של האסירים. לאחר שהחל לבצע את העבודה המשפילה זכה קפונה לכינוי "Wop with the mop" (wop = כינוי גנאי לאיטלקי. Mop = מגב), ע"י שאר האסירים ומאוחר יותר אף נדקר בגבו ע"י אותו ג'יימס לוקאס מטקסס, מה ששלח אותו לאשפוז של שבוע בבית החולים של הכלא. לכל אורך מאסרו המשיך קפונה לסבול מהטרדות והצקות, החל מקללות במסדרון ועד לניסיון לחסלו באמצעות החדרת נוזל חיטוי לקפה שלו.

בנוסף לכל הצרות גם בריאותו של קפונה החלה להידרדר בזמן שהיה באלקטרז. מחלת הסיפיליס בה נדבק קפונה כמה שנים קודם לכן (ושאף פעם לא נרפאה באמת בשל חששו מזריקות) החלה לתת את אותותיה מחדש. מוחו נפגע ואת שנתו האחרונה בבית הסוהר הוא בילה בבית החולים של אלקטרז כשהוא מבולבל ולא מחובר למציאות.

עיתונאים ןסקרנים ממתינים לשחרורו של קפונה מחוץ לכלא

בחודש נובמבר 1939 סיים קפונה לרצות את עונשו (המופחת בשל התנהגות טובה), בילה עוד תקופה קצרה בבית חולים בניסיון להיפטר באופן סופי מהסיפיליס ולאחר מכן שב לביתו בפאלם-ביץ' פלורידה. מצבו הנפשי כמו גם התקופה הארוכה שבה נעדר לא איפשרו לו לחזור לעניינים, לנהל ארגון פשיעה ולעמוד בראש האאוטפיט. גם בבית המשיך מצבו להידרדר, הוא איבד משקל ובריאותו הפיזית והנפשית הלכה ונחלשה עד שהוכרז באופן רשמי כחולה בדימנציה (שיטיון - מחלה המאופיינת בהידרדרות שכלית, בלבול, איבוד זיכרון ורפיון מוחי - אחת התופעות הנובעות מטיפול לקוי בסיפיליס).

בתחילת שנת 1947 חטף אל קפונה שבץ מוחי, אך הוא התאושש רק כדי ללקות בדלקת ריאות חריפה שהביאה בסופו של דבר למותו מדום לב בסוף ינואר אותה שנה, בגיל 48. עד הרגע האחרון, גם כאשר שכב במיטה וגופו הרוס מבפנים ומבחוץ, לא הפסיק קפונה לקלל ולגדף: את הקומוניסטים, את הזרים ובעיקר את באגס מוראן שקפונה היה משוכנע שעדיין זומם לרצוח אותו מתוך תאו בבית כלא באוהיו.

אל קפונה נקבר בבית הקברות הר הזיתים בדרום שיקגו, בין קברו של אביו גבריאל ואחיו פרנק, אבל בשנת 1950 הועברו עצמותיו ביחד עם עצמותיהם של אביו ואחריו לבית הקברות הר הכרמל בהילסייד, אילינוי, ממערב לשיקגו כדי למנוע את חילול הקבר ע"י מי מאויביו שעדיין נשאר בחיים וחיפש נקמה.

כותרת העיתון המבשרת על מותו של קפונה

דמותו של אל קפונה, ככל הנראה הפושע המפורסם, או לפחות הגנגסטר המפורסם, בהיסטוריה היוותה השראה לעשרות מאמרים, ספרים, סרטים סדרות טלוויזיה וכו'. דמותו הצבעונית שימשה, מאז מותו, אב טיפוס לכל הפושעים הגדולים על המסך הגדול והקטן - מודל של ברון פשע חסר מעצורים, אכזר ואלים אך גם חייכן, חביב לבריות (שאינן אויביו) ואוהב חיים. עשרות שחקנים גילמו את דמותו לאורך השנים, כאשר הראשון היה פול מוני כוכב הסרט "פני צלקת" משנת 1932 שבו נקרא הבוס הצעיר משיקגו "טוני קמונטה". דווקא "טוני מונטנה" (בגילומו המושלם של אל פצ'ינו ובבימויו המופתי של בריאן דה פלמה) בהפקה השנייה והמפורסמת יותר של "פני צלקת" משנת 1983 הוא דמות שאינה מבוססת על ביג אל משיקגו.

בספר הסנדק של מריו פוזו משנת 1969 מילא אל קפונה תפקיד קטן במלחמה הגדולה של שנת 1933 (מה שמכונה בספר 'מלחמת המאפיה של סלווטורה מרנזנו' על אף שבמציאות סלווטורה מרנזנו, הבוס של המשפחה מניו יורק שלימים תיקרא משפחת בוננו ומי שחילק את ניו יורק לחמש המשפחות, מת כבר בשנת 1931). בספר מסרב מרנזנו לבקשתו של דון ויטו קורליאונה לשותפות וחלוקה של עסקי ההימורים ועסקי המאפיה האחרים בניו יורק, ומזעיק לעיר הגדולה כדי להילחם בדון ויטו את חברו משיקגו - אל קפונה. לפי הספר, שולח קפונה לניו יורק שניים מטובי המחסלים שלו כדי שיגמרו את דון ויטו לפני שהויכוח בין שני הבוסים יהפוך למלחמה, אך ברגע שהשניים מגיעים לתחנת הרכבת של ניו יורק חוטפים אותם אנשיו של קורליאונה, בראשותו של המחסל הראשי שלו, לוקה בראצי ולוקחים אותם למחסן נטוש. במחסן האפל כורת בראצי את איבריו של אחד המחסלים של קפונה עם גרזן ומניח לו לדמם למוות, בזמן שהמחסל השני בולע מרוב פחד את המגבת שחוסמת את פיו ונחנק למוות. אחרי שחיסל את שני הרוצחים של הבוס משיקגו שולח לו קורליאונה מסר: נפוליטני, אל תתערב בעניינים שבין שני סיציליאנים ועדיף לך שלא להגיע לניו יורק כי העיר הזו אינה מקום בריא לנפוליטנים. בתגובה שולח קפונה מסר שהוא לא יתערב יותר בענייניו של קורליאונה.

קפונה השאיר אחריו בן אחד, אלברט פרנסיס (סוני), שהאריך חיים ונפטר רק בשנת 2004 (בגיל 86) למרות שבילדותו הוא היה ילד חולה וחלש. סוני קפונה נולד (ב-1918) עם מחלת הסיפיליס, ממנה סבל אביו, ובגיל 7 נאלץ לעבור ניתוח דחוף בראשו. הניתוח אמנם עבר הצלחה אך הותיר את הילד חירש באופן חלקי. לכבוד יום הולדתו העשירי ערך אל קפונה לבנו מסיבת יום הולדת גדולה, אליה הוזמנו 50 מבין חבריו ללימודים בבית הספר בקתולי שבו למד בשיקגו. כדי למנוע בעיות עם ההורים או עם רשויות החוק, נדרשו כל הילדים שהגיעו למסיבה להביא איתם אישור כתוב מהוריהם שהם מרשים להם להשתתף במסיבה של סוני קפונה. למרות שהיו כמה הורים שנמנעו לשלוח את ילדיהם למסיבה, רוב חבריו של סוני לספסל הלימודים הגיעו למסיבה עם פתק מההורים. לבית הספר התיכון כבר הלך סוני קפונה במיאמי-פלורידה, לאחר מאסרו של אביו ועזיבתה של אמו את שיקגו.

בשנת 1941 נשא סוני לאשה את דיאנה רות' קייסי ונולדו להם 4 בנות. בניגוד לאביו, שמו מעולם נקשר לעולם הפשע ולמאפיה והוא הקפיד לשמור על אורח חיים נורמטיבי למעט נפילה אחת בשנת 1965, אז הוא הורשע בגניבה מחנות ונידון לשנתיים מאסר על תנאי. עד כמה לא קל היה לשאת את השם קפונה ניתן ללמוד מכך שבשנת 1966 שינה סוני את שם משפחתו לבראון, שם שאביו נהג לעשות בו שימוש כשם בדוי.