מימין: אייב לוין, אנתוני מפאטורה, ארווין מוסקוביץ ולאונרד כהן

anastasia-albert-ny51
אלברט אנסטסיה
louis_lepke_buchalter
לפקה בוכהאלטר
Ab_Reles
אייב (קיד טוויסט) רלס
Albert_Tannenbaum
אלברט (אלי) טננבאום

חבורת רצח בע"מ (Murder, Inc.) היתה הזרוע הביצועית של מועצת המאפיה וסינדיקט הפשע הלאומי, שהקימו בשנת 1931 צ'רלי לוצ'יאנו, מאיר לנסקי וחבורתם. קבוצת הרוצחים המאורגנת התבססה בעיקר על מחסלים ממוצא יהודי, אשר פעלו בשירות המאפיה האיטלקית מבלי שכמובן היו חברים בה. בסיס הארגון היה החדר האחורי של חנות ממתקים בברונסוויל-ברוקלין ומעריכים שבעשור שבו פעלה, חוסלו על ידה בין 400 ל-700 איש. רבים ממקרי הרצח הלא מפוענחים הקשורים בפשע המאורגן באותה תקופה מיוחסים לה. בראש רצח בע"מ הציבו לוצ'יאנו ולנסקי שני רוצחים יעילים במיוחד: אלברט (הכובען המטורף) אנסטסיה האיטלקי ולואיס (לפקה) בוכהאלטר היהודי. בניגוד ללואיס לפקה ולשאר חברי רצח בע"מ, אנסטסיה (שזכה גם לכינוי "לורד התליינים") מעולם לא הועמד לדין על אף מקרה רצח. באופן קבוע, כאשר כתב אישום או משפט נראו באופק, עדי מפתח היו נעלמים.

חבורת רצח בע"מ פעלה עד שנות הארבעים המוקדמות, אז נעצר אחד מבכיריה, אייב (קיד טוויסט) רלס, שבתמורה לחסינות מהעמדה לדין הסכים להעיד נגד ראשי החבורה וסייע להרשיע רבים מהם, ביניהם הבוס המשותף לואיס לפקה. אנסטסיה הבטיח פרס של מאה אלף דולר למי שיחסל את אייב רלס, ולמרבה ההפתעה בדיוק ערב לפני שאמור היה להעיד נגד אנסטסיה (12 בנובמבר 1941) נפל רלס מחלון חדרו השמור ע"י המשטרה במלון Half Moon בקוני איילנד. לפי אגדות המאפיה, היה זה פרנק קוסטלו, שבזכות קשריו במשטרה סידר שהשוטרים ששמרו על רלס באותו ערב ידאגו שהבוגד לא יגיע להעיד בבית המשפט למחרת.

בשנת 1944, לאחר הרשעתו של לפקה והוצאתו להורג, נותר אנסטסיה המנהיג היחיד של רצח בע"מ, אך החבורה התפרקה זמן קצר לאחר מכן והמשפחות החלו להוציא את החוזים שלהן בעצמן ולבצע את העבודות בעצמן.

בניגוד לחבורת "הרוצחים הטובים", ארגון דומה לרצח בע"מ שפעל כעשרים שנה קודם לכן כחלק ממשפחת בונוונטרה (גלגול מוקדם של משפחת בוננו), "רצח בע"מ" לא היה השם שבו קראה לעצמה החבורה. מדובר היה בהמצאה של התקשורת האמריקאית לארגון שפעילותו נחשפה אט אט. אגב, ג'וזף ואלאצ'י, חבר המאפיה הראשון ששבר את האומרטה (קוד השתיקה) ואף חשף את שמה של הקוזה נוסטרה, הכחיש בעדותו כי חבורת רצח בע"מ פעלה עבור המאפיה. הוא ככל הנראה לא שיקר ביודעין, אך פשוט משום שהיה חייל בדרגה נמוכה (במשפחת ג'נוביז) הוא כנראה לא הכיר את כל התמונה. אנשי רצח בע"מ פעלו בהוראת הבוסים של הקוזה נוסטרה וסינדיקט הפשע (בראשם ג'ו אדוניס) וקיבלו את שכרם מהמועצה, שגם דאגה לייצוג משפטי במקרים של מי מהרוצחים שהסתבכו או נתפסו.

Thomas_dewey
תומס דיואי
dutch_shultz7
דאץ' שולץ
Emanuel_Weiss
עמנואל (מנדי) וייס
charlie_workman
צ'רלי וורקמן

דבר קיומם של הסינדיקט ורצח בע"מ נודע לרשויות החוק כבר בשנת 1932, בעקבות עדותו של גנגסטר ניו-יורקי בשם אייב וגנר שחצה את הקווים ומצא מקלט (אז כמובן עוד לא היה קיימת התכנית להגנת עדים) במינסוטה. אחת הפעולות הידועות הראשונות של רצח בע"מ היתה חיסולו של אותו וגנר בידי שני מחסלים של הארגון שנשלחו למשימה על-ידי בנג'מין (בגסי) סיגל. וגנר היה הראשון מבין שורה ארוכה של עדים פוטנציאליים וחשודים כמודיעים של המשטרה, שחוסלו על-ידי הארגון בשנות השלושים, במיוחד בתקופה בה שם לו למטרה התובע הראשי של ניו-יורק, תומס דיואי, לחסל את פעילות הפשע המאורגן בעיר הגדולה.

התובע דיואי (שבשנת 1943 נבחר לתפקיד מושל מדינת ניו יורק) היה קשור גם לחיסול המפורסם ביותר של רצח בע"מ, חיסולו של הגנגסטר דאץ' שולץ. שולץ, גנגסטר בלי אלוהים (למרות שהיה יהודי) ציפצף על הסדר שניסו לוצ'יאנו ולנסקי לעשות, לא שיתף פעולה עם הסינדיקט וגם לא טרח להסתיר את זה. בשנת 1935 ביקש שולץ מהסינדיקט להוציא חוזה על ראשו של דיואי, אשר כאמור הוביל את המאבק בפשע המאורגן בניו יורק. אלא שהבוסים סירבו מתוך העיקרון, כמו גם ההיגיון, שרצוי מאוד לא לפגוע באנשי אכיפת החוק: תובעים, שוטרים או פוליטיקאים, משום שכל פגיעה בהם תגביר את הפעילות נגד הפשע המאורגן ואת הלחץ על הבוסים. הבוסים הבינו שפגיעה בדיואי תביא לזעם ציבורי שיגביר בהכרח את הדרישה להילחם בפשע המאורגן.

אבל שולץ לא קיבל את עמדת הסינדיקט והודיע כי למרות ההחלטה הוא מתכוון לחסל את דיואי בכוחות עצמו, מה שהוביל את המועצה להוציא חוזה על ראשו של שולץ. בחודש אוקטובר 1935 חוסל שולץ במסעדה בניוארק, ניו ג'רזי בזמן שישב עם שלושה מאנשיו שחוסלו גם הם באותה הזדמנות. המחסלים היו עמנואל (מנדי) וייס וצ'רלס וורקמן ונהג המילוט סימור שכטר, שלושתם חברי רצח בע"מ. שכטר עצמו חוסל זמן קצר לאחר מכן לאחר שצ'רלי וורקמן התלונן לממונים על כך שנהג המילוט עזב את זירת הרצח לפני שאסף אותו, כך שהמחסל נאלץ לעשות את דרכו בחזרה מניו ג'רזי לברוקלין ברגל. לא עזר לשכטר שהיה זה מנדי וייס שהורה לו לעזוב את המקום ולנטוש את וורקמן, מיד לאחר שהוא נכנס לרכב המילוט. הבוסים דנו אותו למוות וכך הפך שכטר בעצמו לקורבן של רצח בע"מ. אגב, לימים, כאשר הצליח דיואי לשים את ידו כמעט על כל החבורה ולשלוח רבים מהגנגסטרים לכלא או לכיסא החשמלי (ולא מעט בזכות הישג זה זכה בבחירות לתפקיד המושל), הביעו מספר חברים בסינדיקט חרטה על החלטתם שלא לתמוך בשולץ והתעקשותם לחסל אותו במקום את דיואי. כך למשל, מתאו בכלא שלח גורה שפירו לחברו לפקה, שעמד בפני עונש מוות, מכתב ובו שתי מלים בלבד "אמרתי לך". 

Anthony-Maffetore
אנתוני מפאטורה
Harry-pittsburgh-phil-strauss
הארי סטראוס
frank_Abbundando
פרנק אבנדאנדו

בתחילת שנות הארבעים החלו להיסדק שורות הארגון, וכמו אבני דומינו חבר אחר חבר נפל והפך למשתף פעולה עם המשטרה או חמור יותר לעד מדינה. אפקט הדומינו נמשך כאשר חבר אחר חבר הועמד לדין ונשלח לשנים ארוכות בכלא או לכסא החשמלי. הראשון שחצה את הקווים היה אנתוני מפאטורה ששוכנע להעיד נגד אייב רלס ומרטין גולדשטיין, שותפיו לחיסולו של גנסגטר בשם אלקס אלפרט בברוקלין בשנת 1933 ולעוד שישה מקרי רצח במהלך השנים. אחרי מפאטורה החלו לזמר גם אייב לוין ואייב רלס, ועם חבורה כזו כבר היתה בידי המשטרה מספיק אינפורמציה בשביל לגבש כמה וכמה כתבי אישום ולהעמיד רבים מחברי הארגון לדין. אחרי הגל הראשון של כתבי האישום, הצטרפו חברים נוספים למועדון "המזמרים", ביניהם אלברט (אלי) טננבאום, סימור מאגון ושלום ברנשטיין.

חברי רצח בע"מ הראשונים שהועמדו לדין על חלקם בפעילות הארגון היו הארי מאיון, הארי שטראוס ופרנק אבנדאנדו, במאי 1940, על חלקם ברצח גנגסטר בשם גורג' רודינק בברוקלין בשנת 1937. רודינק נדקר באמצעות דוקרן קרח במגרש חניה לאחר שנחשד בכך שהוא מלשין של המשטרה. בסופו של המשפט הקצר הורשעו מאיון ואבנדאנדו ברצח מדרגה ראשונה ונשלחו לכסא החשמלי. גם שני ערעורים לבית המשפט העליון של ניו יורק לא עזרו ובפברואר 1942 נשלחו שני חברי רצח בע"מ למותם על הכסא החשמלי בכלא סינג סינג. הארי שטראוס הקדים אותם לאחר שתוך כדי המשפט הוא הורשע ברצח במשפט אחר והוצא להורג כבר ביוני 1941.

באותו חודש הועמד לדין בניו ג'רזי צ'רלס וורקמן, על חלקו ברצח דאץ' שולץ ושלושת חברי הכנופיה שלו באוקטובר 1935. בזכות עדותם של הרוצחים שהפכו לעדי מדינה, אייב רלס ואלברט טננבאום, הורשע וורקמן ונידון למאסר עולם. הוא שוחרר בשנת 1963 לאחר שריצה 23 שנות מאסר.

Martin-Goldstein
מרטין גולדשטיין

הבא בתור היה מרטין גולדשטיין שהועמד לדין בספטמבר 1940, על חלקו ברציחתו בחניקה של סוכן ההימורים ארווינג פיינשטיין בדיוק שנה קודם לכן. בעדותו בפני בית המשפט טען עד התביעה הראשי, הבוגד אייב רלס, כי את החוזה על פיינשטיין הוציא אלברט אנסטסיה לפי דרישתו של וינסנט מנג'אנו, ראש משפחת מנג'נו (לימים גמבינו), חבר מועצת המאפיה והבוס של אנסטסיה. רלס העיד שהוא, שטראוס וגולדשטיין רצחו את פיינשטיין בביתו של רלס, טענה שאושרה על-ידי חמתו של רלס שהיתה עדת תביעה גם היא וכן על-ידי סימור מאגון עוד רוצח בדימוס (ליתר דיוק נהגו של גולדשטיין) ושטינקר בהווה. גולדשטיין הורשע ברצח מדרגה ראשונה וביוני 1941 נשלח לכסא החשמלי.

השלישיה רלס, טננבאום ומאגון היתה אחראית גם להרשעתו של ארווינג ניצברג מהברונקס במאי 1941, על חלקו ברצח הגנגסטר אלברט שומן בברוקלין בינואר 1939. שומן נחשד בשיתוף פעולה עם רשויות החוק שחקרו את מעורבותו של לואיס (לפקה) בוכהאלטר בסחיטת איגודי עובדים. רלס העיד שסייע ללפקה - באותה תקופה עבריין נמלט ואחד המבוקשים הבכירים של משטרת ניו יורק, בתכנון הרצח ביחד עם מנדי וייס. עוד הוסיף רלס כי לפקה קיבל אישור מיוחד מאלברט אנסטסיה לגייס למשימה בחור מהברונקס במקום להשתמש בחבר'ה הרגילים מברוקלין, כדי לטשטש את העקבות. מאגון וטננבאום השלימו את עדותו של רלס כאשר תיארו לפרטי פרטים את ביצוע הרצח (ניצברג במושב האחורי במכונית שגנב מאגון, בה נהג טננבאום, יורה פעמיים בעורפו של שומן שישב ליד הנהג ואז השניים עוברים לרכב מילוט בו נהג רלס). אלא שניצברג ניצל מגורלם של חבריו, בעקבות ערעור שהגיש על הרשעתו ושהתקבל על-ידי בית המשפט העליון של ניו יורק מהטעם שלא ניתן לסמוך על מהימנות עדותם של רלס טננבאום ומאגון בקשר למקרה זה. בחודש מרץ 1942 הסתיים משפט הערעור והוא שוחרר לחופשי.

בסוף שנת 1941 הועמדו לדין שלושה מגדולי הרוצחים של רצח בע"מ: הבוס לפקה בוכהאלטר, מנדי וייס ולואיס קפונה (אין קשר משפחתי לאל קפונה). הם הועמדו לדין על חיסולו של ג'ו רוזן, בעל חנות ממתקים מברוקלין בשנת 1936. רוזן היה לפני כן איש עסקים בתחום תעשיית הטכסטיל - אחד מאנשי העסקים היהודים הרבים שעסקו בענף זה בניו יורק - אשר איבד את עסקיו ואת הונו בעזרתו האדיבה של לפקה, אך בניגוד לרבים אחרים שגורלם היה דומה סירב לשתוק או פשוט לעזוב את העיר ועשה את טעות חייו כאשר נשמע מאיים לחשוף את לפקה וכנופייתו ולהסגירם לידי התובע המחוזי של ניו יורק תומס דיואי. את ההוראה לחסל את רוזן, העביר לפקה למחסלים וייס וקפונה באמצעות אייב רלס, וכשזה החליט להפוך לעד מדינה ולהפליל את חבריו לשעבר, זה היה הקלף החזק ביותר שלו. 

כמו חבריהם לפניהם, הורשעו לפקה וייס וקפונה ברצח מדרגה ראשונה ונידונו למוות. עד שנת 1944 הם הצליחו למשוך את הזמן בערעורים על פסק הדין ועל גזר הדין, אך עם דחיית ערעורם האחרון לבית המשפט העליון בתחילת שנת 1944 נשלחו השלושה לאותו כסא בכלא סינגסינג שחישמל את ישבנם של רבים מחבריהם.

עד שנת 1944 הורשעו חברים נוספים ברצח בע"מ, ביניהם ויטו גורינו (מאסר עולם על שבעה מקרי רצח) וג'ייקוב דרוקר (מאסר עולם על רצח שהסתיים בהטבעת הקורבן באגם כאשר לגופו קשורה מכונת הימורים), עד שלקראת אמצע שנות הארבעים כבר לא נותר כמעט איש מחבריה מחוץ לכלא וכך סיימה רצח בע"מ את תפקידה בהיסטוריה של המאפיה.

חברי רצח בע"מ: