המאפיה היהודית
רבים מכירים את מאיר לנסקי, הגאון הקטן שניהל את הבוסים הגדולים של הקוזה נוסטרה, את הרוצח בגסי סיגל שנחשב לאיש שהמציא את לאס וגאס, את דאץ' שולץ האיום שהיה מלך בהארלם, את המוח ארנולד רוטסטין שאומרים שהמציא את הפשע המאורגן ואת לפקה בוכהאלטר ראש ארגון רצח בע"מ שסיים את חייו בכסא החשמלי. אבל עולם הפשע היהודי באמריקה של המאה שעברה היה הרבה יותר מאלה. רוצחים, סחטנים, ברוני הימורים, מפעילי בתי זונות, מבריחי אלכוהול, סוחרי סמים, שודדים וגנבים בני דת משה וישראל, פעלו באמריקה באופן מאורגן מאז סוף המאה ה-19.
הגנגסטרים היהודים היו חלק בלתי נפרד מהעולם התחתון, בעיקר באזור ניו יורק והחוף המזרחי, כאשר לשיאה הגיעה פעילותם בתקופת היובש, אז גם החל להירקם שיתוף הפעולה ההיסטורי בין דמויות כמו ארנולד רוטסטין, אבנר זווילמן, וואקסי גורדון ומאיר לנסקי לבין אנשי המאפיה האיטלקית כמו לאקי לוצ'יאנו, ג'ו אדוניס, פרנק קוסטלו ואלברט אנסטסיה, במה שהוביל לשיתוף הפעולה היהודי-איטלקי ולהקמת סינדיקט הפשע הלאומי בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים.
הגנגסטר היהודי הגדול הראשון היה ככל הידוע אדוארד אוסטרמן, הידוע יותר בשם הרחוב שאימץ לעצמו (דפוס חוזר אצל הגנגסטרים היהודים שבחרו לעצמם שמות קשוחים יותר מאשר אלה שנתנו להם הוריהם), מונק איסטמן. איסטמן, בן למשפחה יהודית ממוצא אוקראיני יליד ברוקלין, עמד בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 (בין 1897 ל-1905) בראש אחת משתי הכנופיות הגדולות האחרונות שנותרו בניו יורק בעידן שלאחר התקופה שתוארה באופן מופלא בסרט כנופיות ניו יורק של מרטין סקורסזה. עם גוויעתן של מרבית כנופיות הרחוב האיריות, הכנופיה של איסטמן נחשבת לאחת האחרונות בכנופיות ניו יורק, ביחד עם כנופית חמש הנקודות האגדית של פול קלי, כאשר בשיאה מנתה הכנופיה יותר מאלף חברים. למעשה הכנופיה של מונק איסטמן תפסה את מקומה של הכנופיה האירית הידועה Whyos והיתה הכנופיה הלא אירית הראשונה שהצליחה להגיע לדומיננטיות בעולם התחתון של מנהטן בסוף המאה ה-19.
עיקר עיסוקיה הפליליים של כנופיית איסטמן היו ניהול בתי בושת, ארגון משחקי הימורים ומועדוני הימורים לא חוקיים, חטיפות של סחורות, כייסות, שוד וכמקובל באותה תקופה עבודה עבור פוליטיקאים, הכל באזור הלוואר איסט סייד של מנהטן והבוארי. טמני הול (מנגנון המפלגה הדמוקרטית), הכוח הפוליטי החזק בניו יורק של הימים ההם, עשה לא פעם שימוש באנשיו של איסטמן, בעיקר כשנדרשו הצבעות, כדי להביא אנשים להצביע בזמן ולמנוע ממי שלא רצוי שיגיעו להגיע להצביע. בתמורה שיחררו עורכי הדין של הטמני הול את איסטמן ואנשיו בערבות בכל פעם שנעצרו.
בשנת 1904, כנראה לאחר שסר חינו בעיני הבוסים של הטמני הול, נידון איסטמן לעשר שנות מאסר לאחר שהורשע בשוד שכנראה בכלל לא ביצע. הוא יצא מהתמונה ובזמן שהתוודע לחבריו החדשים בכלא סינג סינג, את מקומו בראש הכנופיה תפס סגנו מקס זוורבך, שנודע יותר בשם הרחוב שאימץ לעצמו קיד טוויסט. עם מאסרו של הבוס איסטמן החלה הכנופיה להישחק בשל המלחמה הבלתי נגמרת בכנופיית חמש הנקודות ולהתפורר בשל מאבקים פנימיים בתוכה. קיד טוויסט זוורבך הצליח להשתלט על נתח גדול שלה לאחר שחיסל את יריבו העיקרי להנהגה, גנגסטר אירי בשם ריצ'י פיצפטריק, אלא שתקופתו של זוורבך בראש הכנופיה לא נמשכה זמן רב, שכן בשנת 1908 הוא נרצח בבר על-ידי האקס של המאהבת שלו ששילב נקמה אישית ועבודה עבור פול קלי, הבוס של חמש הנקודות.
לאחר חיסולו של קיד טוויסט זוורבך, השתלט זליג לפקוביץ', שנודע בכינוי הרחוב שאימץ לעצמו - ביג ג'ק, על מה שנשאר (וזה כבר לא היה הרבה) מהכנופיה של מונק איסטמן. בקיץ 1912 יצא ביג ג'ק זליג, בשליחותו של קצין משטרה מושחת בשם צ'רלס בייקר, לחסל את מארגן ההימורים הרמן (בינזי) רוזנטל שהיה שותפו של ארנולד רוטסטין, הכוכב העולה בשמי העולם התחתון של מנהטן. בייקר ביקש לחסל את רוזנטל משום שהאחרון נהג להסתובב בעיר ולספר לכולם על הקשרים של השוטר המושחת בעולם התחתון, ולא רק זה אלא שהוא גם התלונן שעסקיו נפגעים קשות על-ידי קציני משטרה מושחתים ותאבי בצע. אבל החמור מכל היה שרוזנטל סירב להגדיל את הסכום ששילם מדי שבוע לבייקר. ביחד עם זליג נשלחו למשימת החיסול גם הרוצחים הארי (Gyp the blood) הורוביץ הנודע לשמצה, מנהיג כנופיית שדרות לנוקס; לואי (Lefty Louie) רוזנברג איש כנופיית איסטמן שעבד עם זליג, ועוד שלושה מחברי כנופיית שדרות לנוקס. ביחד חיסלה החבורה את רוזנטל בזמן שיצא ממלון מטרופול בטיימס סקוור.
חיסולו של רוזנטל הפך לאחת השערוריות הגדולות בהיסטוריה של משטרת ניו יורק, לאחר שהקשר בין השוטר המושחת בייקר לחבורת העבריינים התגלה. הסיפור קיבל תהודה תקשורתית ברמה הארצית ועדיפות עליונה מבחינת המשטרה והתובע המחוזי של ניו יורק. כל המעורבים במעשה נעצרו והואשמו ברצח, וההנחה הרווחת בעולם התחתון הניו יורקי היתה שביג ג'ק, שהיה המקושר מכולם לפוליטיקאים ובכירים נוספים, יקבל מעמד של עד מדינה, יעיד נגד חבריו וייחלץ מטיגון ישבנו בכסא החשמלי. זו אכן היתה הכוונה של ביג ג'ק זליג, אך בחודש אוקטובר 1912, יום לפני שעמד להעיד במשפטם של יתר הנאשמים, חוסל זליג. זה לא מנע מיתר המעורבים הרשעה ברצח וגזר דין מוות. עם מותו של זליג, שנחשב לאחר הגנגסטרים הקשוחים, החזקים ומטילי האימה בתקופת הכנופיות של ראשית המאה העשרים, התפרקה למעשה הכנופיה המיתולוגית של מונק איסטמן.
בדיוק בתקופה שבה סיימה כנופיית איסטמן את דרכה, החל לפלס את דרכו לצמרת עולם הפשע הניו-יורקי המוח ארנולד רוטסטין שהיה בזמן תקופת היובש גם הבוס וגם מורה הדרך של רבים מהגנגסטרים שהפכו בהמשך לראשי המאפיה והפשע המאורגן באמריקה: צ'רלי לוצ'יאנו, פרנק קוסטלו, מאיר לנסקי, בגסי סיגל, דאץ' שולץ, וואקסי גורדון, ג'ק דאימונד ועוד. איטלקים, יהודים ואירים שלמדו בעבודתם עבור המוח את היתרונות שבשיתוף פעולה, היעילות שבארגון, החוכמה שבהשקעת רווחים ולא פחות חשוב - קלאסה. רוטסטין לימד אותם להתנהג בכבוד, לדבר בנימוס ובעיקר להתלבש כמו שצריך. לאקי לוצ'יאנו העיד על כך בעצמו כשאמר פעם: "ארנולד רוטסטין לימד אותי להתלבש" כי באמת בזמנים ובמקומות שאנשים הסתובבו בחליפות מהוהות או חולצות צבעוניות וצעקניות (כמו מאורות ההימורים של הלואר איסט סייד והבוארי בתחילת שנות העשרים), רוטסטין כבר התהלך בחליפות מהודרות ומגבעת.
אבל ארנולד רוטסטין לא היה סטייליסט. ביחד עם שותפו לעסקים, ג'וני (השועל) טוריו משיקגו, נחשבים המוח והשועל לבוסים הראשונים בעולם התחתון של ארה"ב שהבינו את הפוטנציאל האדיר שבאיסור על מכירת אלכוהול ובפשע מאורגן ברמה לאומית - חוצה מוצאים אתניים - שחוסך מלחמות מיותרות בין הכנופיות בערים השונות ומנצל את הפריסה הגיאוגרפית שלהן. לא לחינם מחשיבה ההיסטוריה של הפשע המאורגן באמריקה את רוטסטין וטוריו לפושעים החשובים ביותר של תקופתם.
אבל על הפעלת המיזם העסקי הרווחי ביותר של רוטסטין, הברחת האלכוהול בזמן תקופת היובש כמובן, יש לתת את הקרדיט לארווינג (וואקסי) גורדון ומאקסי גרינברג, שני סוחרי סמים וגנגסטרים יהודים קטנים, שבתחילת שנת 1920, זמן קצר לאחר החלת חוקי היובש בארה"ב, פנו לרוטסטין עם הרעיון להבריח וויסקי מקנדה לארה"ב (דטרויט), דרך אגם מישיגן, באמצעות סירות מירוץ מהירות ואז למכור את האלכוהול המוברח בכל רחבי המדינה. רוטסטין הבין מיד את פוטנציאל הרווח האדיר שבהברחת הנוזלים האסורים לתוך ארה"ב והפצתם ובמקום לממן את העסק כפי שביקשו השניים, הוא פשוט קנה אותו מהם והחל להפעיל אותם כעובדיו. בכך הפך רוטסטין לראשון מבין מבריחי האלכוהול הגדולים של תקופת היובש.
אבל תוך זמן קצר העסק הזה נראה למוח קטן מדי ולא מממש את הפוטנציאל הגלום בו. אז את ייבוא בקבוקי הוויסקי באמצעות סירות קטנות מקנדה הוא החליף בייבוא אוניות עמוסות בחביות וויסקי מאנגליה, אשר לאחר חציית האוקיינוס האטלנטי עגנו מחוץ למים הטריטוריאלים של ארה"ב מול לונג איילנד. מהאוניות הועברו הנוזלים האסורים בסירות המהירות לחוף משם במשאיות היישר למחסנים במנהטן, משם הופצו ונמכרו לברים ומסעדות ברחבי העיר.
אלא שהפעילות הרווחית הזו היתה חשופה לסכנות, וכמובן שאין הכוונה לסכנה מפני המשטרה שאנשיה שומנו היטב כדי לאפשר את המשך הפעילות. הבעיה של רוטסטין היתה כנופיות עבריינים אחרות מאזור ניו יורק אשר הפתיעו את אנשיו, שדדו את המשאיות שלו וגנבו את האלכוהול שלו. רוטסטין הבין שאין לו ברירה, אלא לאבטח את המשאיות שלו וגייס צבא של עבריינים מהמגרש הביתי שלו - הלואר איסט סייד של מנהטן. גנגסטרים נערים, בעיקר יהודים ואיטלקים שהגיעו כילדים לאמריקה מרוסיה, פולין ואיטליה והפכו בה לגנגסטרים אמריקאים חצופים, שחיים את החלום האמריקאי ויודעים בדיוק מה הם רוצים (כסף!). הוא בחר אותם אחד אחד, אימן אותם וטיפח אותם, טיפוסים שהוכיחו את עצמם בשירותו ולאחר מכן כבוסים הגדולים של הפשע המאורגן כמו לאקי לוצ'יאנו, מאיר לנסקי, באגסי סיגל, פרנק קוסטלו, ג'ק (לגס) דאימונד, דאץ' שולץ, לואס (לפקה) בוכהאלטר ויעקב (גורה) שפירו. כולם היו תלמידיו של רוטסטין שלמדו ממנו את כל מה שצריך לדעת והפכו לפושעים הגדולים של תקופתם.
עבור רוטסטין תקופת היובש לא הסתיימה אף פעם. הקריירה האגדית שלו הסתיימה ב-4 בנובמבר 1928, כאשר נורה בפתח בית המלון פארק סנטרל במנהטן, ככל הנראה בידי בן חסותו לשעבר, דאץ' שולץ השאפתן והמורד, כנקמה על חיסולו של חברו ושותפו של שולץ, ג'ואי נו, בידי ג'ק (לגס) דאימונד בן חסותו של רוטסטין, או פשוט בניסיון של שולץ להשתלט על חלק מהאימפריה של המוח. המיזמים העסקיים-קרימינאליים שניהל רוטסטין (בעיקר הברחת אלכוהול, סחר בסמים, הימורים ואיגודים מקצועיים), חולקו לאחר מותו בין אנשיו, כאשר את מירב פעילות הברחת האלכוהול (עד סיום תקופת היובש) המשיכו יורשיו העיקריים מאיר לנסקי ולאקי לוצ'יאנו שהמשיך לנהל בעצמו גם את עסקי הסחר בהירואין. מעניין שדווקא לנסקי ולוצ'יאנו, שני האנשים שהרוויחו הכי הרבה מחיסולו של רוטסטין, ושלאחר מותו מימשו את הרעיון שלו להקמת סינדיקט פשע לאומי חוצה מוצאים אתניים וגבולות גאורגרפיים, ששולח זרועותיו לכל פעילות קרימינאלית וחוקית אפשרית, שהצליחו להביא לשיתוף פעולה בין אנשיו של רוטסטין (למשל לואיס לפקה וגורה שפירו) לבין יריביו ובראשם דאץ' שולץ ובסופו של דבר הצליחו לחסל גם את ראשי המאפיה הגדולים של התקופה ג'וזפה (הבוס) מסרייה וסלווטורה מרנזנו, דווקא הם מעולם לא נחשדו במעורבות בחיסולו של ארנולד רוטסטין. לאחר מותו של רוטסטין היה מאיר לנסקי לבכיר הגנגסטרים היהודים בארה"ב ותוך מספר שנים - עם השתלטותו של חברו הטוב צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו על המאפיה האיטלקית בארה"ב - הפך לגנגסטר היהודי הגדול, החזק, המשפיע והמרוויח ביותר בהיסטוריה של הפשע המאורגן באמריקה: ראש המאפיה היהודית.
אם להיות מדוייקים, הרי שהמאפיה היהודית לא היתה באמת ארגון. לא מדובר בגוף מסודר, היררכי וברור, אפילו לא קרוב לקוזה נוסטרה של הסיציליאנים שלנסקי היה כה מחובר אליה וכה בעל השפעה בה. המאפיה היהודית היתה למעשה שיתוף פעולה, לעיתים הדוק ולעיתים רופף, בין ארגוני פשיעה ברחבי ארה"ב שבראשם עמדו גנגסטרים ממוצא יהודי. אז מה הפך את לנסקי ל"ראש המאפיה היהודית"? ראשית הוא היה היוזם, ואם לא היוזם אז שותף בכיר, ברבים מהמיזמים הקרימינאליים שהפעילו גנגסטרים יהודים ברחבי ארה"ב, בין באמצעות מימונם ובין באמצעות הפעלתם, בעיקר בתחום הברחת משקאות אלכוהוליים בתקופת היובש, סחיטה, סחר בסמים, רוצחים להשכיר, הימורים חוקיים והימורים בלתי חוקיים. כך למשל, פעלו בשליחותו של לנסקי מוריס (מו) סאדווי וגאס (גרין) גרינבאום בלאס וגאס עוד לפני שבגסי סיגל חלם להגיע לעיר ההימורים בלב המדבר. סאדווי וגרינבאום היו שני הגנגסטרים שחצי שעה לאחר חיסולו של בגסי, בשנת 1947, נכנסו למלון-קזינו פלמינגו הכושל של בגסי, השתלטו עליו והחלו לפעול כדי להשלים אותו ולהפעיל אותו כמו שצריך. סאדווי וגרינבאום, תחת חסותו של לנסקי, הפכו לבעליו של הפלמינגו, השלימו את בנייתו והפכו אותו למוביל שבבתי הקזינו בווגאס. בשנת 1967 נמכר המלון לאיש עסקים פרטי אשר מכר אותו שוב בשנת 1974 לרשת מלונות הילטון שהרסה את המבנה הישן ובנתה במקומו מלון-קזינו חדש ומפואר. ואם השם של מו וגרין נשמע לכם מוכר, זה כמובן בזכות העובדה ששילוב שמותיהם של השניים - "מו גרין" - הפך לשמו של אחת הדמויות הבולטות בסרט הסנדק חלק 2 המבוססת בחלקה על דמותו של בגסי סיגל.
ואם כבר הגענו לבגסי סיגל, אז כמובן מדובר בשותף הוותיק והנאמן ביותר של לנסקי להנהגת המאפיה היהודית, אף כי מעולם לא היה ספק מי הבכיר מבין השניים. בגיל העשרה הצטרף בנג'מין סיגלבאום, ילד מוויליאמסבורג ברוקלין, לכנופיית רחוב לאפאייט בלוואר איסט סייד של מנהטן, שעסקה בעיקר בגניבות, עד שבשלב מסוים הוא החל ביחד עם חברו לכנופיה מוריס (מו) סאדווי לנהל "עסק עצמאי" של גביית דמי חסות מרוכלים שהסתובבו עם עגלותיהם ומכרו את מרכולתם באזור. בשלב קצת יותר מאוחר התחבר בגסי עם מאיר לנסקי, אשר כבר ניהל "עסק" משלו שעיסוקו העיקרי היה גניבת מכוניות והימורים, למה שיצמח להיות המאפיה היהודית. לזכותו של סיגל נזקפים שלושה אירועים שבהם הציל את חייו של מאיר לנסקי בלילות העקובים מדם של מלחמות האלכוהול בתקופת היובש, אך גם לנסקי הצליח פעם אחת להציל את חייו של סיגל, במהלך ועידת מועצת המאפיה בהוואנה בשנת 1946, לאחר שהבוסים של הקוזה נוסטרה דנו אותו למוות בשל אחריותו לכישלון מלון-קזינו הפלמינגו בלאס-וגאס שבהקמתו השקיעו הבוסים את מיטב כספם.
תחת לנסקי שימש סיגל בתחילת הדרך גם, או אולי בעיקר, כמחסל שהושכר למשפחות הפשע האיטלקיות וכך הוא התחבר ונקשר עד סוף ימיו לצ'רלי לוצ'יאנו, פרנק קוסטלו, ג'ו אדוניס ואלברט אנסטסיה, מי שיהפכו לימים לראשי המאפיה בארה"ב - אך באותה תקופה עדיין כולם תחת המוח ארנולד רוטסטין. בגסי היה מבריח ומהמר, אבל יותר מכל הוא היה רוצח. החיסולים המפורסמים ביותר להם היה שותף, וגם המשמעותיים ביותר להיסטוריה של המאפיה בארה"ב, התרחשו בשנת 1931: חיסולו של בוס כל הבוסים של ניו יורק דאז ג'וזף (ג'ו הבוס) מסרייה, במה שנחשב לשיאה של מלחמת הקסטלמרים - מלחמת העולם של המאפיה האיטלקית באמריקה, וחיסול מחליפו של מסרייה, סלווטורה מרנזנו בוס כל הבוסים החדש, חצי שנה לאחר מכן.
את הרצח של מסרייה, בשליחותו של לאקי לוצ'יאנו, ביצע סיגל ביחד עם אלברט אנסטסיה, ויטו ג'נוביז וג'ו אדוניס - שותפות יהודית-איטלקית שעוד תחזיר את נשמותיהם של רבים אחרים לבורא באדיבות כנופיית רצח בע"מ אליה עוד נחזור בהמשך, אבל רצח ג'ו הבוס היה רק שלב בדרך להשתלתטות חבורת לוצ'יאנו על המאפיה האיטלקית באמריקה. אקורד הסיום של מלחמת הקסטלמרים נוגן, כאמור, חצי שנה לאחר מכן כאשר בשליחותו של לוצ'יאנו חוסל גם בוס כל הבוסים החדש סלווטורה מרנזנו. אחד מכללי המאפיה העתיקים קובע כי מי שמחסל את הבוס לא יכול להפוך לבוס החדש במקום זה שחוסל, כך שאת משימת חיסול הבוס מרנזנו הטיל הבוס לעתיד לוצ'יאנו על שותפו מאיר לנסקי שגייס לצורך העניין את המחסל מספר 1 שלו בגסי סיגל, אליו הצטרפו עוד שני רוצחים שעברו ברית מילה - סמואל (רד) לוין שנודע כיהודי דתי ושומר מצוות אשר סירב לרצוח בשבת, אברהם (בו) ויינברג ועוד מתנקש נוסף שזהותו לא ידועה עד היום.
גנגסטרים נוספים שאפשר להגדיר כחברים במאפיה היהודית של מאיר לנסקי ובגסי סיגל היו הארי (ביג גריני) גרינברג והמחסל וויטי קרקובר, גיסו של סיגל (אחיה של אשתו אסתר), אשר חוסלו שניהם בעצמם על-ידי סיגל בהמשך: בשנת 1939 החל לפקה בוכאלטר לחשוד כי הארי גרינברג, חברו של סיגל מילדות, הפך ידידותי מדי למשטרה. טוב, זה לא היה בדיוק חשד, ביג גריני איים על לפקה בפירוש שאם לא ישתף אותו באחד מעסקיו הוא ילשין עליו למשטרה. סיגל וקרקובר קיבלו את החוזה על ראשו של גרינברג והוציאו אותו לפועל, אך זמן קצר לאחר החיסול הצליחה המשטרה לעלות על עקבותיו של סיגל והוא הועמד לדין. אבל עוד לפני שהחל המשפט, נרצח קרקובר בעצמו על-ידי סיגל מחשש שיחצה גם הוא את הקווים וילשין. בסופו של המשפט, זוכה סיגל מהאישומים נגדו אך שמו הוכתם וחמור יותר, עבורו ועבור המאפיה, הוא הפך דמות מוכרת לציבור. עיתונאים גילו פרטים על עברו ונחשף גם כינויו - "בגסי" - כינוי שנולד כנראה ממילת הסלג "באג" (חרק) שמשמעותה משוגע וכנראה תיארה היטב את התנהגותו ואופיו של האיש. סיגל עצמו שנא את הכינוי שדבק בו ולכן גם איש לא העז לכנותו כך בפניו. גנגסטר נוסף שאפשר להגדיר כחבר המאפיה היהודית היה מיקי כהן מלוס אנג'לס, ראש כנופיה משלו בעיר המלאכים, שגויס לשורות סינדיקט הפשע על-ידי בגסי כשזה נשלח לפתח את עסקי המאפיה במערב ארה"ב בשנת 1937.
אבל נחזור רגע אחורה שוב, לסוף שנת 1931. לאחר שיצא כמנצח הגדול של מלחמת הקסטלמרים, חיסל את בוס כל הבוסים סלווטורה מרנזנו והשתלט על משפחת המאפיה החזקה ביותר בניו יורק, פנה לאקי לוצ'יאנו להשלמת התכנית שהגה ביחד עם חברו/שותפו מאיר לנסקי במשך כמעט עשור: מיסוד מסגרת שתאגד את ארגוני הפשיעה השונים לכדי ארגון פשיעה אחד שישתף פעולה, שיחלק את העוגה באופן שכולם יהיו מרוצים פחות או ויותר, אך בעיקר שימנע מלחמות בין הארגונים ויחסוך לכולם הרבה כסף. בחסות חבורת לוצ'יאנו, התאחדו חמש משפחות המאפיה האיטלקית שקבע בוס כל הבוסים המנוח מרנזנו בניו יורק, ביחד עם עשרים ואחרת משפחות פשע איטלקיות נוספות מכל רחבי ארה"ב, תחת גג אחד - מועצת המאפיה.
אחת הפעולות המשמעותיות שעשה לוצ'יאנו עם הקמת המועצה (וגם את זאת מייחסים לעצה שקיבל מלנסקי) היתה ביטול תפקיד "בוס כל הבוסים" (capo di tutti capi) שהשאיפה לשאת בו גרמה תמיד למלחמות קשות ומיותרות בתוך המאפיה. במקום "בוס כל הבוסים" קבע לוצ'יאנו כי בראש המועצה יעמוד יושב-ראש (תואר הולם יותר לראש מועצה מאשר תואר הבוס המסורתי שהתאים יותר למערכת המאפיה הישנה) וההחלטות בה לא יקבעו בידי אדם אחד אלא בידי המועצה כולה, באופן מוסכם.
מאיר לנסקי, אשר כמובן לא יכול היה להיות חבר במועצת המאפיה משום שלא היה איטלקי, מונה להיות "היועץ הכלכלי" שלה, אך מעמדו והשפעתו חרגו הרבה מעבר לתפקידו הרשמי. ההוכחה הטובה ביותר לכך היתה הצלחתו (פעמיים!) לבטל חוזה שהוציאה המועצה על ראשו של חברו בגסי סיגל שאיבד את כספם של הבוסים בחולות לאס וגאס או ליתר דיוק גנב והטמין אותם בכספות בשוויץ. ללנסקי גם מיוחס הציטוט, שאף זכה להנצחה בסרט הסנדק חלק 2: "We're bigger than U.S. Steel" (תאגיד הפלדה הענקי של ארה"ב), בהתייחסו למועצת המאפיה ולסינדיקט הפשע הלאומי שאותו הקים עם לאקי לוצ'יאנו לצד המועצה. סינדיקט הפשע, שבו בניגוד לקוזה נוסטרה שכללה רק משפחות סיציליאניות, נכללו גם ארגוני פשע מרקע אתני אחר - בעיקר יהודים, היתה בעצם גלגול מתקדם של קבוצת שבעה הגדולים והברית של ועידת אטלנטיק סיטי 1929 שהתכנסה על הטיילת של אנוך (נאקי) ג'ונסון, הלא הוא המקור לדמותו של נאקי תומפסון גיבור הסדרה אימפריית הטיילת. הקמת הסנדיקט השלימה את התכנית של לוצ'יאנו ולנסקי ליצור מסגרת של שיתוף פעולה בין ארגוני הפשיעה הגדולים בשליטתם ומיסדה את שיתוף הפעולה שהיה קיים כבר כעשור בין הגנגסטרים היהודים לאיטלקים בניו יורק ובערים אחרות בארה"ב.
לא ברור איך ומתי בדיוק וקם סנדיקט הפשע וספק רב אם התקיים אירוע השקה או ועידה בה הוכרז על הקמתו, אך אירוע אחד בהיסטוריה של המאפיה היהודית באמריקה בטוח קשור לכך. זה קרה בחודש נובמבר 1931, חודשיים בדיוק לאחר חיסולו של בוס כל הבוסים סלווטורה מרנזנו, במלון הפאר פרנקוניה בלב מנהטן שהיה בזמנו שייך לארנולד רוטסטין המנוח ונותר לאחר גם לאחר חיסולו בידי המאפיה. בהוראת מאיר לנסקי כינסו בגסי סיגל וג'וזף (דוק) סטצ'ר פגישה אליה זומנו מי שאפשר להגדיר כחברי המאפיה היהודית - גנגסטרים וראשי כנופיות שפעלו ביחד ובנפרד, שהמשותף לכולם היה שכולם נשמעו ללנסקי ועבדו גם עבורו. מלבד בגסי סיגל ודוק סטצ'ר, שהיה חבר קרוב של לנסקי, ניהל את אימפריית ההימורים של לנסקי בחוף המערבי ובקריביים, היה בעל קשרים מצויינים עם המאפיה הסיציליאנית, היה שותף סמוי באולפני הקולנוע קולומביה וסיים את חייו כאזרח ישראלי לאחר שעשה עלייה, השתתפו בפגישה עוד שבעה גנגסטרים יהודים, ביניהם יעקב (גורה) שפירו - מגדולי סחטני הפרוטקשיין בהיסטוריה של ניו יורק ולפקה בוכהאלטר - שותפו של גורה שפירו ומי שיעמוד כעבור זמן קצר בראש כנופיית רצח בע"מ אליה נגיע עוד מעט. גורה ולפקה המשיכו את שושלת הגנגסטרים היהודים - אנשים כמו בני (דופי) פיין, ג'וזף רוזנצוויג ואוגי אורגן - ששלטו מאז תחילת המאה על האיגודים המקצועיים בענף הטכסטיל שנשלט באותה תקופה באופן מוחלט על-ידי יהודים. התופעה החלה עוד לפני שנת 1900, כאשר עובדי תעשיית הביגוד החלו לשבות בפעם הראשונה ובעלי המפעלים פנו לגנגסטרים כדי לסייע לשבור את השביתה ואת השובתים. כאשר הבינו האיגודים את חוקי המשחק, פנו גם הם לגנגסטרים כדי לסייע להם נגד שוברי השביתות שהפעילו נגדם בעלי המפעלים. העבריינים החלו להגן על השובתים ובשלב מסוים הפכו לחלק בלתי נפרד מהאיגוד, קיבלו ממנו משכורת ולמעשה החלו לעבוד בו. כך בעצם החלה השתלטות הפשע המאורגן על האיגודים המקצועיים, כי גם כשנגמרו השביתות לא הסכימו הגנגסטרים לוותר על המעמד והכוח שצברו בזכות עבודתם עבור האיגודים והיתרונות שצברו בזכות שליטתם באיגודים, למשל גישה לדמי החבר ובהמשך לקרנות הפנסיה של החברים. הגנגסטרים היהודים המציאו את השיטה שלאחר מכן המאפיונרים האיטלקים הפכו לאחד מענפי הפשע המזוהים ביותר עם המאפיה.
משתתפים נוספים בפגישה בפרנקוניה היו הארי טייטלבאום - דמות מפתח במבצעי הברחת האלכוהול של תקופת היובש, שלאחר סיומה בשנת 1933 ניצל את הכישורים שרכש בתחום כדי להפעיל תחת לנסקי את אחת מרשתות הברחת ההירואין הגדולות במאה העשרים; הארי (ביג גריני) גרינברג - חברו הטוב של בגסי שכפי שהוזכר קודם לכן חוסל על-ידו בהמשך; לואי (שאדווס) קרביץ - סוחר סמים ומעורב בענייני איגודים מקצועיים שעבד עבור לפקה בוכהאלטר; היימן (קרלי) הולץ - שותף של לפקה וגורה בעסקי השליטה על האיגודים המקצועיים והבוס של איגוד הצבעים של ניו יורק; פיליפ (ליטל פארל) קובוליק - אחד מחייליו הנאמנים של לנסקי. במפגש הפסגה של המאפיה היהודית הסביר לנסקי לחברים את המצב בעולם התחתון האיטלקי באותה תקופה, עדכן אותם בהשתלטות חברו לוצ'יאנו על המאפיה האיטלקית והבהיר להם שמעכשיו יש סדר חדש בעולם התחתון של ניו יורק - סינדיקט הפשע הלאומי - שיתוף פעולה איטלקי-יהודי - העתיד של הפשע המאורגן, או כפי שהגדיר זאת בגסי סיגל בסגנון הרחוב שאפיין אותו: "מעכשיו יהודים מסריחים ואיטלקים מלוכלכים לא נלחמים יותר".
אלא שהאירוע החגיגי במלון פרנקוניה נקטע באיבו כאשר לאולם הכנסים של המלון פרצו עשרות שוטרים אשר השתלטו על כל המשתתפים ושלחו אותם למעצר. מאיר לנסקי התחפף משם מוקדם יותר ולא היה בין העצורים, אשר תמונותיהם מן המעצר פורסמו והפכו אותם מוכרים לציבור, אך כולם שוחררו כעבור מספר ימים מבלי שאפילו הוגש נגדם כתב אישום.
עצורי ועידת פרנקוניה (מימין לשמאל): היימן הולץ, פיליפ קובוליק, גורה שפירו, לואי קרביץ.
עצורי ועידת פרנקוניה (מימין לשמאל): לפקה בוכהאלטר, הארי גרינברג, הארי טייטלבאום, בגסי סיגל, דוק סטצ'ר.
אחד ממשתתפי הפגישה במלון פרנקוניה היה כאמור לואיס (לפקה) בוכהאלטר, מנהל שותף של כנופיית הרוצחים הקטלנית ביותר בהיסטוריה של הפשע המאורגן - רצח בע"מ, ואחד הפושעים האכזרים בתולדות העם היהודי כמו גם בתולדות הפשע המאורגן באמריקה. כבר כנער התגלה לפקה כפושע נבזי ונטול רחמים, שישדוד זקנה או סתם עובר אורח חף מפשע מבלי להניד עפעף או לחוש אשם כלשהו. לאחר שבגר והוצב על-ידי צ'רלי לוצ'יאנו ומאיר לנסקי בראש ארגון רצח בע"מ, הזרוע המבצעת של מועצת המאפיה וסינדיקט הפשע הלאומי, הוא כבר היה למפלצת של ממש. ללפקה היו העסקים שלו וכל ראשי משפחות המאפיה באמריקה ידעו שאסור להתקרב אליו. תמיד מאופק ושקט, אף פעם לא מאבד את שליטתו העצמית, היה לפקה לגדול סוחטי הפרוטקשן בניו יורק של שנות השלושים. המוניטין שלו עשה את כל העבודה. אמרו עליו שהוא אוסף כסף כמו שגנן אוסף עלים יבשים. פשוט מתכופף ומרים - אף אחד לא העז לומר לו לא, כי כולם ידעו שאצל לפקה אין הזדמנות שניה. אם גובי פרוטקשן היו בדרך כלל שוברים רגליים למי שלא שילם בפעם הראשונה, אצל לפקה לא היתה פעם שניה. מי שלא שילם פשוט נרצח והעסק שלו הוצת לאחר שרוקן מכל תכולתו. זו היתה השיטה שלו מהיום הראשון ולאחר זמן קצר כל מי שהכיר את לפקה שילם ומי שלא - שילם בחייו.
כך הפך לפקה בוכהאלטר לגנגסטר השלישי בחשיבותו בהיסטוריית הפשע המאורגן היהודי (לאחר ארנולד רוטסטין ומאיר לנסקי) ולא פחות חשוב כך הוא גם זכה לתואר המפוקפק: בוס הפשע המאורגן היחיד עד היום שנידון למוות והוצא להורג בכסא החשמלי. לפקה שמר בקנאות על חשאיותו. הוא לא היה מהגנגסטרים הנוצצים שכמוהם היו רבים בתקופתו. הוא נמנע מפרסום, השתמש בשם בדוי (מר מרפי) וניהל אורח חיים של איש עסקים סולידי. אף אחד שראה אותו ולא הכיר אותו, יכול היה לחשוד שמדובר באחד הפושעים המסוכנים באמריקה, גנגסטר שכל העולם התחתון בארה"ב רועד מפניו.
חבורת רצח בע"מ (.Murder, Inc) היתה כאמור הזרוע הביצועית של מועצת המאפיה וסינדיקט הפשע הלאומי, שהקימו בשנת 1931 צ'רלי לוצ'יאנו ומאיר לנסקי. בראש רצח בע"מ (אגב, שם שניתן לחבורה על-ידי התקשורת בתחילת שנות הארבעים) הציבו לוצ'יאנו ולנסקי את שני הרוצחים הכי מטורפים ומעוררי האימה שהכירו: לואיס לפקה שנחשב למספר 3 בסינדיקט הפשע (אחרי לוצ'יאנו ולנסקי), שניהל באותה תקופה עסקי פרוטקשן רווחיים במיוחד עם שותפו יעקב (גורה) שפירו ועסק גם בסחר בסמים (ענף אותו ירש מרוטסטין לאחר שזה חוסל בשנת 1928), ואלברט אנסטסיה האיטלקי שהיה גם האנדר-בוס של משפחת מנג'נו מברוקלין (לימים משפחת גמבינו). קבוצת הרוצחים המאורגנת התבססה בעיקר על מחסלים ממוצא יהודי, אשר פעלו בשירות הקוזה נוסטרה, בראשותו של לוצ'יאנו, ובשירות הסינדיקט בראשותו של לנסקי. בסיס הארגון היה חדר אחורי של חנות ממתקים בברונסוויל-ברוקלין ומעריכים שבעשור שבו פעלה, חוסלו על ידה בין 400 ל-700 איש. רבים ממקרי הרצח הלא מפוענחים הקשורים בפשע המאורגן באותה תקופה מיוחסים לה.
במקור היתה רצח בע"מ כנופיית רחוב של יהודים קשוחים מברוקלין. הכל התחיל באברהם (אייב) רלס ומרטין (בגסי) גולדסטין, שהיו בצעירותם חברים בכנופייה של האחים מאייר, ארווינג וויליאם שפירו ששלטו ברובע היהודי בברונסוויל - ברוקלין והפעילו עסק של הלוואות בריבית, ניהול בתי זונות, גביית חובות, הימורים לא חוקיים ופרוטקשן. בשלב מסוים, בשנת 1930, החליטו רלס וגולדסטין להתנתק מהאחים שפירו והחלו לנסות ולחדור לתחומים שבהם שלטו האחים, בעיקר השכרת מכונות משחק ומכונות הימורים לבארים ומסעדות, עסק שנשלט ממנהטן ע"י המאפיה היהודית של לנסקי ובגסי, שניצלו את שאפתנותם של רלס וגולדסטין כדי להרחיב את העסקים לברוקלין. אלא שהאחים שפירו לא התכוונו לוותר על שליטתם רבת השנים בברוקלין וניסו לחסל את השניים. לאחר שנכשלו ורק הצליחו לפצוע אותם, חטפו האחים שפירו את חברתו של רלס, היכו אותה, אנסו אותה וזרקו אותה באיזה שדה פתוח. נקמה היתה רק עניין של זמן.
כשהחלימו רלס (אשר בחר לעצמו כמו מקס זוורבך שנים לפניו את שם הרחוב קיד טוויסט) וגולדסטין מפצעיהם הם החלו לבנות כנופיה כדי לחסל את האחים שפירו ולהשתלט על ברונסוויל. ראשון גויס לצורך זה חברם הארי (פיטסבורג פיל) שטראוס ואחריו נוספו החברים האיטלקים פרנק אבנדנדו והאפי מיון, רוצחים אמיתיים חברי הכנופיה ששלטה בשכונת איסט ניו יורק במזרח ברוקלין, אשר היו גם הם ביריבות תמידית עם האחים שפירו והבינו את היתרון שבשיתוף פעולה עם חבורת רלס מול האויב המשותף.
לאחר מספר נסיונות להתנקש בחייהם של האחים שפירו שלא צלחו, וניסיונות נוספים מצדם של האחים שפירו לסיים את מה שהתחילו ולחסל את רלס וגולדסטין, רק בחודש יוני 1931 הצליחה חבורת רלס להשיג את מטרתה. הראשון שחוסל היה ארווינג שפירו. בסצינה שמזכירה את החיסול הראשון של דון ויטו קורליאונה, הסתתרו רלס ובגסי בחדר המדרגות בבניין שבו התגוררו האחים, בעזרת מטפחת הבריגו את נורת החשמל וארבו בחשכה למי מהאחים שייפול ברשת. כאשר הגיע ארווין תפס אותו רלס, הוציא אותו מהבניין וירה בו עשרות כדורים. כעבור כמה ימים חוסל גם האח הבכור מאיר שפירו ע"י רלס והחבורה בסימטה חשוכה בברוקלין. האח השלישי ויליאם, שעם חיסול שני אחיו נעלם מעל פני האדמה, אותר וחוסל גם הוא ע"י רלס בחניקה שלוש שנים לאחר מכן במנהטן.
הסיפורים על הכנופייה החדשה של ברוקלין, שהצליחה להביס את האחים שפירו ולהשתלט על עסקיה בברונסוויל ובאיסט ניו יורק, הגיעו למנהטן בדיוק בזמן שראשי סינדיקט הפשע, לאקי לוצ'יאנו, מאיר לנסקי, פרנק קוסטלו, ג'ו אדוניס, אלברט אנסטסיה, לפקה בוכהאלטר ושאר החברים ביססו את השתלטות הסינדיקט ומועצת המאפיה של הקוזה נוסטרה על העולם התחתון בניו יורק ובמקומות נוספים באמריקה. את "ראיון העבודה" ערך לרלס לפקה בוכהאלטר בכבודו ובעצמו בתחילת 1933 וכנראה שהיהודי המפחיד ביותר הבין מיד את הפוטנציאל של הכנופיה מברוקלין. העיסקה שהציע לפקה לרלס היתה פשוטה: חבורת ברונסוויל (שלימים תכונה ע"י התקשורת רצח בע"מ) רוצחת עבור המאפיה וסינדיקט הפשע בהוראת לפקה ואלברט אנסטסיה בלבד, ובתמורה היא מקבלת את ברונסוויל ואיסט ניו יורק בברוקלין כטריטוריה בלעדית שלה, ובנוסף גם משכורת של 250 דולר בשבוע לכל אחד מחבריה, אשר היו באותו שלב רלס, גולדסטין, שטראוס, אבנדנו, מאיון, אייב (פריטי) לוין ואנתוני (דיוקי) מאפטורה.
אפילו הבוסים הגדולים במנהטן לא יכלו לתאר לעצמם כמה יעילה ומקצועית תהפוך להיות כנופיית המחסלים מברוקלין. מכונת רצח משומנת שפעלה בצורה מושלמת החל מקבלת הטלפון לחנות הממתקים בברוקלין, דרך ההכנות הנדרשות (גניבת מכוניות מילוט וכלי הנשק, יצירת אליבי ותכנון קפדני) ועד לביצוע הנקי בכל רחבי ארה"ב. הארי שטראוס לבדו נחשב כמי שביצע לפחות 100 חיסולים בעצמו. הצלחתם המקצועית של החבר'ה מברוקלין, הדיסקרטיות שלהם ונאמנותם למאפיה ולסינדיקט, קידמה אותם מעלה מעלה בעולם התחתון של אמריקה, עד שבשלב מסוים התמזגה למעשה כנופיית ברוקלין עם הכנופיה של לפקה: אלברט (טיק טוק) טננבאום, צ'רלי וורקמן ועמנואל (מנדי) וייס לארגון שכלל כעת את הקשוחים, הרעים והאכזרים שביהודי אמריקה.
חברי רצח בע"מ:
באמצע שנות השלושים החל החבל להתהדק סביב צווארו של לפקה ובחודש יולי 1937, ימים אחדים לפני שהוגש נגדו כתב אישום פדרלי באשמת ניהול רשת של סחר בסמים, הוא ירד למחתרת ונעלם. הרעיון שלו היה לפעול בשקט מהמסתור כדי לחבל בתיק שבנה נגדו בעמל רב התובע הראשי של ברוקלין, ולאחר שידאג לחיסולו של כל איום פוטנציאלי, לצוץ מחדש ולהישפט בלי שום סיכון להרשעה. היעלמותו של לפקה היכתה את הפרקליטות בהלם והכניסה את ה-FBI להיסטריה. כרזות WANTED עם פרצופו של לפקה פוזרו בכל רחבי ארה"ב והוא הפך לאחד האנשים המפורסמים ביותר באמריקה. ראש הבולשת האגדי, ג'יי אדגר הובר, ניהל בעצמו את המצוד אחריו לאחר שהגדיר אותו אויב הציבור מספר 1 והכריז עליו שהוא לא פחות מאשר האדם המסוכן ביותר באמריקה.
לאחר שנתיים של מנוסה וחיים במסתור, הסגיר עצמו לפקה באוגוסט 1940. הוא הועמד לדין על עבירות סמים בבית משפט פדרלי ונידון לארבע עשרה שנות מאסר, מאסר שהוארך לאחר מכן כאשר הורשע גם בעבירות סחיטה של איגודי מקצועיים. אבל זו היתה רק ההתחלה של הסוף. בסוף 1939 עצרה משטרת ניו יורק גם את אייב רלס ובמשך שנה עשתה ביחד עם פרקליטות מדינת ניו יורק הכל כדי שרלס יפתח את הפה על חבריו לכנופיה. שלושה ימים לפני תחילת משפטו של לפקה זה קרה. רלס נשבר לאחר שהבין שהחומר שנאסף נגדו מספיק לשלוח אותו לכיסא החשמלי. להחלטתו של רלס, שגויס על-ידי לפקה שמונה שנים קודם לכן ובמשך תקופה ארוכה היה האיש הקרוב אליו ביותר, תרם לא מעט גם ביקור שקיבל בכלא מאשתו, שבישרה לו שהיא בהריון. הרוצח שלא רצה להותיר את בנו יתום עוד בטרם יוולד, נפתח בפני עוזר התובע המחוזי של ברוקלין, וויליאם פאלמר, ומילא 75 מחברות בהודאות ועדויות על כתשעים מעשי רצח בברוקלין בלבד. הוא היה שם כמעט מההתחלה והכיר את כל הסיפורים, מרצח דאץ' שולץ ועד החיסולים האחרונים של רצח בע"מ בשליחותו של לפקה.
משמאל: אייב רלס ועוזר התובע וויליאם פאלמר
מעבר לעדותו המפורטת של רלס נגד לפקה, עזר המידע שמסר בחקירותיו להפיל את רוב חבורת רצח בע"מ. אחד אחד הבינו הרוצחים שהסיפור שלהם נגמר. הם החלו לזמר האחד על חברו ובתחילת 1941 החלה שרשרת המשפטים של חברי הכנופיה. חברי רצח בע"מ הראשונים שהועמדו לדין על חלקם בפעילות הארגון היו הארי מאיון, הארי שטראוס ופרנק אבנדאנדו, במאי 1940. בסופו של משפט קצר הורשעו מאיון ואבנדאנדו ברצח מדרגה ראשונה ונידונו למוות. גם שני ערעורים לבית המשפט העליון של ניו יורק לא עזרו ובפברואר 1942 נשלחו השניים למותם על הכסא החשמלי בכלא סינג סינג. הארי שטראוס הקדים אותם, לאחר שתוך כדי המשפט הוא הורשע ברצח במשפט אחר והוצא להורג כבר ביוני 1941.
באותו חודש הועמד לדין בניו ג'רזי צ'רלי וורקמן, על חלקו ברצח דאץ' שולץ ושלושת חברי הכנופיה שלו באוקטובר 1935. בזכות עדותם של רלס ואלברט טננבאום שהפך גם הוא לעד מדינה, הורשע וורקמן ונידון למאסר עולם. הבא בתור היה מרטין גולדסטין שהועמד לדין בספטמבר 1940, על חלקו ברציחתו בחניקה של סוכן ההימורים ארווינג פיינשטיין בדיוק שנה קודם לכן. בעדותו בפני בית המשפט טען עד התביעה הראשי, רלס, כי את החוזה על פיינשטיין הוציא אלברט אנסטסיה לפי דרישתו של הבוס וינסנט מנג'אנו, ראש משפחת מנג'נו (לימים גמבינו), חבר מועצת המאפיה והבוס של אנסטסיה. רלס העיד שהוא, שטראוס וגולדשטיין רצחו את פיינשטיין בביתו של רלס, טענה שאושרה על-ידי חמתו של רלס שהיתה עדת תביעה גם היא וכן על-ידי סימור מאגון, נהגו של גולדסטין. גולדסטין הורשע ברצח מדרגה ראשונה וביוני 1941 נשלח לכסא החשמלי.
השלישיה רלס, טננבאום ומאגון היתה אחראית גם להרשעתו של ארווינג ניצברג מהברונקס במאי 1941, על חלקו ברצח הגנגסטר אלברט שומן בברוקלין בינואר 1939. שומן נחשד בשיתוף פעולה עם רשויות החוק שחקרו את מעורבותו של לפקה בסחיטת איגודי עובדים. רלס העיד שסייע ללפקה בתכנון הרצח ביחד עם עמנואל (מנדי) וייס. עוד הוסיף רלס כי לפקה קיבל אישור מיוחד מאלברט אנסטסיה לגייס למשימה בחור מהברונקס במקום להשתמש בחבר'ה הרגילים מברוקלין, כדי לטשטש את העקבות. מאגון וטננבאום השלימו את עדותו של רלס כאשר תיארו לפרטי פרטים את ביצוע הרצח (ניצברג במושב האחורי במכונית שגנב מאגון, בה נהג טננבאום, יורה פעמיים בעורפו של שומן שישב ליד הנהג ואז השניים עוברים לרכב מילוט בו נהג רלס). אלא שניצברג ניצל מגורלם של חבריו, בעקבות ערעור שהגיש על הרשעתו ושהתקבל על-ידי בית המשפט העליון של ניו יורק מהטעם שלא ניתן לסמוך על מהימנות עדותם של רלס טננבאום ומאגון בקשר למקרה זה. בחודש מרץ 1942 הסתיים משפט הערעור והוא שוחרר לחופשי. למעט ניצברג, אחד אחד הורשעו חברי הכנופיה של וב-15 בספטמבר 1941 אמור היה להתחיל גם משפטו של הבוס לפקה.
במקרה או שלא, בדיוק שלושה ימים קודם למועד תחילת משפטו של לפקה מצא אייב רלס את מותו באופן מסתורי לאחר שנפל מחלון חדרו בקומה השישית של מלון Half Moon בטיילת של קוני איילנד - ברוקלין. רלס, שמאז הפך לעד מדינה היה למטרה חיה עבור המאפיה, הוסתר בבית המלון ביחד עם מלשינים נוספים שהכלא היה מקום מסוכן מדי עבורם וזכה לשמירה צמודה 24/7 על-ידי 16 בלשים ושוטרים ממשטרת ניו יורק גם בזמן שישן. כיצד, אם כן, הצליח מי שהצליח להביא למותו של רלס (שזכה לאחר מותו לכינוי "הקנרית שידעה לזמר אבל לא ידעה לעוף") ומה בדיוק הביא לנפילתו של רלס מהחלון? את השאלה הזו שאלו ושואלים עד היום, אך תשובה ודאית כנראה כבר לא תהיה. בכל מקרה, כדאי לחפש את המרוויחים הגדולים ממותו של רלס, ואלה היו ללא ספק אלברט אנסטסיה ובגסי סיגל, אשר היו הבאים בתור כמטרות העל של המשטרה והפרקליטות בניו יורק.
אייב רלס. הקנרית שידעה לזמר אבל לא ידעה לעוף
גם לפקה ודאי לא התאבל על מותו של רלס, אך עבורו זה כבר היה מאוחר מדי. משפטו אמנם עדיין לא החל, אך רלס כבר הספיק להופיע בפני חבר מושבעים גדול (הליך בשיטת המשפט האמריקנית שקודם להגשת כתב אישום פלילי וקובע למעשה אם יוגש או לא יוגש כתב אישום נגד חשוד) בעניינו של לפקה ועדותו זו היתה קבילה גם לאחר מותו. בסופו של דבר, חיסולו של רלס לא השפיע על מועד תחילת משפטו של לפקה. ראש ארגון רצח בע"מ, מי שיוחסה לו מעורבות ישירה ברצח של לפחות 70 בני אדם, הועמד לדין בסופו של דבר בספטמבר 1941 רק על אחד: מתן ההוראה לחיסולו של בעל חנות ממתקים מברוקלין בשם ג'וזף רוזן, שבוצע על-ידי שניים מהמחסלים של רצח בע"מ עמנואל (מנדי) וייס ולואיס קפונה (אין קשר לאל קפונה משיקגו). רוזן היה לפני כן איש עסקים בתחום תעשיית הטכסטיל - אחד מאנשי העסקים היהודים הרבים שעסקו בענף זה בניו יורק - אשר איבד את עסקיו ואת הונו בעזרתו האדיבה של לפקה, אך בניגוד לרבים אחרים שגורלם היה דומה סירב לשתוק או פשוט לעזוב את העיר ועשה את טעות חייו כאשר נשמע מאיים לחשוף את לפקה וכנופייתו ולהסגירם לידי התובע המחוזי של ניו יורק תומס דיואי. את ההוראה לחסל את רוזן, העביר לפקה למחסלים וייס וקפונה באמצעות אייב רלס, וכשזה החליט להפוך לעד מדינה ולהפליל את חבריו לשעבר, זה היה הקלף החזק ביותר שלו. המשפט היה קצר וכמוהו גם הדיון של חבר המושבעים שמצא את לפקה, וייס וקפונה אשמים ודן אותם לעונש מוות. בכך זכה לפקה בכבוד המפוקפק להיות בוס המאפיה הראשון והאחרון שנשלח לכסא החשמלי. לפקה הוצא להורג במרץ 1944 בכלא סינג סינג בניו יורק, כאשר ברקע אומר עליו רב הכלא קדיש. לאחר מותו נקבר לפקה בבית הקברות היהודי הר חברון בקווינס.
לפקה בוכהאלטר (שני מימין) בדרך לכסא החשמלי. מרץ 1944
אבל בואו שוב נחזור אחורה, למי שגם בתקופה הסוערת שעברה על חבורת לפקה ורצח בע"מ, נשאר מחוץ לטווח הראייה של רשויות אכיפת החוק בארה"ב והצליח להרחיב את האימפריה הכלכלית שניהלה המאפיה וניהל הוא עצמו - מאיר לנסקי. לצד חיזוק השורות בבית בניו יורק, פיתח וטיפח לנסקי מאז תקופת היובש את מה שהסכמנו לכנות המאפיה היהודית בכל רחבי ארה"ב. למשל מוריס (מו) דליץ מקליבלנד שהחל את דרכו כמבריח אלכוהול בתקופת היובש ועמד בראש הכנופיה שזכתה לכינוי הצי היהודי הקטן. בצי היהודי היו חברים גם לואיס (לו רודי) רוטקופף, ליאו ברקוביץ, מוריס קליינמן וסם טוקר. גם לצי היהודי, כמו לכנופיה של לנסקי בניו יורק, היו קשרים מצוינים עם המאפיה האיטלקית. שיתוף הפעולה בין לנסקי ודליץ נמשך עוד שנים ארוכות לאחר תום תקופת היובש, כאשר היו לשניים מהאנשים החזקים והמשפיעים בלאס וגאס ושותפים גם לעסקים פחות לגיטמיים. דליץ, שכונה מר לאס וגאס בזכות מעמדו בעיר ההימורים היה בעליו הסמוי של מלון קזינו דזרט-אין (Desert Inn) וניהל גם את העניינים במלון-קזינו הסטרדאסט (Stardust).
או למשל אברהם (אייב) ברנסטין שהוביל ביחד עם שלושת אחיו - ג'וזף, ריימונד ואיזידור ברנסטין את הכנופיה הסגולה ((The Purple Gang המפורסמת בדטרויט. כמו הצי היהודי של דליץ בקליבלנד, גם הכנופיה הסגולה של האחים ברנסטין שלטה על נתח גדול מאוד בעולם התחתון של דטרויט, בדגש על סחר בסמים וניהול הימורים לא חוקיים, ושיתפה פעולה עם לנסקי בניו יורק בשינוע הנוזלים האסורים בזמן תקופת היובש.
או למשל ארווינג (וואקסי) גורדון, שאמנם לא ניהל כנופיה בסדר גודל של דליץ או ברנסטין, אבל נחשב למי שזיהה ראשון את האפשרויות הגלומות בעסקי האלכוהול הלא חוקיים בתקופת היובש. גורדון, שהיה מגדולי המבריחים של תקפת היובש והתמחה בייבוא וויסקי מקנדה לתוך ארה"ב, עבד תחת המוח ארנולד רוטסטין ולאחר חיסולו של האחרון המשיך לשתף פעולה עם לאקי לוצ'יאנו ומאיר לנסקי עד אשר הצליח להסתכסך עם האחרון על רקע מלחמות שליטה בתחום האלכוהול וגם בתחום ההימורים. מרגע שהפך וואקסי משותף למתחרה, לא חלף זמן רב עד שלנסקי הצליח לארגן לו כתב אישום על העלמת מס. בשנת 1933 נשלח גורדון לכלא ועל עסקיו השתלט הארי (ניג רוזן) סטרומברג מפילדלפיה, חברו של לנסקי. בשנות השלושים הרחיבו ניג רוזן ולנסקי את עסקי הברחות ההירואין לאמריקה, כאשר פתחו נתיבי הברחה ממכסיקו. עד אז נתיבי ההירואין העיקריים לאמריקה היו מיפן, אך הנתיבים ממכסיקו של רוזן ולנסקי התחרו בנתיבים היפניים והחליפו אותם באופן סופי בזמן מלחמת העולם השנייה, במיוחד לאחר תחילת המלחמה בין יפן לארה"ב במתקפת פרל הארבור.
או למשל אבנר (לונגי) זווילמן מניו ג'רזי, אחד ממבריחי האלכוהול הגדולים בהיסטוריה של תקופת היובש שזכה לכינוי אל קפונה של ניו ג'רזי. כמו החברים שהוזכרו לפניו, גם לונגי זווילמן היה מחובר למאפיה האיטלקית (שותפו הקרוב היה ווילי מורטי הסנדק של פרנק סינטרה) ולמאיר לנסקי ושממשרדו נוהל ארגון שבעת הגדולים המפורסם (בו היו חברים גנגסטרים איטלקים, יהודים ואירים) אשר רבים רואים בו את הגלגול המוקדם של סינדיקט הפשע הלאומי. זווילמן היה מראשי סינדיקט הפשע, מחובר כמובן גם לרצח בע"מ ובעל השפעה בניו יורק (בייחוד לאחר שהשתלט על עסקיו של דאץ' שולץ לאחר חיסולו של האחרון בשנת 1935).
ואם כבר הזכרנו את שבעת הגדולים, אסור לשכוח כמובן גם את צ'רלס (קינג) סולומן גדול הגנגסטרים היהודים בבוסטון, גם הוא דמות מפתח במערך הברחת האלכוהול של המאפיה היהודית בזמן תקופת היובש וחבר בשבעת הגדולים, אשר הספיק במשך זמן קצר להשתייך גם לסינדיקט הפשע הלאומי, אך חוסל בשנת 1933 בשירותים של סניף מועדון הכותנה בבוסטון.
הזכרנו קודם את דאץ' שולץ, אז כמובן אי אפשר להשלים את גלריית המאפיה היהודית בלי לדבר קצת על שולץ האיום. ארתור פלגנהיימר מהברונקס היה ילד מופרע שכבר בגיל 17 מצא עצמו בכלא. כשהשתחרר הוא התאים בדיוק לפרופיל הצעירים האלימים שחיפש ארנולד רוטסטין כדי לתפעל ולאבטח את שיירות האלכוהול שהריץ לאורכה ולרוחבה של אמריקה. אלא שבניגוד לחיילים הנאמנים של המוח, הדאצ'מן (Dutchman) לא קיבל את מרותו של רוטסטין ומאמצע שנות העשרים החל לייצר, להבריח ולהפיץ אלכוהול בעזרת כנופיה של גנגסטרים יהודים ואירים, ביניהם ג'ואי נו, וינסנט (מד דוג) קול, אברהם (בו) ויינברג, ברנרד (לולו) רוזנקרנץ, אברהם (אייב) לנדאו, ואוטו (אבדבה) ברמן אשר לו מיוחס הציטוט שהפך בהמשך למוטו המפורסם של הסרט הסנדק: "שום דבר אישי, זה רק עסקים" (Nothing personal, it's just business).
שפיכות דמים היתה רק עניין של זמן ואמנם בחודש אוקטובר 1928 נורה ג'ואי נואי, חברו הטוב של שולץ וסגנו בכנופיה, ככל הנראה על-ידי ג'ק (לגס) דיימונד שומר ראשו הצמוד של ארנולד רוטסטין. כחודש לאחר מכן מת נואי מפצעיו. מישהו אחר אולי היה נרתע לאחר הרמז שקיבל מאחת הדמויות החזקות ביותר בעולם התחתון של ניו יורק, אבל לא שולץ האיום שכיוון הכי גבוה שאפשר ולא ראה אף אחד בעיניים. פחות מחודש לאחר הירי בנואי (ועוד לפני שזה מת מפצעיו) חוסל ארנולד רוטסטין האיש והאגדה בידי אנשיו של שולץ. לאחר חיסול רוטסטין הלכה הכנופיה של שולץ והתחזקה, השתלטה על נתחים הולכים וגדלים בעסקי האלכוהול וההימורים לא חוקיים (במיוחד בהארלם), ותוך שיתוף פעולה עם המאפיה הפכה לאחד מארגוני הפשע החזקים בניו יורק. אבל שולץ באמת לא ראה אף אחד בעיניים ולא היה מוכן לקבל מרות מאף אחד. הוא אפילו לא היה מוכן להצטרף לסינדיקט הפשע שהקימו לוצ'יאנו ולנסקי בשנת 1931 והצליח לגרום גם לבוסים האיטלקים הגדולים של התקופה לקנא בעצמאות שהפגין ובעסקים שהרחיב בלי לחשבן לאיש.
בשלב מסוים, לאחר סיומה של תקופת היובש בשנת 1933 החל שולץ לחוש שרשויות החוק מתחילות להגביר את הלחץ לתפוס אותו. הוא עבר להתגורר בעיירה קטנה, מלון (Malone) במדינת ניו יורק, התנצר, הצטרף לכנסיה המקומית והחל להציף את העיר בכספו. הוא תרם לכל מוסד ציבורי אפשרי ולמעשה קנה את העיר הקטנה ואת הערצת תושביה. בתחילת שנת 1935 הסתבר שההשקעה היתה משתלמת. לאחר מרדף שניהלו אחריו ראש ה-FBI ג'יי אדגר הובר והתובע הכללי של ניו יורק תומס דיואי, הועמד שולץ לדין בשנת 1935 על עבירות של העלמת מס, שיטה שהוכיחה את עצמה היטב זמן קצר קודם לכן בשיקגו נגד אלפונס (ביג אל) קפונה. אלא שבמשפט שנערך בעיירת הבית שלו, זוכה שולץ על-ידי חבר המושבעים מכל האישומים נגדו.
אבל התובע דיואי לא התכוון לוותר, ושולץ אשר לראשונה מאז המלחמה עם רוטסטין נתקל באויב שמאיים עליו באמת, החליט לפעול בדרך היחידה שהוא הכיר. הוא פנה למועצת המאפיה, שבראשה עמד חברו הוותיק עוד מהלילות הארוכים על משאיות הוויסקי של רוטסטין - לאקי לוצ'יאנו, וביקש את תמיכת המועצה בחיסולו של התובע דיואי. אלא שלוצ'יאנו בראייתו המפוכחת הבין את הטעות הטקטית האיומה שבחיסול איש חוק בכיר כמו התובע הכללי של ניו יורק, ובמקום לסייע לתכניתו של שולץ האיון הורה לחסל אותו. משימת האיכות הזו הוטלה כמובן על חבורת רצח בע"מ, וכך בהנחיית לפקה בוכהאלטר נשלחו מנדי וייס וצ'רלי וורקמן לניו ג'רזי כדי לבצע את החיסול שבוצע באוקטובר 1935 במסעדת פאלס-צ'ופ-האוס בניוארק. ביחד עם שולץ (שנפטר מפצעיו למחרת היום) חוסלו חבריו רוזנקרנץ, לנדאו וברמן.
דאץ' שולץ שניות לאחר ההתנקשות בחייו במסעדה בניו ג'רזי, באחת התמונות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של המאפיה
אז לאן נעלמו כל הגנגסטרים היהודים שהיו חלק בלתי נפרד ומשמעותי ביותר בהיסטוריה של הפשע המאורגן בארה"ב של לפני מלחמת העולם השנייה? ריץ' כהן בספר החובה המעולה ומעורר ההשראה שלו "יהודים קשוחים", טוען כי הם פשוט נעלמו אחרי המלחמה. הנועזים ביותר נכלאו או הוצאו להורג ואלה שהצליחו לשרוד התפזרו ונעלמו במשך השנים. לאחר המלחמה התותחים הגדולים שהצליחו לשרוד בעולם התחתון וגם לעשות זאת מחוץ לבתי הכלא, כמו מאיר לנסקי ומו דליץ למשל, כבר לא הצליחו לגייס גנגסטרים יהודים צעירים משום שאלה כבר לא היו בשטח ולכן בהדרגתיות הם הלבינו ככל שיכלו את עסקיהם הבלתי חוקיים. הגטאות הישנים של היהודים במנהטן וברוקלין התפזרו, צעירים יהודים החליפו את הרחובות האלימים בפקולטות למשפטים, כלכלה ומנהל עסקים והגנגסטרים היהודים של פעם פשוט הפכו לאנשי עסקים...
הגנגסטר מיקי כהן מלוס אנג'לס כמתאגרף צעיר. יהודי גאה