בנג'מין (בגסי) סיגל

בנג'מין סיגל נולד בברוקלין ונרצח בבוורלי הילס, אבל המקום המזוהה ביותר עם "בגסי" יהיה תמיד לאס וגאס. למעשה, אם תשאלו - רבים יגידו: בגסי סיגל המציא את לאס וגאס. כתבו על זה ספרים, צילמו על זה סרטים ושרו על זה שירים - כולם יודעים, בגסי סיגל המציא את לאס וגאס. הוא ראה בחזונו איך המדבר הצחיח של נוואדה הופך למכונת כסף מנפיקת דולרים, הוא הגה את רעיון המגה-קזינו והוא זה שיזם ובנה את מלון-קזינו פלמינגו, המגה-קזינו הראשון של בירת ההימורים. תשאלו את מו גרין, הוא בטח יוכל לספר לכם.

אבל זהו, שזה לא בדיוק היה ככה. סיגל לא בנה את הקזינו הראשון בווגאס. הוא גם לא המציא את השם "הפלמינגו". הוא לא חלם על הפיכת חול לכסף והוא אפילו לא היה המאפיונר הראשון שפעל בעיר. מה שכן – סיגל היה הגנגסטר הגדול הראשון שחוסל בגלל לאס וגאס, אבל לכל זה נגיע אחר כך (ומי שלא יודע מי זה מו גרין - לעזוב מיד את המקום, לעשות שיעורי בית ורק אז לחזור).

בגיל העשרה הצטרף בנג'מין סיגלבאום, הילד מוויליאמסבורג ברוקלין, לכנופיית רחוב לאפאייט בלוואר איסט סייד של מנהטן, שעסקה בעיקר בגניבות, עד שבשלב מסוים הוא החל ביחד עם חברו לכנופיה מוריס (מו) סאדווי לנהל "עסק עצמאי" של גביית דמי חסות מרוכלים שהסתובבו עם עגלותיהם ומכרו את מרכולתם באזור. בשלב קצת יותר מאוחר התחבר הנער סיגלבאום עם מאייר לנסקי, אשר כבר ניהל "עסק" משלו שעיסוקו העיקרי היה גניבת מכוניות והימורים, למה שזכה לכינוי המאפיה היהודית. בכנופיה של לנסקי שימש סיגל גם כמחסל שהושכר למשפחות הפשע האיטלקיות ודרכו הוא התחבר ונקשר עד סוף ימיו לצ'רלי לוצ'יאנו ופרנק קוסטלו, לימים מלך המאפיה וראש הממשלה של המאפיה – הבוסים של המשפחה שלימים תיקרא משפחת ג'נוביז. בתקופת היובש הצטרף בגסי, ביחד עם מי שיהפוך שותפו לרבים ממעשי הרצח, אלברט (הכובען המטורף) אנסטסיה, לעסקי הברחת האלכוהול ופעל עם לנסקי, קוסטלו ולוצ'יאנו בעיקר באזור ניו ג'רזי, ניו יורק ופילדלפיה, תחת הגנגסטר היהודי הבכיר ביותר אז – ארנולד רוטסטין.

בגסי (שני משמאל) בתמונה מהמעצר עם חבריו למאפיה היהודית

בגסי היה מבריח ומהמר, אבל יותר מכל הוא היה רוצח. החיסול המפורסם ביותר לו היה בגסי שותף, וגם אחד המשמעותיים ביותר להיסטוריה של המאפיה בארה"ב, התרחש באפריל 1931: חיסולו של בוס כל הבוסים של ניו יורק דאז ג'ו (הבוס) מסריה, במה שנחשב לאקט הסיום של מלחמת הקסטלמרים - מלחמת העולם של המאפיה. את הרצח של מסריה, בשליחותו של לוצ'יאנו, ביצע סיגל ביחד עם אנסטסיה, ויטו ג'נוביז וג'ו אדוניס - שותפות יהודית-איטלקית שעוד תחזיר את נשמותיהם של רבים אחרים לבורא במסגרת פעילות ארגון רצח בע"מ, "הזרוע המבצעת" של מועצת המאפיה.

בשנת 1937 נשלח סיגל, על-ידי סינדקט הפשע, מערבה – ללוס אנג'לס – העיר של משפחת המאפיה דרגנה, כדי לסייע בקידום עסקי הקוזה נוסטרה בקליפורניה. בלוס אנג'לס גייס סיגל לשרות הסינדיקט את מיקי כהן שעמד בראש כנופייה מקומית ומינה אותו לסגנו בפעילותו בעיר. ללוס אנג'לס סיגל לקח עימו גם את אשתו, אסתק קראקובר, אהבת נעוריו לה נישא בשנת 1928 (ואחותו של חברו המחסל ווייטי קראקובר), ואת שתי בנותיהם, מילי וברברה, אך עד מהרה איש המשפחה מברוקלין הפך לחובב נשים מושבע מהוליווד. היו לו ארבע מאהבות, ארבעתן שחקניות קולנוע (קטי גאליאן, וונדי ברי, מרי מקדונלד ודורותי דיפרסו) דרכן פילס הגנגסטר המצועצע את דרכו אל לב תעשיית הסרטים בהוליווד במטרה ברורה להתחיל לסחוט את בעלי האולפנים הגדולים בעיר המלאכים. זמן לא רב לאחר שתקע יתד בעיר הסרטים החל סיגל את הרומן עם אשת החברה וירג'יניה היל שהכניסה אותו עמוק עוד יותר מעגל החברתי הסגור של עשירי הוליווד.

בשנת 1939 בהוראת הבוס של רצח בע"מ לואיס (לפקה) בוכהאלטר, חיסלו סיגל, קראקובר ושני רוצחים נוספים את הארי (ביג גריני) גרינברג, גנגסטר יהודי שהתחיל להיות ידידותי מדי למשטרה. לאחר חקירה קצרה הצליחה המשטרה לעלות על עקבות הרוצחים וסיגל הועמד לדין על חלקו ברצח. קראקובר נרצח בעצמו עוד לפני תחילת המשפט מחשש שיחצה גם הוא את הקווים. בסופו של המשפט, זוכה סיגל מהאישומים נגדו אך שמו הוכתם וחמור יותר, עבור המאפיה, הוא הפך דמות מוכרת לציבור. עיתונאים גילו פרטים על עברו ונחשף גם כינויו "בגסי", כינוי שנולד כנראה ממילת הסלנג "באג" (חרק) שמשמעותה היתה משוגע וכנראה תיארה נאמנה את התנהגותו ואופיו של האיש. סיגל עצמו שנא את הכינוי שדבק בו ולכן גם איש לא העז לכנותו כך בפניו.

וויליאם ווילקרסון

כדי להבין איך בכל זאת התגלגל בגסי לווגאס (מקום שהוא, דרך אגב, שנא מהרגע הראשון שכף רגלו דרכה בו ועד יום מותו), צריך להכיר בחור אחר: ויליאם (ביל) ווילקרסון. ביל ווילקרסון היה דמות מפתח בלוס אנג'לס של שנות השלושים. הוא היה איש עסקים ססגוני שאיבד את כל הונו במפולת הבורסה של אוקטובר 1929 אך הצליח להתאושש ותוך זמן לא רב הפך לבעליו של הצהובון המצליח "הוליווד ריפורטר" (מקור הסקופים מס' 1 על מאחורי הקלעים של האולפנים הגדולים של הוליווד) וגם בעליהם של מספר מסעדות ומועדונים פופולריים בעיר המלאכים. למעשה רבים ממוקדי הבילוי הזוהרים של כוכבי הקולנוע (הזוהרים לא פחות) של אותה תקופה היו בבעלותו של ווילקרסון, ביניהם קפה טרוקדרו, סירו, לה-רו, וונדום ועוד. כולם ב"סאנסט סטריפ" - רובע הבילויים והחברה של הוליווד באותם ימים.

הבעיה של ווילקרסון היתה שהוא היה אדם כפייתי (20 פחיות קולה ו-3 חפיסות סיגריות ביום) וחמור מזה מהמר כפייתי. הוא היה מכור לכל סוגי המשחקים, מקלפים ועד מירוצים, מקוביות ועד רולטה עם עדיפות ברורה לפוקר. עם תפילה בלב (הוא היה קתולי אדוק) ורגל של ארנב על מחזיק מפתחות למזל הוא בילה ימים ולילות לצד השולחנות הירוקים. בסוף שנות השלושים כשמדינת קליפורניה אסרה את ההימורים והזנות בתחומה, נאלץ ווילקרסון לתור את המדינה וגם את הגלובוס כדי להמר בבתי הימורים חוקיים. תקופות ארוכות הוא בילה במסעות כאלה, לא פעם ולא פעמיים שב ללוס אנג'לס כשהוא עני בעשרים אלף דולר יותר מאשר יצא ממנה. באופן טבעי המקום הנוח ביותר היה לאס וגאס, נבדה - אז עדיין חור בלב המדבר אך עיר בה ההימורים חוקיים ובתי קזינו בה בשפע, רק שעה טיסה מהבית.

באיזשהו שלב הבין ווילקרסון שההימורים, עבורו, הפכו מתחביב למחלה וערב אחד, אחרי עוד הפסד אומלל במשחק פוקר בו כל ז'יטון סימן עשרת אלפים דולר הוא שפך את ליבו בפני חבר טוב שאמר לו את המשפט הפשוט הבא: "אם אתה מפסיד כאלה סכומים, אתה חייב להיות בצד השני של השולחן". ווילקרסון, שקוע בדכאון לא קלט את המסר. "מה?", שאל. "תבנה קזינו", הסביר החבר, "תהיה בעל הבית".

בשנת 1944 הלך מצבו הכספי של ווילקרסון והחמיר. הוא החליט ללכת על העצה שקיבל והתחיל לחשוב על לאס-וגאס. הבעיה היתה שווילקרסון שנא את המדבר והוא גם הבין שווגאס היא גן עדן רק למכורים כמותו. אנשים נורמלים לא חשבו אפילו לבקר בה. לאס ווגאס לא היתה דומה בכלום לבתי הקזינו הזוהרים, היוקרתיים, המתוחכמים והמפנקים שהוא נהג לבלות בהם מסביב לעולם. ולמרות כל זאת, משהו בכל זאת שיכנע אותו שווגאס יכולה להיות המקום המושלם להימורים. בחושיו הוא קלט את הפוטנציאל העצום שבהפיכת ווגאס למגרש המשחקים של הוליווד, אך הוא ידע שכדי שזה יקרה עליו לבנות משהו שהוא גדול יותר מקזינו - הוא צריך לבנות חוויה שתגרום לכוכבי הקולנוע הסנובים של הוליווד לעלות על מטוס, לעזוב את ל.א ולרדת למדבר לכמה ימים של שכרון חושים. אחריהם, הוא ידע בוודאות מהיכרות אישית, יבואו כל השאר.

בחודש ינואר 1945 רכש ווילקרסון שטח בגודל של 130,000 מ"ר מספר קילומטרים מהעיר, כדי לבנות בו את מתחם התיירות החלומי שלו – מקום שירכז את כל תשוקותיו תחת קורת גג אחת: מקום ייחודי ויוצא דופן - "העיר מכה של עולם ההימורים" - מקום שמצד אחד יביס את בתי הקזינו העלובים של העיר ומצד שני יהיה גם אטרקציה למי שלא רוצים להמר אלא רק להתפנק באתר נופש יוקרתי - נווה מדבר של תענוגות: מסעדות גורמה, אלכוהול משובח, מופעי בידור באולמות ופעילות חברתית בחוץ.

את התוכנית שלו העלה ווילקרסון על הכתב בתחילת 1945 וזמן קצר לאחר מכן החל לתכנן ביחד עם מי שבנו לו את המסעדות והמועדונים שלו בהוליווד את היכל ההימורים שלו: קזינו-מלון ובו בתי קפה, מסעדות, ברים, מועדוני לילה, מרכז קניות ומועדוני בריאות וכושר, בריכות שחיה, מגרשי טניס, סקווש, כדורעף ובדמינגטון, משטח גולף ואורווה ל-45 סוסים. בקשר לכל אחד מאלה היו לווילקרסון דרישות מיוחדות, אבל הכי מיוחדות היו דרישותיו של ווילקרסון בקשר לקזינו. הוא הסביר לאנשיו שהוא רוצה היכל שכל מטרתו תהיה לגרום למהמרים לאבד בו את כספם, אך שיעשו זאת בחיוך. הוא הסביר שהוא רוצה להציע למהמרים שלו חוויית הימורים מושלמת, מפלט אולטימטיבי לפורקן היצר שהוא הכיר כל-כך טוב. הקונספט שלו היה חד וחלק: הקזינו הוא מרכז המלון ושום אורח לא יוכל להגיע מנקודה א' לנקודה ב' בו מבלי לעבור בשטח הקזינו. ועוד משהו - בלי חלונות.

מנסיונו ידע ווילקרסון שאור היום הוא האמצעי האפקטיבי לנתק מהמר מהשולחן והוא לא רצה שהמהמרים שלו יתנתקו מהשולחנות. אור היום מוציא את המהמרים מריכוז וכנ"ל שעונים. גם אלה, דרש ווילקרסון, אסור שיהיה להם זכר באולמות ההימורים. חוץ מזה דרש ווילקרסון לעשות הבכל כדי שלמהמרים שלו יהיה נוח: כיסאות ליד כל שולחן, שולחנות בגימור מעוגל ולא מרובע כמו שהיה נהוג עד אז, ריפודי עור, משענות וכו'. ועוד משהו - מזגן. המלון של ווילקרסון היה המלון הראשון באמריקה שתוכנן להיבנות כשהוא מצויד בהמצאה האחרונה בנושא קירור שטחים בנויים - מזגן. כל אלה, הבטיח ווילקרסון, יהפכו את המדבר הצחיח של וגאס למרפסת המפוארת של הוליווד. והיה גם עניין בחירת השם של האתר המלכותי. אין ספק שמקום כזה, מיזם כזה, חייב היה לקבל שם אקזוטי, אפילו שהכל היה עדיין על הנייר. את הפלמינגו ראה ווילקרסון ככל הנראה בפלורידה וכך זכה העוף הוורוד לתהילת עולם.

ווילקרסון אף פעם לא הקים קזינו קודם לכן, אבל הוא הכיר מספיק את הנושא כדי לדעת שהוא לא יוכל להצליח בלי סיוע של מומחים בתחום, שינהלו עבורו את העסק. לצורך העניין שכר ווילקרסון את שירותיהם של גאס גרינברג ומוריס (מו) סאדווי, אנשי המאפיה היהודית של מאיר לנסקי, אשר ניהלו באותה תקופה את מלון אל קורטז בעיר והיו ידועים בכשרונם לנהל בתי קזינו. סאדווי נשלח ללאס וגאס שכוחת האל על-ידי מאיר לנסקי כבר בשנת 1934 ביחד עם... נכון, בגסי סיגל, כדי לבחון אפשרויות השקעה והזדמנויות עסקיות במקום. לנסקי קלט כבר אז את הפוטנציאל הטמון בעיר שתגלגל מיליארדים ותהיה בשליטת המאפיה, אך סיגל היה בנוי אחרת – לא התחשק לו לשבת במדבר בקצה העולם, הוא רצה לאכול את העולם, ומהר מאוד הוא הודיע שאין לו עניין להישאר בווגאס וחזר להוליווד הזוהרת. סאדווי נשאר בווגאס.

כשותפים שקטים, אמורים היו גרינברג וסאדווי לשכור עובדים, קופאים ואנשי ביטחון, לתפעל את הקזינו ולנהל אותו ואולי החשוב מכל לדאוג לרשיון ההימורים ממדינת נוואדה. זה נראה היה כמו זיווג מושלם: גרינברג וסאדווי היו באמת מקצוענים בתחומם, אך לא היה להם שמץ מכישרון יצירת השואו והזוהר שווילקרסון בורך בו. חוץ מזה ווליקרסון גם היה חייב להם כמעט 400 אלף דולר, כך שכולם הבינו את תפקידם במשחק.

אבל ככל שהתוכניות הלכו והשתכללו, כך גם גדל תקציב הפרויקט. רק הבניין עצמו דרש השקעה של כ-1.2 מיליון דולר ולווליקרסון לא היה את הכסף. למעשה היה לו בערך חצי. בנק אוף אמריקה, אליו הוא פנה להלוואה, סירב בנימוס, תוך תזכורת שבתחילת אותה שנה הוא הלווה לו 200,000 דולר לכיסוי חובות הימורים. ולמרות זאת ווילקרסון התחיל לבנות. בסוף שנת 1945 נכנסו בולדוזרים לשטח והפרויקט הגרנדיוזי יצא לדרך, אך זמן קצר לאחר מכן כבר הבין ווילקרסון את עומק הצרה אליה הוא נכנס. הימים היו ימי תום מלחמת העולם השניה ובעוד שכוח העבודה היה זול מאוד (אלפי חיילים שחזרו הביתה), היה מחסור גדול בחומרי גלם לבנייה ומה שכן היה, היה יקר מאוד. הפיתרון של וילקרסון למצב אליו נקלע היה פשוט וגם טבעי. הוא הלך לקזינו ובניסיון להכפיל את הונו, הפסיד על השולחן הירוק 200 אלף דולר. כעבור זמן קצר הוא ניסה שוב את אותה שיטה למימון את הוצאות הבניה, והפסיד 150 אלף דולר. המצב שלו באמת היה רע ובינואר 1946 נעצרו העבודות והוא חזר ללוס אנג'לס, מותיר את שלד הפלמינגו להתבוסס בחולות הלוהטים של נוואדה.

בגסי סיגל (במרכז) בין עורכי דינו

בדיוק אז, בשיא הייאוש ולא שניה אחת קודם לכן, הופיע במשרדו של וילקרסון אדם לבוש בהידור שהציג עצמו כהארי רוטברג, נציג של חברה גדולה מהחוף המזרחי שמודעת למצבו הפיננסי הרעוע ומעוניינת להצטרף כשותפה למיזם הקזינו שלו בווגאס. מי ששלח את רוטברג לווילקרסון היה מאיר לנסקי אשר הבין מהאיש שלו בווגאס, מו סאדווי, את גודל הפוטנציאל הטמון בפרויקט נווה המדבר של וילקרסון.

ההצעה של רוטברג היתה פשוטה: מימון מלא של השלמת הפרויקט (כמיליון דולר להערכת וילקרסון) בתמורה לשליש מהרווחים, שותפות סמויה ואפס התערבות מצד "החברה" בהחלטות היצירתיות ובניהול השוטף של המלון-קזינו כשיתחיל לפעול. וילקרסון ששנא שותפים הבטיח לגבר המהודר לבחון בחיוב את העניין, אך למעשה לא היתה לו ברירה. בסופו של דבר הוא הסכים לכל התנאים שהציב רוטברג (כולל השלמת העבודות ופתיחת הקזינו בתחילת שנת 1947), למעט אחד - הוא דרש להישאר הבעלים הבלעדי של הקרקע. רוטברג הסכים ובסוף חודש פברואר 1946 נחתם ההסכם, אך עוד בטרם יבשה הדיו הופיעו באתר מיודעיו של וילקרסון, מו סאדווי וגאס גרינבאום ועימם טיפוס לבוש באופן צעקני במיוחד שבלי לבזבז זמן הניח את זרועו על כתפיו של וילקרסון והודיע לו שהוא השותף החדש שלו. לאחר מכן הציג השותף החדש את עצמו: בני סיגל.

בלשון המעטה, בגסי סיגל לא התלהב מהג'וב החדש שסידרו לו הבוסים במדבר של לאס ווגאס - מפקח מטעם הסנידיקט על האינטרסים של הבוסים בפלמינגו של וילקרסון, ורק בלחצו של לנסקי הוא הסכים לרדת לנוואדה. סיגל הכיר את וילקרסון מבוורלי הילס והיה האיש המושלם למשימה, אך הדבר האחרון שהתחשק לו היה לעזוב את עיר המלאכים המפנקת, לוותר על סגנון החיים ההוליוודי ולהתיישב באופן קבוע במדבר הצחיח של ווגאס. רק לנסקי יכול היה לגרום לו לעשות זאת.

באופן מפתיע בהתחלה שררה הרמוניה בין השותפים החדשים. אולי היה זה רצון אמיתי של סיגל ללמוד מווילקרסון בעל הניסיון ואולי שאיפתו של סיגל באותה תקופה לזכות בלגיטימציה לאחר ששמו נקשר למאפיה, אך באביב 1946 שיתוף הפעולה בין השניים עדיין היה מושלם. ווילקרסון הטיל על סיגל משימות והאחרון הוכיח את עצמו כיעיל ביותר. בזכות קשריו השיג סיגל חומרי בנייה בשוק השחור והמחסור שנתקל בו ווילקרסון קודם לכן הוסר. סיגל נכנס לפרויקט בכל כוחו, ויתר על סגנון החיים של הפלייבוי ההוליוודי ולתקופה מסוימת נראה היה שגם הטמפרמנט הסיגלי המפורסם (שהקנה לו את הכינוי בגסי) נרגע קצת. תחת ווילקרסון למד סיגל (או כך לפחות הוא חשב) את כל רזי ענף הבניה והפיתוח.

מלון קזינו פלמינגו

אלא שלא לקח הרבה זמן עד שהקפיץ של סיגל השתחרר מחדש. אולי מתוך חשש שהוא חוסה בצלו של ווילקרסון, אולי מקנאה ואולי סתם כי זה היה האופי שלו, החל סיגל לחוש מאוים, עד כדי פראנויה, מפני שותפו. הוא התחיל להתווכח ולריב איתו על כל דבר, לחלוק על כשרונו ועל תוכניותיו ותוך זמן קצר יצא הגנגסטר שבו. הוא החל לקבל החלטות בעצמו, בלי רשותו מבלי שהתייעץ עם ווילקרסון. הוא הודיע לצוותי הבניה שמעכשיו הוא האחראי עליהם, הורה על שינויים בתוכניות והחמור ביותר - הוא התחיל להתרברב ולספר לכל העולם שהפלמינגו היה בכלל הרעיון שלו.

אבל זו היתה רק ההתחלה - תוך זמן קצר החל סיגל לדרוש בלעדיות על חלקים מהפרויקט. בלית ברירה, ורק כדי שהפרויקט יוכל להתקדם, נאלץ וילקרסון להסכים שהמלון עצמו יהיה באחריותו של סיגל, בעוד שהוא ישאר אחראי על בניית יתר הפרויקט. השניים התנהלו בנפרד, הפעילו צוותים נפרדים ואפילו לא דיברו ביניהם יותר. תוך חודש ביזבז סיגל את כל התקציב שלו, בניסיון מטורף להתחרו בווילקרסון ודרש משותפו תקציב נוסף. וילקרסון סירב. הוא הבין שבשיטת העבודה הבזבזנית של סיגל אין סיכוי שהפרויקט יצליח לעמוד בזמן, אם בכלל ותקוותו היחידה היתה שהשותפים האמיתיים של סיגל, אי שם בחוף המזרחי, יצליחו לרסן אותו. זה לא קרה.

בחודש מאי 1946 הציע סיגל לווילקרסון לקנות את חלקו בפרויקט, אפילו לא בכסף אלא במניות. ליזם מלוס אנג'לס לא היתה ברירה וכך באופן מעשי עבר הפלמינגו לידיו של סיגל. וילקרסון ידע שהמניות שהחזיק בידו היו שוות בקושי את הנייר שהן היו כתובות עליו, השפעה מעשית כבר לא נשארה לו והוא לא מצא עוד סיבה להישאר במדבר שגם ככה הוא לא סבל. ביוני 1946 הוא כבר היה בחזרה בהוליווד. דבר ראשון שעשה סיגל, לאחר שהשתלט על הפרויקט, היה לפטר את כל צוותו של וילקרסון. הוא מינה במקומם אנשים שלו ואת עיצוב הפנים של כל הפרויקט הפקיד בידיה של חברתו וירג'יניה היל. במקביל הוא המשיך לגייס עוד ועוד כסף מהבוסים להשלמת הפרויקט שהפך בינתיים לבייבי שלו או לפחות לכלי להוצאת עוד ועוד כסף מהבוסים בבית.

המלכה של הוליווד. וירג'יניה היל

לימים נודע כי בחודש דצמבר 1946 קיבל וילקרסון טלפון מלא אחר מאשר ראש ה-F.B.I ג'ון אדגר הובר, אשר הזהיר אותו שלא לעשות עסקים עם בנג'מין סיגל. הבעיה שזה היה עשרה חודשים מאוחר מדי. באופן מעשי באותו זמן הפלמינגו כבר כבר לא היה שלו, אבל זו היתה רק הבעיה הקטנה שלו. בגסי גרם לווילקרסון להבין שעד שהוא לא יוותר על כל זכויותיו באופן חוקי, חייו בסכנה, והמוציא לאור שהסתבך יותר מאי פעם נאלץ לברוח לפריז, משאיר לעורכי דינו לנסות ולהגיע עם סיגל להסכם שישאיר משהו מהחלום שלו בידיו. בפברואר 1947 חזר וילקרסון ללוס אנג'לס ובתמורה ל-2 מיליון דולר חתם לסיגל ולרוטנברג על הסכם לפיו אין לו שום דרישה בקשר לפלמינגו.

אבל אף צד לעסקה לא סמך על הצד השני ובצדק. לבגסי כמובן לא היתה שום תכנית לשלם ווילקרסון לא באמת חשב שהאיום על חייו הוסר. הוא נע עכשיו רק במכונית משוריינת מלווה בשומר ראש חמוש, אך כל זה לא עזר לו כאשר התקשרה אליו ערב אחד אישה ובבכי סיפרה לו שבעלה, שזה עתה שוחרר מהכלא, נשכר כדי לחסל אותו. וילקרסון לא לקח סיכון וברח שוב לפריס.

אמנם על ההפסדים שגרם לו סיגל, ווילקרסון לא יכול היה לפצות, אבל את הנקמה שלו בבגסי הוא הצליח לרקום. באמצעות קשריו בעולם העיתונות של לוס אנג'לס פימפם וילקרסון מאמצע 1946 את העלויות האמיתיות של בניית הפלמינגו ובכך הביא לידיעתם של הבוסים של סיגל, בניו יורק ובשיקגו, כמה באמת עולה להם בגסי וכמה כסף הוא כבר ביזבז להם וממשיך לבזבז בבניית הקזינו הגדול בלב המדבר. בשלב זה מדובר היה כבר ביותר מ-6 מיליון דולר מכספי הסינדיקט שהטביע סיגל בחולות של נבאדה.

בסוף אותה שנה התברר שהמאמצים של וילקרסון נשאו פרי. ב-22 בחודש דצמבר 1946 כונסה בהוואנה, בירת קובה, ועידת פסגה של ראשי המאפיה האמריקאית. הוועידה, שכונסה ביוזמת צ'רלי לוצ'יאנו אשר גורש זמן קצר לפני כן מארה"ב, נועדה לדון בכל ענייני המאפיה בעידן שלאחר מלחמת העולם השניה - פוליטיקה פנימית, ריענון הכללים, הסדרת הסחר בסמים ועסקים נוספים. אחד הנושאים החשובים שעלו בוועידה היה עתידם של בגסי סיגל והקזינו פלמינגו בלואס וגאס, או כמו שזה כונה ע"י מאיר לנסקי: "Siegel Situation".

בזכות הפעילות של ווילקרסון למדו הבוסים על העלות האמיתית של הפרויקט וזה כמובן לא מצא חן בעיניהם. הבוסים שנכנסו להשקעה בעסק חוקי שאמור היה להניב להם מיליונים דרשו להבין איך הם כבר קברו בחולות נוואדה שישה מיליון דולר ועדיין לא ראו סנט אחד בחזרה ואיך פרויקט שעלות הקמתו אמורה היתה להיות כמליון וחצי דולר הגיע כבר לשישה מיליון וסופו עדיין לא נראה באופק. הבוסים היו בטוחים שסיגל וחברתו, וירג'ניה היל, גונבים כסף מכספי הפרויקט. לנסקי והבוסים גילו שהיל טסה בתכיפות די גבוהה לציריך, שם הפקידה כספים בחשבון בנק בבנק מקומי. הם חששו שסיגל מבריח כסף לציריך, לשם הוא גם יברח במקרה שהפרויקט ייכשל.

איש מת מהלך. סיגל

סיגל לא הוזמן לועידת הוואנה ואף אחד גם לא סיפר לו שעניין הקזינו שלו יעלה בה. לאחר הדיון בעניינו הצביעו הנציגים והחליטו לחסל אותו, כשהפיקוח על המשימה הוטל על הבוס משיקגו צ'רלס פישצ'טי. ביצוע החיסול עצמו הוטל על ג'ק דרגנה, ראש משפחת הפשע של לוס אנג'לס ומקורב לסיגל. דרגנה, שתיעב את סיגל, נתן את החוזה למחסל של המאפיה פול (פרנקי) קארבו, חייל במשפחת לוצ'יאנו שלימים הפך לשליט ענף האיגרוף המקצועני באמריקה.

אבל למרות ההחלטה על חיסולו, הצליח סיגל ברגע האחרון להתחמק מעונש המוות שהוטל עליו בלא ידיעתו. פתיחתו של מלון-קזינו פלמינגו, שהיה גמור באותו זמן רק באופן חלקי, נקבעה לתאריך 26 בדצמבר, ומאיר לנסקי הצליח לשכנע את הנציגים בוועידה לחכות עם ביצוע החיסול עד לערב הפתיחה של המלון-קזינו כדי לראות אם אולי בכל זאת יצא ממנו משהו. הנציגים הסכימו, ואז יצאו להפסקה בדיונים לכבוד חג המולד.

לרוע מזלו של סיגל התברר מהר מאוד שערב הפתיחה של הפלמינגו היה כישלון מהדהד. רוב השחקנים והמפורסמים מהוליווד שהבטיחו להגיע לא הגיעו, אלה שהגיעו נאלצו לפלס דרך בין פיגומים ופסולת בניה, התכנית האמנותית היתה חלשה, המזגן קרס כל כמה דקות ובסוף הערב לא נרשמה כל הכנסה. הבוסים הזועמים דרשו את ראשו של סיגל. מנגד לנסקי, חברו הטוב של סיגל, נלחם על חיי חברו וביקש אותם שוב להמתין. בכושר השכנוע המפורסם שלו, ניסה לנסקי לשכנע אותם שסיגל יוכל בכל זאת להציל את הקזינו ולהרוויח בשבילם בחזרה את הכסף. לא ברור איך ובחוסר רצון בולט הסכימו הנציגים לדחות את פתרון הבעיה של סיגל. רק מאיר לנסקי היה יכול לדחות חוזה שהוציאו ראשי המאפיה ועוד פעמיים.

אחרי שבועיים נסגר מלון-קזינו פלמינגו לטובת סיום העבודות, ונפתח שוב לאחר שהושלם כעבור מספר חודשים. אבל לאחר שגם עם פתיחתו המחודשת הוא לא הצליח להכניס רווחים לבעליו (הגלוי והסמויים), איבדו הבוסים באופן סופי את סבלנותם כלפי סיגל. בערב ה-20 ביוני 1947 נורה סיגל למוות בעת שישב וקרא עיתון בסלון אחוזתה של חברתו וירג'יניה היל בבוורלי הילס (באותו זמן היתה הגברת בצרפת או בשבדיה, חוגגת עם הכסף שבן זוגה - אז כבר לשעבר - גנב מהבוסים הזועמים שלו).

סיגל (והעין החסרה) בזירת הרצח

מתנקש עם רובה צלפים, שלא נתפס מעולם, ירה בו דרך החלון מספר יריות – שתיים פגעו בגוף ושתיים בראש. כתוצאה מאחד הכדורים שפגעו בראשו, עפה עינו השמאלית של סיגל ממקומה ונמצאה על-ידי השוטרים על האח בסלון במרחק של שלושה מטר מהגופה. תמונת גופתו עקורת העין של סיגל, שהתפרסמה אז בכל עיתוני התקופה, הולידה את האגדה שלפיה נורה סיגל בעינו כסוג של מסר מצד מחסליו על כך שבשל עיניו הגדולות ותאוות הבצע שלו הוא חוסל בדרך אכזרית זו. למרות שלדבר לא היה כל בסיס, הפך מאז חיסול באמצעות כדור בעין לאחד מדפוסי הפעולה הנהוגים במאפיה וסמל לחיסולים של מי שנתפסו כבעלי עיניים גדולות.

באופן סופי הפכה ירייה בעין לסמל לחיסול של מי שהיו לו עיניים גדולות, בעקבות הסצנה המפורסמת בסרט הסנדק בה מחוסל מו גרין - הדמות בהשראתו של בגסי, בדרך זו, ועל שמו זכה סוג חיסול זה לכינוי: "Moe Greene special". אגב, השם "מו גרין" מורכב משילוב שמותיהם של שני הגנגסטרים שבאמת עשו משהו בלאס וגאס - מו סאדווי וגאס (גרין) גרינבאום שהוזכרו קודם לכן. ואגב מו גרין ספיישל, קורבן מפורסם נוסף (על המסך) של חיסול בשיטה זו הוא כמובן ברנדון פילון ב"סופרנוס".

מו גרין (למעלה) וברנדון פילון

לאחר חיסולו של בגסי, השתלטו לנסקי, סאדווי וגרינבאום על המלון-קזינו. השלימו את בנייתו והפכו אותו למוביל שבבתי הקזינו בווגאס. בשנת 1967 נמכר המלון לאיש עסקים פרטי אשר מכר אותו שוב בשנת 1974 לרשת מלונות הילטון שהרסה את המבנה הישן ובנתה במקומו מלון-קזינו חדש ומפואר. ומה עם ווילקרסון? בבוקר יום שבת, ה-21 ביוני 1947, הוא קנה עיתון באנגלית, התיישב בבית קפה פריסאי על גדת נהר הסיין והזמין קולה. לא לקח לו יותר מכמה דקות להגיע לכתבה שסיפרה על חיסולו של איש העסקים הצבעוני בנג'מין סיגל בביתו בהוליווד. לפי הסיפורים, ווילקרסון אפילו לא סיים את הקולה. הוא טס בחזרה למלון לארגן את ענייניו וביום למחרת הוא כבר עלה על המטוס בחזרה ללוס אנג'לס. אמנם הפלמינגו כבר לא היה שלו, אך הוא לפחות חזר הביתה.

כותרת העיתון שבישרה על חיסולו של סיגל