ג'וזף בוננו

Joseph Bonanno

1905-2002

ג'וזף (ג'ו בננות) בוננו הוא אחד הבוסים המפורסמים בהיסטוריה של הקוזה נוסטרה באמריקה, אייקון מאפיה ברמה של אל קפונה ולאקי לוצ'יאנו, בין השאר בזכות העובדה שהוא הבוס שהאריך חיים יותר מכל שותפיו להקמת מועצת המאפיה הראשונה בשנת 1931, אך בעיקר משום שהיה אחד מהבוסים אשר לא רק שלא נמנע מפרסום שמו או פרצופו, אלא אפילו פרסם ספר אוטוביוגרפי ("A Man of Honor") ששפך אור (בלי פרטים מפלילים כמובן) על השנים הארוכות שבהן היה הבוס של משפחת בוננו - משפחת המאפיה השלישית בגודלה בקוזה נוסטרה.

מקורה של משפחת בוננו בעיירת החוף הסיציליאנית הקטנה קסטלמר דל גולפו, משפחה ששורשיה במאפיה המקומית ארוכים ועבותים, שהיתה קשורה למשפחות מגדינו ובונוונטרה. למשפחת בוננו היתה היסטוריה ארוכה (אחד מבניה בנה את המגדל העקום בפיזה במאה ה-12) והם נחשבו לאחת ממשפחות המאפיה החזקות של סיציליה. דודו של ג'וזף בוננו, סטפנו - אחיו של אביו סלווטורה, נהרג באחת המלחמות האינסופיות בין המשפחות המקומיות, כשהיריבה העיקרית של הבוננואים היתה משפחת בוצ'לטו.

בשנת 1905 כאשר נולד בנו של סלווטורה - ג'וזפה בוננו (נקרא ע"ש דודו וגם סבו), החליט אביו שזה הזמן לשלום עם האויבים המרים – משפחת בוצ'לטו, וביקש מראש המשפחה היריבה פליס בוצ'לטו להיות הסנדק של בנו ג'וזפה. בוצ'לטו קיבל את ההזמנה ובין המשפחות הושכן שלום (למרות שמשפחת מגדינו לא בטחו בבוצ'לטו גם לאחר מכן). בסוף המאה ה-19 (סביב 1899), במסגרת גל ההגירה העצום של איטלקים בעיקר מדרום איטליה ומסיציליה שבאו לאמריקה לחפש לעצמם עתיד טוב יותר, הגיע גם אחיו הגדול של סלווטורה בוננו, ג'וזפה, לניו יורק כדי לארגן את השטח לקראת הגעת המשפחה כולה, אך הוא נפטר מסיבה לא ידועה בשנת 1901.

בשנת 1908 לקח סלווטורה בוננו את אשתו ואת בנו בן השלוש, ג'וזפה, ונסע גם הוא לארה"ב. המשפחה הצעירה התמקמה בברוקלין, שם פתח האב מסעדה ובר, וביחד עם שותפו - טורי סרצ'ינו, הפך לראש הפלג של המאפיה הקסטלמרית בניו יורק. בשנת 1911 נקרא סלווטורה בוננו בחזרה לסיציליה לאחר שמלחמה בין משפחות מגדינו-בונוונטרה למשפחת בוצ'לטו פרצה מחדש. כשהגיע בחזרה לאיטליה הוא גויס לצבא האיטלקי שנלחם במלחמת העולם הראשונה, נפצע קשה, חזר לביתו בשנת 1915 ושם נפטר. אשתו, קתרינה, נפטרה חמש שנים לאחר מכן וכך נותר ג'וזפה הצעיר בגיל 15 יתום משני הוריו.

בשנת 1921 נרשם ג'וזפה בוננו לבית ספר גבוה בפלרמו בירת סיציליה. מאוחר יותר באותה שנה עלה לשלטון באיטליה הרודן הפשיסטי בניטו מוסוליני והכריז מיד מלחמת חורמה במאפיה שהיוותה את האיום הגדול ביותר על המפלגה השלטת. מאות אזרחים סיציליאנים, ביניהם כמובן מאפיונרים רבים, נעצרו וחלקם הגדול הוצא להורג. מושפע ביותר מהאירועים האלה הצטרף בוננו הצעיר, ביחד עם בן דודו, פטר מגדינו, לקבוצת סטודנטים אנטי פאשיסטית. לאחר שהקבוצה נחשפה ע"י המשטרה, נאלצו בוננו ומגדינו ביחד עם עוד מספר חברים לברוח מאיטליה. הם הפליגו למרסיי, משם לפריז ומשם המשיכו לקובה. משם הבריח בוננו את הגבול והגיע לפלורידה ואז התגלגל צפונה וחזר לברוקלין לאזור שבו התגוררה הקהילה הקסטלמרית (שדרת מטרופוליטן). בגיל 19 חזר בוננו לשכונת ילדותו, שם הוא התגורר בבית דודו הסָפָר (אחיה של אמו המנוחה), פטר בונוונטרה אחיו של ויטו בונוונטרה.

בשכונה הוא התיידד עם בחור בשם גספר דיגרגוריו והצטרף אליו ואל חבריו שהבריחו אלכוהול בתחילת תקופת חוקי היובש, שם הוא החל להוכיח את יכולת הניהול והארגון שאפיינו אותו כל השנים לאחר מכן. תוך זמן קצר התחבר בוננו למאפיה הקסטלמרית בשכונה שבראשה עמד אז ניקולא (קולה) צ'ירו (בן דודו סטפנו מגדינו היה הבוס האמיתי של המשפחה, אך משום שלא יכול היה להיכנס לניו יורק, היה צ'ירו הבוס בפועל) והחל להפעיל עסקי הימורים וזיוף משלו. בשנת 1926 הוא פתח מאפיה (כזו שאופים בה...) ביחד עם דוד שלו ויטו בונוונטרה שהיה אז ממנהיגי הקהילה (והמאפיה) הקסטלמרית בברוקלין.

בוננו בצעירותו

השמועות על כושר הארגון ויכולת הניהול של בוננו הצעיר, שהיקנו לו מהר מאוד מעמד וכבוד בארגון של בונוונטרה (שכונה בשם האירוני "הרוצחים הטובים"), הגיעו גם לאוזניו של מלך המאפיה של ניו יורק באותה תקופה ג'וזפה (ג'ו הבוס) מסריה. ג'ו הבוס החל להיות מוטרד יותר ויותר ממספר הקסטלמרים שהגיעו לברוקלין באמצע שנות העשרים, בעקבות עלייתו של מוסוליני לשלטון באיטליה ורדיפתו את אנשי המאפיה בדרום המדינה, והחל לחשוד שמתרקם שם איזה מהלך נגד שלטונו. כשגיבור המאפיה הקסטלמרית סלווטורה מרנזנו הגיע בעצמו לניו יורק בשנת 1925 (לפי מקורות אחרים 1927) הוא הבין שהפלג הקסטלמרי מתכונן למלחמה. ואמנם המלחמה - שנודעה לאחר מכן כמלחמת הקסטלמרים - בין מרנזנו למסריה לא איחרה להגיע. בראש המחנה הקסטלמרי בניו יורק עמדו לצדו של מרנזנו ג'וזף בוננו, ג'וזף פרופצ'י, וינסנט מנג'אנו וג'וזף מגליוקו, אליהם הצטרפו גאיטנו (טומי) גגליאנו, סטפנו (הקברן) מגדינו שכבר עמד בראש המשפחה בבפאלו וג'ו איילו הקסטלמרי שישב בשיקגו והיה מראשי המאפיה הסיציליאנית שם.     

לאחר חיסולו של ג'ו מסריה וסיום המלחמה, ניסה מרנזנו להחזיר את הסדר על כנו על ידי כך שניסה לארגן את כל הכנופיות הסיציליאניות בארה"ב במבנה מסודר כמו שהיה בסיציליה. לפי התוכנית של מרנזנו חולקו הכנופיות בארה"ב ל-24 משפחות שבראש כל משפחה אמור היה לעמוד בוס שייבחר על-ידי המשפחה (בהסכמת מרנזנו כמובן). בראש כל הארגון הזה יעמוד בוס כל הבוסים - capo di tutti capi (מרנזנו כמובן).

אלא שחצי שנה לאחר שחיסל את יריבו ג'ו הבוס וניצח במלחמת הקסטלמרים, חוסל גם מרנזנו עצמו על-ידי החבורה של צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו, שהקים על בסיס התוכנית של מרנזנו את מועצת המאפיה - המועצה. במועצה זכתה כל משפחה מניו יורק לייצוג על ידי אחד הבוסים שלה, כל בוס מני יורק ייצג גם משפחות מערים אחרות ולא נקבע בה תפקיד מקביל לבוס כל הבוסים. כל משפחה זכתה לאוטונומיות בשטח שהוגדר כשלה ומטרתה העיקרית של המועצה היה ליישב סכסוכים שיתגלעו בין המשפחות.

בתוך המועצה היה צ'רלי לוצ'יאנו ראש המשפחה הגדולה והחזקה ביותר - לשעבר משפחת מורלו-טרנובה-מסריה (לימים משפחת ג'נוביז). לבוסים של יתר ארבע המשפחות מונו גאיטנו גגליאנו (לימים משפחת לוקזי), ג'וזף פרופצ'י (לימים משפחת קולומבו), וינסנט מנג'אנו (לימים משפחת גמבינו) וג'וזף בוננו (במשפחה שנושאת את שמו עד היום). בגיל 26 הפך בוננו לבוס הצעיר ביותר של משפחת מאפיה ולחבר הצעיר ביותר במועצת המאפיה.

בשנת 1931, כחודשיים לאחר רצח מרנזנו, נישא בוננו לפיי לאברוצו. נולדו להם שלושה ילדים: ביל (סלווטורה) בוננו שנולד ב-1932, קתרין (1934) וג'וזף ג'וניור (1945). זמן קצר לאחר החתונה קנה בוננו בית בהאמפסטד - לונג איילנד, ועבר ביחד עם אשתו מחוץ לברוקלין. כשסלווטורה (ביל) היה בן עשר הוא נשלח ע"י הוריו לבית ספר פרטי בטוסון אריזונה (הילד סבל מבעיה רפואית שהצריכה בית ספר מיוחד), והוריו נהגו לבקר אותו במהלך חודשי החורף. בסופו של דבר קנה בוננו בית בטוסון.

בוננו (במרכז) עם סטפנו מגדינו (ראשון משמאל), בנו ביל (מימינו) וחברים נוספים ממשפחת בוננו

למרות שמשפחת בוננו היתה רק השלישית בגודלה מבין הארגונים בניו יורק, היא היתה המשפחה שנוהלה הכי טוב. האנדרבוסים של בוננו היו במשך השנים פרנק גרופאלו, ג'ון בונוונטרה וקרמיין (הסיגר) גלנטה. הניהול היעיל והרווחי של המשפחה נבע גם בזכות שקט תעשייתי פנימי, גם בזכות התרחקות מסכסוכים עם הארגונים האחרים וגם בזכות מיעוט יחסי של הצקות מצד רשויות החוק. המשפחה הצליחה תוך זמן לא רב לצבור הון מהעסקים הלא חוקיים שלה כמו הלוואות בריבית, סחיטה, ניהול רשתות הימורים ושליטה על רשת בתי בושת.

חלק ניכר מהרווחים האדירים שהכניסה הפעילות הלא חוקית של המשפחה הפנה בוננו להשקעה בנדל"ן בזמן השפל הכלכלי הגדול לפני מלחמת העולם השנייה. ההשקעה של בוננו בעסקים חוקיים היתה רחבה מאוד, בין היתר בתעשיית הביגוד, ייצור גבינה ובתי לוויות, וכאשר זכה בוננו באזרחות אמריקאית, בשנת 1945, הוא כבר היה מולטי-מיליונר. המפגש היחיד של בוננו עם החוק באותה תקופה היה כאשר מפעל שהיה בבעלות חלקית שלו נדרש לשלם קנס בסך 50 דולר, בשל הפרת חוקי העבודה ושכר המינימום הפדראליים.

בשנת 1957 נסע בוננו למולדת הישנה לפגישה חשובה עם בוסים אמריקאים וסיציליאנים באירוע שלימים קיבל את השם ועידת שתי המאפיות. לא ידוע מי בדיוק כינס את הפגישה ומי נכח בה, אך ההערכה היא שזו היתה יוזמה של צ'רלי לוצ'יאנו (אז כבר בן 60) שישב באיטליה מאז גורש מארה"ב בשנת 1946, ובין היתר השתתף בה גם קרמיין גלנטה - האנדר-בוס מעורר האימה של בוננו. בין הבוסים הסיציליאנים שכנראה השתתפו בפגישה היו גאיטנו בדאלאמנטי, ג'וזפה גנקו רוסו וסלווטורה גרקו.

הפגישה, שהתקיימה במלון דה לה פלמה בפלרמו, נועדה לדון בנתיבי הסחר בסמים. הבוסים הסיציליאנים עמדו בפני דילמה פנימית: הצעירים דחפו מאוד למעורבות גדולה הרבה יותר בתחום, בעוד המבוגרים היו חלוקים בדעתם. בסוף הועידה שנמשכה ארבעה ימים יצאה החלטה: כולם מסכימים שעל המאפיה להיות מעורבת בסחר בסמים - עסק שיכול להכניס רווחים עצומים אך עם זאת גורר הרבה מאוד תשומת לב מצד האפ.בי.איי.

השיטה היתה כזו - משלוחים של אופיום מתורכיה ייאספו על ידי סירות לחופי סיציליה. משם יישלח חומר הגלם למפעלים במערב האי, שם הוא יעובד להרואין, ומשם יישלח לארה"ב. באמריקה ידאגו הבוסים המקומיים שהחומר מסיציליה יגיע לרחובות. למרות שחלק מהמשפחות בארה"ב לא היו מעוניינות להיכנס לעסקי הסחר בסמים (בשיקגו אפילו חיסלו את מי מבני המשפחה שנתפס עוסק בתחום), רוב המשפחות לא יכלו לעמוד בפני הפיתוי שברווחים העצומים שבעסקי הסמים. בראשן של משפחות הסמים עמדה משפחת בוננו, שנודעה ברחוב בכינוייה "משפחת ההרואין" (Heroin Family). לאנדר-בוס (לימים בוס המשפחה) קרמיין גלנטה מיוחס תכנון מבצע הברחת הסמים הגדול ביותר באמריקה, שנודע בשם "קשר הפיצה" (Pizza Connection).

בוננו (במרכז) עם עורכי דינו

באמצע שנות החמישים הקשרים העדינים שרקמה מועצת המאפיה מאז שנות השלושים, כדי לשמור על השלום בין המשפחות החלו להיפרם ומלחמות פנימיות במאפיה החלו לפרוץ. רבים מחבריה המקוריים של המועצה - הבוסים הוותיקים - הועמדו לדין, נכלאו, נאלצו לעזוב את ארה"ב או מתו. המועצה של אמצע שנות החמישים התאפיינה במאבק הכוחות בין פרנק קוסטלו לבין ויטו ג'נוביז על השליטה במשפחת לוצ'יאנו (לימים משפחת ג'נוביז) ובמועצה. גם וינסנט מנג'אנו, הבוס הוותיק של משפחת מנג'אנו (לימים משפחת גמבינו) חוסל והוחלף במועצה ע"י אלברט (הכובען המטורף) אנסטסיה המפחיד והבלתי צפוי. בסוף 1957 התרחש הפיאסקו של ועידת אפלאצ'ין, כינוס של ראשי המאפיה בארה"ב שנקטע ע"י המשטרה אשר עצרה לזמן מה עשרות מראשי הארגון, ביניהם בוננו, ודבר קיומה של המאפיה נודע לציבור הרחב. לאחר מותו של ג'וזפה פרופצ'י, חברו הטוב של בוננו וראש משפחת פרופצ'י (לימים משפחת קולומבו) בשנת 1962, נותר בוננו השריד היחיד מהמועצה המקורית.

מי שהחליף את פרופצ'י בראש המשפחה שלו היה ג'וזף מגליוקו, אשר נתקל מהר מאוד בבעיות עם האחים לבית משפחת גאלו, שהיו כוח רב השפעה במשפחת פרופצ'י. האחים גאלו הרשו לעצמם להתעמת עם הבוס החדש בזכות הגב שקיבלו משני הבוסים החזקים של ניו יורק באותה תקופה - טומי לוקזי וקרלו גמבינו. הלחץ של מגליוקו ביחד עם השאיפות של בוננו הביאו את שני הבוסים הוותיקים לתכנן מהלך לחיסולם של הבוסים  הצעירים לוקזי וגמבינו.

את משימת החיסול הטיל בוננו על איש משפחת פרופצ'י - ג'וזף קולומבו. אבל קולומבו, לא רק שלא יצא לחסל את גמבינו ולוקזי, אלא הוא פשוט הלך ישר אליהם והפליל את שני הבוסים ששלחו אותו למשימה. בוננו ומגליוקו נקראו להופיע בפני המועצה כדי להודות בתוכנית שרקמו למהפכה בקוה נוסטרה. בוננו נעלם ולא הופיע בכלל ומגליוקו, שכבר היה חולה מאוד, הופיע בפני המועצה אך זכה לרחמיה, נקנס בחמישים אלף דולר והועבר מתפקיד הבוס של המשפחה. ג'וזף קולומבו מונה לעמוד בראש המשפחה במקומו והחליף את שמה מפרופצ'י לקולומבו. מגליוקו מת חודש לאחר מכן (1963).

לאחר מותו של מגליוקו כמעט ולא נותרו לבוננו בעלי ברית מבין הבוסים בארה"ב. המועצה היתה נגדו, הם הרגישו שאפילו בעבור מאפיונר תאוותו לכוח היתה מוגזמת. לבוס מפלורידה - סנטו טרפיקנטה, מיוחס הציטוט לגבי בוננו: "הוא מנסה לתקוע דגלים בכל העולם!". גם בעיני כמה חברים במשפחתו שלו, ההיעדרויות הממושכות של בוננו מניו יורק, לצורך טיפול בעסקיו בקנדה ובטוסון לא התקבלו בעין יפה. ואז בוננו נחטף.

בשנת 1964 נחטף בוננו בשעה שצעד בפארק אווניו, כנראה על-ידי אנטוניו מגדינו - אחיו של סטפנו מגדינו, בן דודו של בוננו ובעבר פטרונו והתומך הגדול שלו. היחסים בין בני הדודים נפגעו לאחר שבוננו החל לפזול גם לעבר עסקי משפחת מגדינו בבפאלו ובקנדה. לפי השמועות גם שמו של סטפנו (הקברן) מגדינו הופיע ברשימת החיסול של בוננו ומגליוקו לצד שמם של לוקזי וגמבינו. לפי הסיפורים כאשר הובא בוננו בפני סטפנו מגדינו (שקיבל אישור לחטיפה מהמועצה), אמר לו בן דודו כי הוא "took up too much space in the air" - אימרה סיציליאנית ידועה ביחס למי שפועל בגאוותנות ויהירות. למעשה איש לא יודע מי חטף את הבוס הסורר, וגם לאחר שהוא שוחרר – שנתיים לאחר שנחטף, אף פעם לא נחשף מי חטף אותו. מה שכן ידוע הוא שמאז החטיפה לא דיברו ביניהם יותר מגדינו ובן דודו בוננו.

סיפור נחמד נכון? אבל ייתכן מאוד שהוא מעולם לא קרה והוא רק עוד אחת מאגדות המאפיה. לפי לא מעט מקורות בוננו מעולם לא נחטף, אלא נעלם כשהרגיש שהאדמה תחתיו לוהטת. כשהבין שהרוחות מעט נרגעו הוא חזר והמציא את סיפור החטיפה. מה שמחזק את התיאוריה הזו היא העובדה שבוננו טען כי לא ידע מי חטף אותו, למה נחטף ולמה שוחרר. בכל מקרה הסיבה להיעלמות של בוננו נראית דווקא הגיונית ביותר - תירוץ כדי שלא יצטרך להופיע בפני המועצה.

מודעה של המשטרה על החטוף ג'ו בוננו

כאשר שב בוננו מהחטיפה שהיתה או לא היתה, הוא גילה כי המועצה הציבה בראש המשפחה בה עמד יותר משלושים שנה אדם אחר - גספר דיגרגוריו - שותפו מתחילת הדרך במאפיה. בוננו לא הסכים לוותר וניסה לתפוס מחדש את ראשות המשפחה, במה שהוביל למלחמה שנודעה כמלחמת הבננות ('bananas war') שנמשכה מ-1964 עד 1968. למעשה מלחמת הבננות לא החלה עם חזרתו של בוננו, אלא כבר עם היעלמותו. בנו של בוננו, ביל (סלווטורה) בוננו, ונאמני הבוס לא קיבלו את תכתיב המועצה ואת הבוס החדש דיגרגוריו, והחלו להתכתש.

שיאה של מלחמת הבננות היתה מלכודת שהכין דיגרגוריו לבננות. בשלב מסוים ביקש דיגרגוריו מביל בוננו לכנס פגישת שלום בכל מקום שבו הוא יבחר. בוננו הצעיר הסכים, אך כאשר הגיעו דיגרגוריו ואנשיו למקום הפגישה הם מיד פתחו באש מכלי נשק אוטומטיים לעבר אנשיו של בוננו שהיו מזויינים באקדחים בלבד. לפי הערכת המשטרה נורו באותו אירוע יותר מ-500 כדורים, אך למרבה הפלא איש לא נפגע.

המועצה היתה בטוחה כי עם הזמן יוכנעו אנשיו של בוננו, אך תקווה זו נגוזה עם שחרורו של ג'וזף בוננו וחזרתו לניו יורק. הדבר הראשון שעשה בוננו עם חזרתו היה שליחת מסר לכל ראשי המשפחות, שעל כל חייל מנאמניו שייהרג, הוא יחסל קאפו של המשפחה שאחראית לכך. הבננות חזרו לעצמם, כבר נראה היה שהבוס הוותיק הצליח להשתלט מחדש על המשפחה, ואז (1968) קיבל בוננו התקף לב. בעקבות התקף הלב החליט בוננו להעביר את עסקיו לטוסון-אריזונה, ולהשאיר את המשפחה המפוררת שלו לפול סיצ'ה, שהחליף את דיגרגוריו.

על פניו נראה היה שבוננו הובס על-ידי המועצה, אבל עד היום יש הטוענים כי גם התקף הלב של בוננו היה הצגה, שהוא העביר את עסקיו לאריזונה לפי תכנון, ושבכל מקרה הוא נשאר באופן רשמי הבוס של המשפחה עד מותו בשנת 2002.

איש כבוד. ג'ו בוננו

בשנת 1983 פרסם בוננו את האוטוביוגרפיה "איש כבוד" (Man of Honor). "איש כבוד" כידוע הוא הכינוי הסיציליאני לחברים במאפיה. האפ.בי.איי ניצל את ההזדמנות והזמין אותו לחקירה בה הוא נשאל בעיקר על המועצה בניסיון להוכיח את קיומה. אבל בוננו שמר על שבועת האומרטה ולא סיפק שום תשובה בעניין. בשנת 1986, למרות שכבר היה בן 81 ולא ממש בריא, נשלח בוננו לכלא ל-14 חודשים וגם נקנס ב-450 דולר בגין סירובו לענות על השאלות שנשאל (באופן רשמי הוא הואשם והורשע בביזיון בית משפט).

את שנותיו האחרונות העביר בוננו בשלווה, לצד בני משפחתו בטוסון. במאי 2002, בגיל 97, נפטר ג'וזף בוננו - בוס המאפיה האחרון שחווה על בשרו את תקופת מוסוליני באיטליה, את תקופת המלחמה הקסטלמרית ועידן המוסטש פיטס, את תקופת היובש, את הקמת המועצה, את ועידת הוואנה וועידת שתי המאפיות ולהבדיל את ועידת אפלאצ'ין. אגדה.

ג'ו בוננו בשנת 1999