לואיס (לפקה) בוכהאלטר

שלא יהיו טעויות, לפקה בוכהאלטר היה אחד החלאות הגדולות בתולדות העם היהודי כמו גם בתולדות הפשע המאורגן באמריקה. כבר כנער הוא התגלה כפושע נבזי ונטול רחמים, שישדוד זקנה או סתם עובר אורח חף מפשע מבלי להניד עפעף או לחוש אשם כלשהו. לאחר שבגר והוצב על-ידי צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו בראש ארגון רצח בע"מ, הזרוע המבצעת של מועצת המאפיה וסינדיקט הפשע הלאומי שהקימו לוצ'יאנו, מאייר לנסקי ושותפיהם, הוא כבר היה למפלצת של ממש. ללפקה היו העסקים שלו וכל ראשי משפחות המאפיה באמריקה ידעו שאסור להתקרב אליו.

תמיד מאופק ושקט, אף פעם לא מאבד את שליטתו העצמית, היה לפקה לגדול סוחטי הפרוטקשן בניו יורק של שנות השלושים. המוניטין שלו עשה את כל העבודה. אמרו עליו שהוא אוסף כסף כמו שגנן אוסף עלים יבשים. פשוט מתכופף ומרים - אף אחד לא העז לומר לו לא כי כולם ידעו שאצל לפקה אין הזדמנות שניה. אם גובי פרוטקשן היו בדרך כלל שוברים רגליים למי שלא שילם בפעם הראשונה, אצל לפקה לא היתה פעם שנייה. מי שלא שילם פשוט נרצח והעסק שלו הוצת לאחר שרוקן מכל תכולתו. זו היתה השיטה שלו מהיום הראשון ולאחר זמן קצר כל מי שהכיר את לפקה שילם ומי שלא - שילם בחייו. כך הפך לפקה בוכהאלטר לגנגסטר השלישי בחשיבותו בהיסטוריית הפשע המאורגן היהודי (לאחר ארנולד רוטסטין ומאיר לנסקי) ולא פחות חשוב כך הוא גם זכה לכבוד המפוקפק: בוס הפשע המאורגן היחיד עד היום שנידון למוות והוצא להורג בכסא החשמלי.

לואיס בוכהאלטר נולד בוויליאמסבורג-ברוקלין בשנת 1897 להורים שהיגרו לאמריקה מרוסיה. כשהיה בן 13 נפטר אביו וזמן קצר לאחר מכן עזבה גם אמו את הבית והשאירה את הילד עם אחת מאחיותיו הגדולות בברוקלין. תוך זמן קצר, הילד הבעייתי גם כך, עזב את בית הספר והתחיל להסתובב ברחובות הקשוחים של דרום מנהטן בין הלואר איסט סייד והבוארי, מתפרנס מגניבות קטנות מחנויות עלובות ומדוכני רוכלים. הוא התחבר לחבורת רחוב של חבר'ה שעבדו עבור הגנגסטרים היהודים ביג ג'ק זליג ובני (דופי) דופיין, שם הוא התמקצע תוך זמן קצר בכל כישורי הרחוב הנדרשים: כייסות, שוד, הונאות רחוב קטנות ואיגרוף רחובות. ברחובות הלואר איסט סייד פגש לפקה עוד חבר'ה יהודים טובים כמותו שיצאו לתרבות רעה.

בגיל 15 נתפס לפקה לאחר ביצוע שוד בחנות מכולת. הוא נשלח למעצר בית בבית דודו בקונטיקט, אך שם הוא שדד איש מכירות ונשלח למוסד לעבריינים צעירים. כעבור שנתיים, כששוחרר, הוא חזר ללואר איסט סייד והחל להתפרנס משוד עגלות מכירה ניידות. בכך הוא חדר לטריטוריה של נער מקומי שעסק בתחום זה בדיוק, יעקב (גורה) שפירו. לא ברור איך, אבל במקום קרב על החיים שיסתיים במותו של אחד מהם באיזו סמטה מעופשת, הפכו השניים לשותפים, צמד חמד שפעל עוד שנים רבות לאחר מכן ביחד.

בשנת 1918 נתפס לפקה לאחר ביצוע שוד של מחסן בדרום מנהטן. הוא נידון לארבע שנות מאסר אותן ריצה בכלא סינג סינג הידוע לשמצה, אשר יותר מכל היה (למי שסיים אותו בחיים) בית ספר גבוה לעבריינים. כשחזר לפקה למנהטן בשנת 1923 הוא כבר היה משהו אחר: אלים, אכזר, חסר מעצורים וחסר גבולות כמו שהיה לפני מאסרו, אך עכשיו גם קשוח יותר, מאופק יותר ובעל שליטה עצמית מוחלטת. עבריין מושלם. עם חזרתו לרחובות ניו יורק, חבר לפקה שוב לגורה והם עלו מדרגה משוד דוכני רוכלים לגביית דמי חסות מרוכלים ומחנויות, עם חיבה מיוחדת למאפיות. גם שנים לאחר מכן, כאשר הרחיבו השניים את תחומי עיסוקיהם הם המשיכו בעסקי סחיטת המאפיות, להם נפלו קורבן המאפיות הגדולות בניו יורק. על-פי הערכות, רק מעסקי סחיטת המאפיות הרוויחו לפקה וגורה בתחילת שנות השלושים כמיליון דולר בשנה.

את קפיצת המדרגה מבחינת מעמדו בעולם התחתון של ניו יורק, עשה לפקה באמצע שנות העשרים, לאחר שהחל לעבוד בשירותו של ארנולד (המוח) רוטסטין. רוטסטין, הגנגסטר היהודי הגדול ביותר בזמנו, שהיה הראשון שזיהה את הפוטנציאל העסקי האדיר שבעסקי הברחת האלכוהול בזמן תקופת היובש בארה"ב, ניהל מבצעי הברחת אלכוהול חובקי יבשות, אך נקלע לבעיה דווקא בניו יורק, כאשר המשאיות שלו החלו להישדד בדרך מחוף הים למחסנים שלו המנהטן. הוא החל לגייס לוחמים צעירים, בדרך כלל יהודים, כדי לאבטח את המשאיות שלו וכך קיבל גם לפקה זימון להתייצב בפני המוח. לפקה כמובן התייצב, כי זימון מרוטסטין היה מצד אחד כבוד גדול ומצד שני לא דבר שאפשר לסרב לו. לאחר ראיון קצר קלט המוח את הצעיר הקשוח שישב מולו ושכר אותו לעבוד אצלו. לפקה עשה עבור המוח הכל, מליווי משאיות ועד מהילת הוויסקי המיובא במים, ובמהלך עבודתו עבור רוטסטין נפגש שוב עם מכריו מילדות מאייר לנסקי ובנג'מין סיגל והכיר חברים חדשים וטובים כמו צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו, פרנק קוסטלו ואלברט אנסטסיה - כולם לימים מראשי המאפיה בארה"ב.

במקביל לעבודתו בעסקי האלכוהול של ארנולד רוטסטין, המשיך לפקה להרחיב ביחד עם גורה שפירו וחברים נוספים את עסקי הפרוטקשן שלהם, בדגש על ענף הטכסטיל והאיגודים הקצועיים שפעלו בענף זה. השיטה לא היתה המצאה שלהם אך הם פיתחו אותה לדרגת אמנות. מפעלי הטכסטיל הרבים בלוואר איסט סייד של מנהטן היו רובם ככולם בבעלות בעלי בית יהודים. לפקה את גורה וחבורתם השתלטו על האיגודים וניצלו אותם כדי לאיים בשביתות על בעלי המפעלים. הם דרשו וקיבלו מהם דמי חסות שבועיים כדי לא להשבית להם את פסי הייצור. לאחר מכן, עם העמקת החדירה לאיגודים והתרחבותם, החלה גם השתלטות על חשבונות הבנק של האיגודים ושימוש בכספם לטובת מיזמים קרימינליים שונים. כמו עסקי סחיטת המאפיות, גם האיגודים היו עסק רווחי ביותר ולפקה נשאר מעורב בענף גם לאחר שהפך לאחת הדמויות הבכירות במאפיה.

בשנת 1929 נתקל לפקה בבעיה אמיתית. סלווטורה מרנזנו, המאפיונר הסיציליאני שנשלח לאמריקה על-ידי הבוס הסיציליאני דון ויטו קאשו פרו כדי להשתלט על המאפיה בארה"ב והחל לגבש ברית במטרה להדיח את הבוס של המאפיה בארה"ב מאז תחילת שנות העשרים, ג'וזפה (ג'ו הבוס) מסרייה, שם עין על עסקי הפרוטקשן הרווחיים של לפקה והחל לנסות ולהשתלט עליהם. מרנזנו היה צריך כסף והרבה לקראת המהלך הגדול שלו - מלחמה להדחת הבוס מסרייה, והכסף הקל שאסף לפקה נראה לו מקור הכנסה מצוין.

עם כל הכבוד ללפקה, כאשר בוס מאפיה כמו סלווטורה מרנזנו שם לך עין על העסק, זה הזמן לבקש עזרה, וממי יכול היה לפקה לבקש עזרה במצב כזה, אם לא מחברו הוותיק צ'רלי (לאקי) לוצי'אנו, אז עדיין קאפו תחת הבוס מסרייה. לוצ'יאנו, שבשלב זה כבר החל לגבש את תכניתו להשתלט בעצמו על המאפיה בארה"ב, הבטיח לעזור, ואכן שנתיים לאחר מכן מרנזנו כבר לא היה בין החיים. כאשר גם הבוס מסרייה מצא את מותו, בעזרתו האדיבה של לוצ'יאנו שהפך למלך המאפיה של ניו יורק, לפקה לא רק ששמר על עסקי הפרוטקשן שלו, אלא גם קיבל מלוצ'יאנו את הפיקוד על ארגון רצח בע"מ, ביחד עם אלברט (הכובען המטורף) אנסטסיה, והפך לאחד מראשי סינדיקט הפשע הלאומי שהקימו לוצ'יאנו ומאייר לנסקי לאחר המלחמה. איש לא העז להתעסק איתו. המוניטין שלו והתפקיד שלו הקנו לו מעמד מיוחד בעולם התחתון של שנות השלושים. כמתחייב ממעמדו בסינדיקט הפשע, אך גם מאופיו, שמר לפקה בקנאות על חשאיותו. הוא לא היה מהגנגסטרים הנוצצים שכמוהם היו רבים בתקופתו, נמנע מפרסום, השתמש בשם בדוי (מר מרפי) וניהל אורח חיים של איש עסקים סולידי. אף אחד שראה אותו ולא הכיר אותו, יכול היה לחשוד שמדובר באחד הפושעים המסוכנים באמריקה, גנגסטר שכל העולם התחתון רועד ממנו.

למי שלא מכיר, כמה מילים על חבורת רצח בע"מ: רצח בע"מ (.Murder, Inc) היתה הזרוע הביצועית של מועצת המאפיה וסינדיקט הפשע הלאומי, שהקימו בשנת 1931 צ'רלי לוצ'יאנו, מאיר לנסקי וחבורתם. קבוצת הרוצחים המאורגנת התבססה בעיקר על מחסלים ממוצא יהודי, אשר פעלו בשירות המאפיה האיטלקית מבלי שכמובן היו חברים בה. בסיס הארגון היה החדר האחורי של חנות ממתקים בברונסוויל-ברוקלין ומעריכים שבעשור שבו פעלה, חוסלו על ידה בין 400 ל-700 איש. רבים ממקרי הרצח הלא מפוענחים הקשורים בפשע המאורגן באותה תקופה מיוחסים לה. בראש רצח בע"מ (אגב, שם שניתן לחבורה על-ידי התקשורת בתחילת שנות הארבעים) הציבו לוצ'יאנו ולנסקי את שני הרוצחים הכי מטורפים ומעוררי האימה שהכירו: לפקה היהודי ואלברט (הכובען המטורף) אנסטסיה האיטלקי. אנסטסיה היה אז האנדר-בוס של משפחת מנג'נו מברוקלין (לימים משפחת גמבינו) תחת הבוס וינסנט מנג'נו ולפקה המשיך במקביל לנהל עם שותפו גורה שפירו את עסקי הפרוטקשן שלו ועסק גם בסחר בסמים.

ובחזרה ללפקה. מאז שוחרר מכלא מסינג סינג, בשנת 1923, הוא הצליח לפעול מתחת לרדאר של רשויות אכיפת החוק בניו יורק, אך בתחילת שנות השלושים החלו גם משטרת ניו יורק וגם ה-FBI בעיר לשים אליו לב, אך לא הצליחו לשים עליו יד גם הודות לשוחד ששולם למי שצריך מקרב אנשי החוק כדי להרחיק את לפקה מבית הסוהר וגם בזכות היעלמותם המסתורית של עדים פוטנציאליים. אך באמצע שנות השלושים החל החבל סביב צווארו של לפקה להתהדק בשל חקירה מאומצת של ה-FBI נגדו בעקבות השמועות על מעורבותו בפעילותה של חבורת רצח בע"מ, בשל מעורבותו בעסקי סחיטת המאפיות והאיגודים המקצועיים וגם בגלל מעורבותו בעסקי הסמים ביחד עם צ'רלי לוצ'יאנו.

באמצע שנות השלושים החל החבל להתהדק סביב צווארו של לפקה כאשר הפך למטרה עיקרית של ה-FBI (בשל מעורבותו בעסקי הסחר בסמים) וגם של משטרת ניו יורק והתובע הראשי של העיר תומס דיואי (בשל מעורבותו בעסקי הסינדיקט והמאפיה). אבל זה היה יותר מזה - תפיסתו של לפקה הפכה לכלי במשחק פוליטי קשוח שהיה גדול גם ממנו: מצד אחד הוא נרדף ע"י התובע דיואי שהיה חבר המפלגה הרפובליקאית ומועמד המפלגה לתפקיד מושל מדינת ניו יורק, ומצד שני הוא נרדף ע"י הבולשת הפדרלית - ה-FBI אשר נשלטה באותה עת ע"י המפלגה הדמוקרטית אשר ביקשה למנוע את בחירתו של דיואי למושל. כאשר תפיסתו של לפקה והעמדתו לדין הפכו להיות הישג פוליטי חשוב עבור הדמוקרטים וגם הרפובליקנים ולחלק מהמאבק ביניהן, גם אדם במעמדו ובכוחו של לפקה לא יכול היה להינצל.

בחודש יולי 1937, ימים אחדים לפני שהוגש נגדו כתב אישום פדרלי באשמת ניהול רשת של סחר בסמים, ירד לפקה למחתרת ונעלם. הרעיון שלו היה לפעול בשקט מהמסתור כדי לחבל בתיק שבנה נגדו בעמל רב התובע הראשי של ברוקלין, ולאחר שידאג לחיסולו של כל איום פוטנציאלי, לצוץ מחדש ולהישפט בלי שום סיכון להרשעה. לפני שנעלם, כינס לפקה את חבריו ושותפיו, ביניהם מאיר לנסקי, בגסי סיגל, אלברט אנסטסיה, אבנר (לונגי) זווילמן וכמובן גורה שפירו שהתכוון לעשות בדיוק כמוהו. הוא עידכן אותם בתוכניות שלו, קיבל את ברכתם (כי בסופו של דבר הם יהיו מי שיצטרכו להחביא אותו ולסייע לו) ונפרד מהם.

היעלמותו של לפקה היכתה את הפרקליטות בהלם והכניסה את ה-FBI להיסטריה. כרזות WANTED עם פרצופו של לפקה פוזרו בכל רחבי ארה"ב והוא הפך לאחד האנשים המפורסמים ביותר באמריקה. ראש הבולשת האגדי, ג'יי אדגר הובר, ניהל בעצמו את המצוד אחריו לאחר שהגדיר אותו אויב הציבור מספר 1 והכריז עליו שהוא לא פחות מאשר האדם המסוכן ביותר באמריקה. עדי ראיה טענו שראו אותו בכל העולם, ממנהטן ועד פולין וקובה, אבל לפקה התחבא ממש ליד הבית.

לפקה מבוקש. 1937

לפקדה מבוקש. 1938

תחילה הוא הסתתר בבית מסתור בניוארק - ניו ג'רזי, לא רחוק מהמרתף שבו הסתתר חברו שפירו. בית המסתור היה בית פרטי ובו מערכת של מלכודות, מעברים תת קרקעיים ודלתות סודיות, שהיה בבעלותה של גברת בשם וולש ושהיה מוכר לאלברט אנסטסיה. המבוך של בית משפחת וולש נבנה בשנות העשרים, על-ידי מר וולש, איש עסקים שנפל קורבן לסחיטה שהפעיל עליו לא אחר מאשר... לפקה בוכהאלטר. גב' וולש סייעה להסתיר את לפקה מבלי שהיה לה מושג כמובן שזה היה האיש שמירר את חיי בעלה וגרם בסופו של דבר למותו.

אבל הפושע המבוקש ביותר באמריקה לא יכול היה להישאר זמן רב מדי באותו מקום וכעבור מספר חודשים עזב לפקה את ניוארק והסתתר במקום לא ידוע, כנראה באזור שיקגו. גורה נשאר בניוארק, אך בלי חברו לצדו הוא החל לאבד את סבלנותו, התפתה יותר ויותר לצאת החוצה ובסופו של דבר לאחר שחלה והחל לסבול מכאבים בחזה הסגיר את עצמו באפריל 1938. הוא נשפט, הורשע ונידון למאסר עולם. ממקום המסתור שלו שמע לפקה את הבשורה הרעה, אבל זו היתה רק הראשונה שבהן. מאיר לנסקי, שנסע אליו בעצמו, סיפר ללפקה שבכוונת מועצת המאפיה לפרק את כנופיית רצח בע"מ.

לפקה לא יכול היה להסכים לכך, עזב מיד את מקום המסתור שלו וחזר לניו יורק כדי לסדר את העניינים. שם דאג להסתיר אותו חברו ושותפו אלברט אנסטסיה. תחילה הסתתר לפקה בקוני איילנד, בחדר קטן מעל למועדון לילה שניהלה קרובת משפחה של לואיס קפונה (אין קשר לאל קפונה משיקגו), אחד המחסלים האיטלקים שפעלו בשורות רצח בע"מ. לאחר מכן הוא עבר לדירת מסתור בברוקלין, קרוב מאוד לביתו של חבר הכנופיה, הרוצח אייב רלס, שדאג לכל צרכיו, בילה איתו במשך שעות והפך לאיש הקרוב אליו ביותר. תוך זמן קצר הפך רלס להיות הקשר היחיד של לפקה לעולם, דרכו הוא קיבל מידע על מה קורה בכנופיה, מה חדש בעולם ומה שלום משפחתו. במשך שנתיים, דאג אנסטסיה בכל כמה חודשים למצוא ללפקה דירת מסתור חדשה, ורלס היה מעביר אותו מאחת לשניה ומלווה אותו.

לפקה מבוקש. 1939

במקביל לדילוגיו ממקום מסתור אחד למשנהו, ניהל לפקה באותה תקופה את מבצע הטיהור שאמור היה לחלצו מכתב האישום שעדיין המתין לו. התכנית הרצחנית לחיסול כל מי שיכול להעיד נגדו, בשילוב הטירוף והפרנויה שאחזו בו לאחר שנתיים של בריחה וחיים במסתור עלו בחייהם של לפחות שלושה עשר איש בין סוף 1938 לסוף 1939. לפקה הורה, באמצעות רלס, והכנופיה שעדיין נשארה נאמנה לו עד מוות ביצעה. התובע הראשי של ניו יורק, טום דיואי, היטיב להגדיר את הסיטואציה כשאמר: "נראה שהכנופיה של לפקה מנהלת מלחמת השמדה נגד חבריה לשעבר וגם נגד כמה מחבריה בהווה".

אבל התכנית של לפקה לא רק שלא הוכיחה את עצמה, אלא אפילו להפך. סדרת החיסולים רק הגבירה את הנחישות של רשויות החוק לתפוס אותו והמירוץ המתחמם בין הדמוקרטים לרפובליקאים על תפקיד מושל מדינת ניו יורק הפכה כאמור את תפיסתו לקלף שגם ה-FBI וגם משטרת ניו יורק מאוד רצו להחזיק. ככל שרשויות החוק הגבירו את מאמציהן להגיע ללפקה, הלך וגבר גם הלחץ על חבריו הגנגססטרים, והמתח שנוצר עקב כל העניין הפך כבד מדי אפילו עבור לפקה ועבור חבריו הנאמנים ששמרו עליו ודאגו לו זמן כה רב. אחרי הכל כולם היו אנשי עסקים שנפגעו מהעניין המוגבר של רשויות החוק בענייניהם, ויותר מזה כולם היו בסופו של דבר פושעים סוציופתים שדאגו קודם כל לעצמם.

כששמע לפקה מחבר ילדות שעליו הוא סמך, שהממשל הפדרלי מוכן כנראה להגיע איתו להסכמה שקטה שיסגיר את עצמו ובתמורה יועמד לדין בבית משפט פדרלי על עבירות סמים וירצה "רק" עשר שנות מאסר במקום לעמוד לדין בבבית משפט בניו יורק על עבירות חמורות יותר, ולאחר שהבין שלבוסים האחרים כבר די נשבר להגן עליו בזמן שעסקיהם נפגעים קשות מכך, הוא החליט (לאחר לבטים רבים) להיכנע. בליל ה-24 באוגוסט 1940, לאחר מבצע מתוחכם שנועד לשלול כל אפשרות שמישהו יירה בו בתמורה לפרס 50 אלף הדולר שעמד על ראשו, הסגיר את עצמו לפקה לידיו של ג'יי אדגר הובר (שהמתין במכוניותו בשדרה החמישית במנהטן) באופן אישי.

לפקה לאחר מעצרו

זמן קצר לאחר שהסגיר את עצמו, הבין לפקה שכנראה עבדו עליו. ההבטחה להקלה בכתב האישום בתמורה להסגרתו התבררה כשמועה בלתי מבוססת, הוא הועמד לדין בדצמבר 1940 על עבירות סמים בבית משפט פדרלי ונידון לארבע עשרה שנות מאסר בכלא הפדרלי לוונוורת' בקנזס, מאסר שהוארך לאחר מכן כאשר הורשע גם בעבירות סחיטה של איגודי מקצועיים. אבל זו היתה רק ההתחלה של הסוף. בסוף 1939 עצרה משטרת ניו יורק את אייב רלס ובמשך שנה עשתה ביחד עם פרקליטות מדינת ניו יורק הכל כדי שרלס יפתח את הפה על חבריו לכנופיה. שלושה ימים לפני תחילת משפטו של לפקה זה קרה. רלס נשבר לאחר שהבין שהחומר שנאסף נגדו מספיק לשלוח אותו לכיסא החשמלי. להחלטתו של רלס, שגויס על-ידי לפקה שמונה שנים קודם לכן ובמשך תקופה ארוכה היה האיש הקרוב אליו ביותר, תרם לא מעטו גם ביקור שקיבל בכלא מאשתו, שבישרה לו שהיא בהריון. הרוצח שלא רצה להותיר את בנו יתום עוד בטרם יוולד, נפתח בפני עוזר התובע המחוזי של ברוקלין ומילא 75 מחברות בהודאות ועדויות על כתשעים מעשי רצח בברוקלין בלבד. הוא היה שם כמעט מההתחלה והכיר את כל הסיפורים.

הממשל הפדרלי ממש לא רצה להעביר את לפקה לידי התובע הראשי של ניו יורק טום דיואי ולתת גם לו ליהנות מהתהילה שבשיפודו של מי שהיה המבוקש מספר אחת באמריקה, אך לאחר שבעקבות עדותו המפורטת של רלס הפכו האישומים נגד לפקה מסחיטה לרצח, לא היתה ברירה לפדרלים אלא להעביר את לפקה לידי משטרת ניו יורק לשם העמדתו לדין בבית משפט של המדינה.

ב-15 בספטמבר 1941 אמור היה להתחיל גם משפטו של הבוס לפקה. במקרה או שלא, בדיוק שלושה ימים קודם למועד תחילת משפטו של לפקה מצא אייב רלס את מותו באופן מסתורי לאחר שנפל מחלון חדרו בקומה השישית של מלון Half Moon בטיילת של קוני איילנד - ברוקלין. רלס, שמאז הפך לעד מדינה היה למטרה חיה עבור המאפיה, הוסתר בבית המלון ביחד עם מלשינים נוספים שהכלא היה מקום מסוכן מדי עבורם וזכה לשמירה צמודה 24/7 על-ידי 16 בלשים ושוטרים ממשטרת ניו יורק גם בזמן שישן. כיצד, אם כן, הצליח מי שהצליח להביא למותו של רלס ומה בדיוק הביא לנפילתו של רלס מהחלון? את השאלה הזו שאלו ושואלים רבים עד היום, אך תשובה ודאית כנראה כבר לא תהיה. בכל מקרה, כדאי לחפש את המרוויחים הגדולים ממותו של רלס ואלה היו ללא ספק אלברט אנסטסיה ובגסי סיגל, אשר היו הבאים בתור כמטרות העל של המשטרה והפרקליטות בניו יורק.

לאחר שהלשין על לפקה ושאר חבריו ומצא את מותו בנפילה מהחלון זכה רלס (המאפיה וגם בתקשורת) לכינוי המבריק "הכנרית שידעה לזמר אבל לא ידעה לעוף".

גם לפקה ודאי לא התאבל על מותו של רלס, אך עבורו זה כבר היה מאוחר מדי. משפטו אמנם עדיין לא החל, אך רלס כבר הספיק להופיע בפני חבר מושבעים גדול (הליך בשיטת המשפט האמריקנית שקודם להגשת כתב אישום פלילי וקובע למעשה אם יוגש או לא יוגש כתב אישום נגד חשוד) בעניינו של לפקה ועדותו זו היתה קבילה גם לאחר מותו.

לפקה באזיקים בדרך לבית המשפט. 1941

בסופו של דבר, חיסולו של רלס לא השפיע על מועד תחילת משפטו של לפקה. ראש ארגון רצח בע"מ, מי שיוחסה לו מעורבות ישירה ברצח של לפחות 70 בני אדם, הועמד לדין בסופו של דבר בספטמבר 1941 רק על אחד: מתן ההוראה לחיסולו של בעל חנות ממתקים מברוקלין בשם ג'וזף רוזן, שבוצע על-ידי שניים מהמחסלים של רצח בע"מ עמנואל (מנדי) וייס ולואיס קפונה. רוזן היה לפני כן איש עסקים בתחום תעשיית הטכסטיל - אחד מאנשי העסקים היהודים הרבים שעסקו בענף זה בניו יורק - אשר איבד את עסקיו ואת הונו בעזרתו האדיבה של לפקה, אך בניגוד לרבים אחרים שגורלם היה דומה סירב לשתוק או פשוט לעזוב את העיר ועשה את טעות חייו כאשר נשמע מאיים לחשוף את לפקה וכנופייתו ולהסגירם לידי התובע תומס דיואי. את ההוראה לחסל את רוזן, העביר לפקה למחסלים וייס וקפונה באמצעות אייב רלס, וכשזה החליט להפוך לעד מדינה ולהפליל את חבריו לשעבר, זה היה הקלף החזק ביותר שלו.

לפקה בבית המשפט

המשפט היה קצר וכמוהו גם הדיון של חבר המושבעים שמצא את לפקה, וייס וקפונה אשמים ודן אותם לעונש מוות. בכך זכה לפקה בכבוד המפוקפק להיות בוס המאפיה הראשון והאחרון שנשלח לכסא החשמלי. זה לקח אמנם עוד קצת יותר משנתיים, במהלכן ניסו פרקליטיו של לפקה לערער על פסק הדין ועל עונש המוות, אך לאחר עיכובים ודחיות (כולל עיכוב של הרגע האחרון - לאחר שלפקה כבר התיישב על הכסא החשמלי והאלקטרודות הוצמדו לראשו - שנבע מעוד ניסיון של התובע הראשי של ניו יורק לסגור איתו עסקה ולקבל ממנו עוד אינפורמציה אבל לפקה לא היה מוכן להלשין אפילו לא במצב זה) הוצא לפקה להורג ב-4 במרץ 1944 בכלא סינג סינג כאשר ברקע אומר עליו רב הכלא קדיש. לאחר מותו נקבר לפקה בבית הקברות היהודי הר חברון בקווינס.

לפקה יוצא מבית המשפט לאחר דחיית ערעורו האחרון. 1944