חמש המשפחות של ניו יורק
העיר ניו יורק אמנם אינה מקום הולדתה של המאפיה האיטלקית בארה"ב (הקוזה נוסטרה), אך את חמש המשפחות של ניו-יורק - ג'נוביז, גמבינו, בוננו, קולומבו, לוקזי - רואים כלב המאפיה באמריקה. את חמש משפחות המאפיה של ניו-יורק לא ניתן להגדיר לפי גבולות גיאוגרפיים. השפעתן לא היתה ואינה מוגבלת לחלק מסוים של העיר, המדינה או ארה"ב, והחלוקה ביניהן היתה רלוונטית רק לחברות הרשמית בהן (אם כי נאמנות אישית לעיתים חצתה גבולות משפחתיים) ולתחומי עיסוקן. מי שחשף לראשונה את חמש המשפחות ושמותיהן היה ג'וזף ואלצ'י, חייל בדרגה נמוכה במשפחת ג'נוביז, שהיה המאפיונר הראשון ששבר את קוד השתיקה (האומרטה), כאשר העיד נגד הבוסים של כל המשפחות לאחר שנעצר בשנת 1959. מאז עדותו, השינוי העיקרי שחל היה במשפחת קולומבו, אשר עד שנת 1960 נקראה משפחת פרופצ'י, על שם הבוס של המשפחה ג'וזפה פרופצ'י, אך מאז פרסום שמו של הבוס החדש שלה בשנות השישים, ג'וזף קולומבו, קיבלה המשפחה את שמו של האחרון.
בניגוד לדעה הרווחת, שהיה זה צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו שייסד את חמש משפחות המאפיה של ניו יורק, מי שחילק את הפשע המאורגן הסיציליאני בעיר לחמש משפחות היה דווקא בוס כל הבוסים סלווטורה מרנזנו. בשנת 1931, לאחר שהביס במלחמת הקסטלמרים (מלחמת העולם של המאפיה) את יריבו הגדול, ג'וזפה (הבוס) מסרייה, הבין מרנזנו שכדי לשמור על יציבות בתוך בליל הכנופיות שפעלו בעיר יש צורך ליצור מסגרת מסודרת בדומה לאופן שבו התנהלה המאפיה בבית. למעשה זו היתה המטרה העיקרית לשמה נשלח לאמריקה רק שנים אחדות קודם לכן, על-ידי הבוס של סיציליה - דון ויטו קאשו פרו, אבל גם מרנזנו לא ממש הקים את חמש המשפחות, אלא יותר מיסד את מבנה הקוזה נוסטרה על בסיס משפחות המאפיה הסיציליאניות שפעלו בעיר וגנגסטרים יוצאי כנופיית חמש הנקודות האגדית. כך למשל, שורשי המשפחה ממנהטן שבראשה הציב מרנזנו את בן בריתו במלחמת הקסטלמרים, לאקי לוצ'יאנו, מגיעים עד לכנופיית היד השחורה שהובילו יוצאי העיירה קורליאונה, בני משפחת מורלו-טרנובה-סאייטה בראשותו של ג'וזפה (יד הצבת) מורלו, בהארלם עוד משנת 1895. בהמשך עמד בראש המשפחה ג'ו (הבוס) מסרייה, עד שחוסל על-ידי לוצ'יאנו. לימים תקבל המשפחה, שכמעט לכל אורך השנים היתה הגדולה והחזקה ביותר בניו יורק, את שמו של הבוס האכזרי שלה דון ויטו ג'נוביז.
שורשי המשפחה השנייה בגודלה, זו מברוקלין, שבראשה הציב מרנזנו את בן בריתו פרנק צ'ליזי (דון צ'יצ'י), מגיעים עד לארגון שהקים סביב 1900 סלווטורה (טוטו) ד'אקווילה יוצא פלרמו, בירת סיציליה. ד'אקווילה (בוס כל הבוסים מאז מאסרו של פיטר מורלו בשנת 1909) שלט בניו יורק עד שנות העשרים, לאחר שהביס את הארגון הנאפוליטני שפעל בברוקלין במה שזכה לכינוי מלחמת המאפיה-קאמורה של 1914. לימים תקבל המשפחה את שמו של הבוס הערמומי שלה קרלו גמבינו אשר בתקופתו הפכה המשפחה לחזקה ביותר בניו יורק.
גם שורשי המשפחה שבראשה עמד מרנזנו עצמו מגיעים עד לתחילת המאה, לכנופיה שהנהיגו בברוקלין בני משפחת בוננו-מגדינו-בונוונטרה שהגיעו מהעיירה קסטלמר דל גולפו בסיציליה. סביב שנת 1907 ויטו בונוונטרה וחבריו מתחילים להפעיל כנופיה של רוצחים, אותה הם מכנים בחינניות "הרוצחים הטובים" ('The Good Killers'). משטרת ניו יורק ייחסה לרוצחים הטובים 125 מקרי רצח בתוך ומחוץ לעיר. בשנת 1927 נשלח לניו יורק, על-ידי הבוסים בסיציליה, סלווטרה מרנזנו כדי להשתלט על המאפיה בעיר, בגיבוי בני המשפחה אשר היו קשורים לבוסים בארץ הישנה ונשמעו להם. באופן טבעי, עם נצחון הפלג הקסטלמרי (על-שם עיירת מוצאם) במלחמת הקסטלמרים, נשאר מרנזנו לעמוד בראש המשפחה עד שחוסל גם הוא על-ידי לאקי לוצ'יאנו. לימים חזרה המשפחה וקיבלה את שמו של אחד מצאצאי מקימיה, ג'וזף בוננו.
לעומת שלוש המשפחות הוותיקות, שתי המשפחות החדשות הוקמו והוכרו באופן רשמי כמשפחות מאפיה רק בשנת 1931, לאחר סיום מלחמת הקסטלמרים. הראשונה, זו שלימים תקבל את שמו של הבוס גאיטנו (טומי) לוקזי, היתה למעשה ארגון שפעל ברובע ברונקס, תחת מלך המאפיה של העיר בשנות העשרים ג'ו (הבוס) מסרייה. בראש הארגון עמד גאיטנו ריינה, מנהיג פופלרי ואיש של כבוד בקרב אנשי המאפיה של התקופה. בשלב כלשהו במהלך מלחמת הקסטלמרים, החליט ריינה (כמו שעשו אחריו גנגסטרים רבים אחרים שהבינו לאן נושבת הרוח) להעביר את את תמיכתו לצד של הקסטלמרים. ג'ו הבוס גילה זאת ובחודש בפברואר 1930 נורה ריינה בזמן שעזב את בית פילגשו. הרוצח היה ויטו ג'נוביז, באותו זמן מחסל מטעמו של לאקי לוצ'יאנו, אז עדיין בשירותו של ג'ו הבוס (אך לא לאורך זמן).
לאחר שנפטר מריינה, החליט ג'ו הבוס להציב בראש הצוות שלו בברונקס את חברו ג'וזף פינזולו, דווקא אחד הגנגסטרים השנואים בארגון של ריינה. בכך דילג הבוס על שני סגניו של ריינה, גאיטנו (טומי) גגליאנו וטומי לוקזי - טעות אסטרטגית. שבעה חודשים לאחר מכן חוסל פינזולו ככל הנראה בידי לוקזי, אך חמור יותר מבחינת הבוס היתה עריקתם של לוקזי וגגליאנו למחנה הקסטלמרי בראשות מרנזנו. ההימור התברר כנכון כאשר לאחר סיום המלחמה בניצחון הקסטלמרים זכו גגליאנו ולוקזי להקים משפחה משלהם בראשותו של גגליאנו. לימים החליף לוקזי את חברו בראש המשפחה שקיבלה את שמו.
המשפחה החדשה השניה היתה משפחתו של יוצא העיירה הסיציליאנית וילאלבה ג'וזפה פרופצ'י (שלימים תקבל את שמו של הבוס הבא שלה - ג'וזף קולומבו). ג'ו פרופצ'י היה חלק מגל המאפיונרים הסיציליאנים ששטפו את חופי ניו יורק באמצע שנות העשרים, לאחר עלייתו לשלטון באיטליה של בניטו מוסוליני שניסה לחסל את המאפיה כדי להשתלט באופן מעשי גם על דרום איטליה. פרופצ'י היה ככל הנראה מחובר לדון קלוגרו ויציני - הבוס המכובד של המאפיה בוילאלבה ולמשפחת המאפיה הותיקה של פלרמו - גרקו מסיאקולי.
פרופצ'י הגיע לניו יורק כשהוא מחובר היטב גם לחבורת הקסטלמרים, בני משפחות בוננו-מגדינו, ומהר מאוד הנהיג בברוקלין צוות ששטח שליטתו העיקרי היה רציפי הרובע. עיסוקו הרשמי של פרופצ'י היה ייבוא שמן זית. בזמן מלחמת הקסטלמרים שמרו פרופצ'י והארגון שלו על מעמד נייטרלי, אך כמי שהיה קשור למנהיגי הפלג הקסטלמרי יצא פרופצ'י כאחד המנצחים. בסדר החדש שלאחר סיום המלחמה קיבל פרופצ'י מסלווטורה מרנזנו את הרשות להקים משפחה משלו.
אלא שמרנזנו לא זכה ליהנות זמן רב מפירות נצחונו במלחמת הקסטלמרים - מעמד בוס כל הבוסים שלקח לעצמו וארגון חמש המשפחות שהקים. זמן קצר לאחר חיסול מסרייה, כינס מרנזנו את כל ראשי משפחות המאפיה האיטקליות בשיקגו, שם הוא קיבל מהם סכומי כסף גדולים במזומן, כתשורה לבוס כל הבוסים (capo di tutti capi) החדש של המאפיה האמריקאית. אך למרות שהוא היה כעת הבוס הבכיר ביותר בארה"ב ושכל ראשי המשפחות היו נתונים למרותו, חש מרנזנו באיום שנשף בעורפו, מכיוונם של צ'רלי לוצ'יאנו האמביציוזי ובן בריתו, מלך המאפיה של שיקגו אלפונס (ביג אל) קאפונה.
כדי לקדם את פני הסכנה ולהבטיח את מעמדו, זמם מרנזנו לחסל את שני יריביו הפוטנציאליים, אך לוצ'יאנו המרושת שמע על כוונתו של מרנזנו והחליט לפעול קודם. בספטמבר 1931, שישה חודשים בלבד לאחר רצח מסרייה וסיום מלחמת הקסטלמרים, שלחו לוצ'יאנו ויד ימינו מאיר לנסקי ארבעה מתנקשים יהודים למשרדו של מרנזנו בקומה התשיעית של בניין הלמסלי במנהטן. הארבעה שהיו מחופשים לשוטרים הגיעו למשרדו של מרנזנו ופרקו מנשקם את השומרים החמושים שהוצבו במקום. משום שהם לא הכירו את מרנזנו ולא ידעו איך הוא נראה, נשלח לפניהם טומי לוקזי ובזמן שהארבעה נכנסו למשרד, סימן להם לוקזי מי הוא המטרה שלהם. לאחר שקיבלו את הסימן מלוקזי הסתערו הארבעה על מרנזנו בירי ובדקירות. עדויות מאוחרות מספרות שמרנזנו נלחם בארבעת מחסליו כמו חיה רעה עד שחוסל. לוצ'יאנו, שהביא בתוך חצי שנה לחיסולם של שני המאפיונרים הגדולים של ניו יורק - מסרייה ומרנזנו, הפך לדמות הדומיננטית ביותר במאפיה בארה"ב, ולא התנגד (לאחר שקיבל הבטחה ששום נקמה לא תבוא מכיוון הקסטלמרים) למינויו של ג'וזף בוננו לראש המשפחה של מרנזנו, המשפחה שייסד 30 שנה קודם לכן דודו של בוננו. בגיל 26 הפך ג'וזף בוננו לבוס הצעיר ביותר במאפיה.
לאחר שהשתלט לוצ'יאנו על משפחת הפשע הגדולה והחזקה בניו יורק וסילק את בוס כל הבוסים מרנזנו, הוא התפנה לעשות סדר בכל העולם התחתון ובמאפיה. בעצת חברו-שותפו-יועצו היהודי (שכמובן לא היה חבר במאפיה) מאיר לנסקי הקים לוצ'יאנו את מועצת המאפיה - ממשלת המאפיה האיטלקית בארה"ב - שנועדה לחלק את העוגה באופן שבו כולם יהיו מרוצים, למנוע מלחמות פנימיות ולמסד את הארגון בדומה למקור - הקוזה נוסטרה הסיצליאנית. בחסות לוצ'יאנו, התאחדו חמש משפחות הפשע שהגדיר מרנזנו בניו יורק, עם 21 משפחות פשע איטלקיות נוספות מכל רחבי ארה"ב, תחת גג אחד - מועצת המאפיה.
לצד המועצה, הקימו לוצ'יאנו ולנסקי את סינדיקט הפשע הלאומי, שבו בניגוד לקוזה נוסטרה שכללה רק משפחות סיציליאניות, נכללו גם ארגוני פשע מרקע אתני אחר - בעיקר יהודים ואירים. סינדיקט הפשע הלאומי היה בעצם גלגול מתקדם של קבוצת שבעה הגדולים והברית של ועידת אטלנטיק סיטי ב-1928. במסגרת הסינדיקט פעל גם ארגון רצח בע"מ - הזרוע הביצועית של המועצה ושל הסינדיקט לביצוע משימות חיסול. בראשה עמדו שני הרוצחים הנודעים, הגנגסטר האיטלקי אלברט (הכובען המטורף) אנסטסיה והגנגסטר היהודי לואיס (לפקה) בוכהאלטר. כדי למנוע מלחמות מיותרות ביטל לוצ'יאנו את תפקיד בוס כל הבוסים, תפקיד שתמיד גרם למאבקים בין הבוסים, וקבע כי לא אדם אחד אלא המועצה כולה, באופן מוסכם (שלא לומר דמוקרטי), תקבע את פעילות המאפיה ותפתור בדרכי שלום את המחלוקות בין המשפחות. באופן מעשי שלט לוצ'יאנו במשפחתו, במועצה ולמעשה במאפיה, במשך כעשרים שנה, גם לאחר שנאלץ לעזוב את ארה"ב.
לוצ'יאנו הפך את משפחת מורלו-טרנובה-מסרייה ההיסטורית, שגם כך היתה המשפחה הגדולה והחזקה ביותר, למעצמה. המשפחה הרוויחה מיליארדים מכל סוגי הפשע האפשריים, מעסקים לגיטימיים ומהשליטה באיגודי העובדים, בתעשיית הטכסטיל, פינוי האשפה, ענף הבניין והמשאיות. הוא קידם את חברי המשפחה הנאמנים לו לדרגות הבכירות ביותר בארגון, כאשר יוצא דופן היה ויטו ג'נוביז מעורר האימה שלוצ'יאנו לא סבל, אך בשל כוחו לא היתה ללוצ'יאנו ברירה אלא להציבו כאנדר-בוס שלו. נאמנו של לוצ'יאנו פרנק קוסטלו מונה לקונסיליירי והבוס לשעבר משיקגו ג'וני (השועל) טוריו נחשב ליועץ בכיר נוסף של המשפחה. הקפואים של לוצ'יאנו היו נאמנים לו, והוא בתמורה ידע לשמור עליהם מרוצים. כך פושעים אכזרים ונטולי עכבות ומוסר כמו ג'ו אדוניס, מייק קופולה, אנתוני (טוני בנדר) סטרולו, ווילי מורטי, אנג'לו דיקרלו, רוג'ירו (ריצ'י) בויארדו, אנתוני (ליטל אוגי פיסאנו) קרפאנו ועוד רבים אחרים שפעלו בכל רחבי ארה"ב, מעולם לא הפרו את נאמנותם כלפיו. בשנת 1936 הורשע לוצ'יאנו בעבירות של ניהול רשת בתי בושת ונידון לשלושים שנות מאסר. את מקומו כבוס בשטח תפס מספר 2 שלו - ג'נוביז. אבל שנה לאחר מכן, בשנת 1937, תפס הקונסיליירי קוסטלו את מקומו של ג'נוביז כבוס בשטח, לאחר שהאחרון נאלץ לברוח מארה"ב כדי להתחמק מהעמדה לדין באשמת רצח. בשנת 1946, לאחר שחרורו של לוצ'יאנו מהכלא והגלייתו לאיטליה, בתמורה לשיתוף פעולה של המאפיה עם צבא ארה"ב בזמן מלחמת העולם השניה, הוכר קוסטלו כבוס הרשמי של המשפחה אף שהיה כפוף, מרצון מלא, ללוצ'יאנו שישב בנאפולי.
קוסטלו היה מנהיג מכובד שנודע בסגנונו הראוותני והמצועצע, אך לא פחות מכך בקשרים הרבים שהיו לו בקרב פוליטקאים בכירים ושופטים בניו יורק. תחת הנהגתו שמרה משפחת לוצ'יאנו על כוחה, השפעתה ומעמדה כמשפחה הבכירה במאפיה. הוא דחף את המשפחה לכיוון של יותר פעילות לגיטימית, לצד הפעילות הלא חוקית, וזכה לכינוי "ראש הממשלה של המאפיה" בזכות כישוריו הפוליטיים בתוך ומחוץ למאפיה. לפי הסיפורים הוא היה בקשר גם עם ג'יי אדגר הובר, ראש ה-F.B.I המפורסם, שנהג להמר במירוצי הסוסים המכורים של קוסטלו (אם כי בסכומים קטנים כי הוא ידע היטב שהמרוץ מכור). הבעיה של קוסטלו היתה שלא היה לו כוח חזק, יעיל ונשכני שיחזיק לו את הרחובות ולכן הוא נאלץ לשלם לאחרים שיעשו זאת עבורו. עד שנת 1951 היה זה ווילי מורטי (הסנדק של פרנק סינטרה), שהחזיק צבא קטן אך מיומן מאוד ויעיל ביותר בניו ג'רזי, שנתן לקוסטלו את הגב ברחובות, אך באותה שנה חוסל מורטי באישור המועצה לאחר שהשתגע, פיטפט את עצמו לדעת ובסופו של דבר אמר יותר מדי למי שלא היה אמור לשמוע, ושילם על כך בחייו.
אז פנה קוסטלו לחברו משכבר הימים אלברט (הכובען המטורף) אנסטסיה. באותה שנה השתלט אנסטסיה, שנודע גם בכינויו "לורד התליינים", על ראשות משפחת מנג'אנו (לימים משפחת גמבינו) לאחר שהעלים את בוס המשפחה מאז הקמת המועצה וינסנט מנג'אנו, וחיסל את אחיו של הבוס, פיל מנג'אנו. אנסטסיה מעולם לא הודה בחיסול האחים מנג'אנו, אך טען כי הוא ידע שמנג'אנו זמם לחסל אותו. לאחר ששיכנע את המועצה שכך אכן הדבר, קיבל אנסטסיה באופן רשמי את הסכמת המועצה להפוך לראש המשפחה. קרלו גמבינו הערמומי הצליח לפלס את דרכו כדי להפוך למספר 2 של הכובען המטורף. אבל מי שחשב שהמעמד של ראש משפחה ירגיע את הבוס החדש התבדה. תוך זמן קצר התברר לחרדתם של רבים מאנשי המשפחה, שאנסטסיה כבוס לא רק שלא נרגע, אלא הפך לתאב דם עם יד קלה על ההדק עוד יותר מאשר היה קודם. בשנת 1952 הורה אנסטסיה לחסל שוליית חייט מברוקלין, לאחר שזה הסכים לשמש עד תביעה במשפטו של שודד בנק שלא היה קשור למאפיה ושאנסטסיה אפילו לא הכיר. "אני לא יכול לסבול מלשינים", נטען שאנסטסיה צעק על אנשיו, "תחסלו את הבחור". אבל ביחס לקוסטלו שמר אנסטיה על נאמנות מוחלטת ושימש עבורו כזרוע בעת הצורך. כולם ידעו זאת וכל עוד היה אנסנטסיה בסביבה קשה מאוד היה לאיים על שלטונו של קוסטלו.
גם ויטו ג'נוביז ידע זאת היטב וזה הטריף אותו. בשנת 1946 חזר ג'נוביז לארה"ב, יותר נכון ברח מאיטליה, לאחר שהואשם בכך שעמד בראש רשת של שוק שחור שסחרה בעודפי הצבא האמריקאי שעזב את המדינה לאחר תום מלחמת העולם. ג'נוביז הרשה לעצמו לחזור לאמריקה לאחר שהעד שאמור היה להעיד נגדו במשפט הרצח שלו חוסל. העד הורעל בכלא, ככל הנראה בהוראת הבוס קוסטלו, אך ג'נוביז (שעם חזרתו התחיל להכריח את כולם לקרוא לו דון ויטו) במקום להוקיר ולהודות לקוסטלו, לא הסתיר לרגע את כוונותיו לתפוס את מקומו ממנו נושל לפני עשר שנים ולהחזיר לעצמו את כל מה שלדעתו היו חייבים לו על עשר שנות היעדרותו. מהר מאוד החל ג'נוביז לחתור תחת מנהיגותו של קוסטלו. השיטה שלו היתה להלוות לחיילי המשפחה כסף או לעשות להם טובות כדי שיהיו "חייבים לו" וייאלצו "להחזיר לו" ברגע שיבחר.
כמי שהיה בוס בכיר לשעבר, הוא דרש וקיבל יחס של דון מהחיילים הפשוטים של המשפחה - בריוני הרחוב שלכלכו את הידיים בפעולות של סחיטה, שוד, חטיפות, גניבה ורצח - שהעריצו אותו ואת ההיסטוריה שלו. לעומת ג'נוביז, קוסטלו היה אהוד וזכה לכבוד גדול מצד הדרגים הגבוהים יותר של המשפחה - הבוסים והחיילים שניהלו את עסקי הצווארון הלבן של המשפחה, ניהול עסקי ההימורים, ההלוואות בריבית, הבנייה, פינוי האשפה, משאיות, רציפים, מרכזי קניות, איגודי מקצועיים, וכן העסקים הלגיטימיים הרבים שהיו בשליטת המשפחה. כך, דרך החיילים הפשוטים קנה ג'נוביז מחדש את מעמדו במשפחה, ולאחר שהצליח לחזק את מעמדו בתוך המשפחה, החל ג'נוביז לפעול גם כדי לקבל תמיכה מיתר חברי המועצה. באותן שנים היתה המועצה מחולקת לשני פלגים, אחד שנחשב "מתקדם" יותר אותו הובילו הבוסים קוסטלו, אנסטסיה ולוקזי, לעומת הפלג השמרני יותר שאותו הנהיגו הבוסים בוננו, מגדינו ופרופצ'י, וג'נוביז ניצל זאת כדי לתמרן ולהכין את הקרקע לקראת השתלטותו על משפחת ג'נוביז.
לקח לג'נוביז עשר שנים ארוכות, מאז חזר מעשר שנות הגלות באיטליה, בהן חיכה (לא) בסבלנות עד שהחליט שהבשילו התנאים לעשות את הצעד הסופי נגד פרנק קוסטלו. זה קרה זמן קצר לאחר ששוחרר הבוס מהכלא, במאי 1957. בזמן שקוסטלו צעד לכיוון המעלית בלובי בניין הדירות שלו במנהטן, הוא נורה בראשו ע"י נהגו ובן חסותו של ג'נוביז, וינסנט ג'יגנטה שלימים יהפוך למוכר כדון המשוגע מגריניץ' וילג'. לפני שירה בו צעק לו ג'יגנטה "זה בשביל פרנק!". קוסטלו סובב את ראשו כדי לראות מי זה שצועק, ובזכות סיבוב הראש הכדור שירה בו ג'יגנטה רק שפשף את ראשו של הבוס. קוסטלו נפצע באורח קל אך חייו ניצלו. לאחר שקוסטלו נפל על הרצפה מדמדם ברח החייל ג'יגנטה מהמקום, משוכנע כי הבוס חוסל. הוא ירד למחתרת והוריד קילוגרמים רבים ממשקלו כדי להסתיר את זהותו, אך לאחר מכן הסגיר את עצמו מתוך תקווה שקוסטלו ישמור על קוד השתיקה של המאפיה ולא יפליל אותו. למרות הניסיון לרצוח אותו, אכן שמר קוסטלו על האומרטה בזמן המשפט, טען כי הוא אינו מזהה את ג'יגנטה ואיפשר את זיכויו.
קוסטלו שרד את ניסיון החיסול, אך הבין את הרמז ולמעשה ויתר על ראשות המשפחה לטובת ג'נוביז. הסיבה העיקרית לכך שקוסטלו החליט שלא להילחם הגיעה מספר חודשים לאחר מכן. לאחר ניסיון החיסול הכושל של קוסטלו חשש ג'נוביז מפעולת נקמה מצדו של אלברט אנסטסיה והיה מוכן לעשות הכל כדי לסלק מעליו את איומו של לורד התליינים. בסופו של דבר ניצל ג'נוביז את פרשת חיסול שוליית החייט מברוקלין, כדי לשכנע את האנדר-בוס של אנסטסיה, קרלו גמבינו, שהבוס שלו ירד סופית מהפסים ושאם הוא ייעלם ייטב לשניהם. לאחר שלמזימה הצטרפו שני כוחות חזקים נוספים שהיה להם חשבון עם אנסטסיה, טומי לוקזי אז כבר ראש משפחת לוקזי והגנגסטר היהודי הבכיר מאיר לנסקי, מבצע חיסולו של "הכובן המטורף" יצא לדרך.
המבצע לחיסולו של "לורד התליינים" לא היה מבייש את "הלורד" עצמו בימיו הגדולים כראש חבורת רצח בע"מ. בבוקר ה-25 באוקטובר 1957 נכנס אנסטסיה למספרה במלון פארק שרתון במנהטן. שומר הראש שלו הוריד אותו בפתח המלון ונסע להחנות את המכונית בחניון התת קרקעי של בית המלון. בעודו מתרווח על כסא הספר, נכנסו למספרה בריצה שני מחסלים כאשר צעיפים מסתירים את פניהם. הם העיפו את הספר מדרכם ופתחו באש מאקדחיהם לעבר אנסטסיה. לאחר המטח הראשון שנורה לעברו קפץ אנסטסיה מהכסא והתכוון להתנפל על תוקפיו, אך ברגע של בלבול הוא התקדם לכיוון המראה במקום לכיוון היורים עצמם, שניצלו את המצב וירו בו מטח כדורים נוסף. את החיסול של אנסטסיה (שלא פוענח מעולם ויוחס במשך השנים לשלושה צוותי מחסלים שונים - ג'ואי גאלו ואחיו, קרמיין פרסיקו וצוותו, וחבורה של מחסלים, סוחרי הרואין מהאיסט סייד של מנהטן, שאירגן ג'וזף "ג'ו הבלונדי" ביונדו) הזמין קרלו גמבינו שתפס מיד את תפקיד הבוס של המשפחה. לאנדר-בוס שלו מינה גמבינו את ג'וזף ביונדו, מה שאולי מעיד יותר מכל מי באמת היה אחראי לחיסולו של אנסטסיה.
לאחר שהשתלט ג'נוביז על משפחת לוצ'יאנו, פנה דון ויטו להשתלט גם על המועצה ועל תפקיד בוס כל הבוסים בו חשק יותר מכל, תוך נישול שנוא נפשו צ'רלי לוצ'יאנו. לשם כך כינס ג'נוביז את כל הבוסים של כל המשפחות בארה"ב, לוועידה שבה אמור היה להכתיר את עצמו למלך המאפיה החדש. הועידה החשובה נקבעה להתקיים בעיירה הקטנה אפלאצ'ין שבמדינת ניו יורק, באחוזתו של אחד הבוסים מבפאלו ג'וזף ברברה ובחסותו של הדון המכובד של בפאלו סטפנו (הקברן) מגדינו (ממייסדי משפחת בוננו). כשבעים בוסים, אנדר-בוסים, קונסיליירים וקפואים בכירים מכל רחבי ארה"ב וקנדה הגיעו לוועידת אפלצ'ין שהפכה להיות אחת הפארסות הגדולות בתולדות המאפיה. שוטר שהבחין בפעילות לא שגרתית בעיירה השקטה (בכל זאת לא כל יום ולא כל יומיים מגיעות לעיירה בשעטה עשרות לימוזינות שחורות, שפורקות מתוכן בפתח וילה אחת גברים רבים לבושים בהידור), הזעיק תגבורת כדי לברר מה מתרחש באחוזה השקטה, מבלי לדעת שהוא עומד להפתיע את ראשי המאפיה של כל אמריקה. כאשר ראו הבוסים את השוטרים הם החלו להימלט אל היער הסמוך, אך כמעט כולם נתפסו ע"י המשטרה. למרות שאף אחד מהבוסים, האנדר-בוסים או הקונסיליירים לא נכלא בעקבות ועידת אפלאצ'ין, קיומה של המאפיה - שעד אז היתה רק בגדר שמועה שאיש עוד לא הצליח להוכיח - הפך לעובדה שכבר אי אפשר היה להכחיש. רבים מהבוסים שהושפלו בועידת אפלאצ'ין מעולם לא סלחו למגדינו, ברברה וג'נוביז על האסון. אבל ג'נוביז היה חזק מדי, משפיע מדי ומפחיד מדי כדי שאפשר היה לחסל אותו.
רבים מפקפקים בתיאורית החשיפה המקרית של ועידת אפלאצ'ין, שרק עירנות המשטרה המקומית היא שהביאה לפיאסקו הגדול בתולדות המאפיה. ישנן תאוריות רבות בנוגע לסיבות האמיתיות שהביאו לחשיפתה של הועידה, כאשר הנכונה ביותר היא כנראה שהיו אלה לוצ'יאנו, לנסקי וקוסטלו - יריביו הגדולים והמובסים (באותה עת) של הבוס החדש ג'נוביז - שנתנו למשטרה טיפ בנוגע למה שצפוי להתרחש באחוזה השקטה. תיאוריה זו מבוססת גם על העובדה ששניים מהמקורבים ביותר לשלישיה זו - הבוס קרלוס מרצ'לו מניו אורלינס והגגסטר היהודי ג'וזף (דוק) סטצ'ר מניו ג'רזי נעדרו מהכינוס במפתיע. תאוריה אחרת קושרת את הפיאסקו באפלאצ'ין לתוכנית של ראשי משפחות בוננו ומגדינו לחתור תחת הנהגתו של ג'נוביז.
כמו שאפשר להבין, מאמצע שנות החמישים החלו הקשרים העדינים שרקמה מועצת המאפיה כדי לשמור על השלום בין המשפחות להיפרם, ומלחמות פנימיות במאפיה החלו לפרוץ. רבים מחבריה המקוריים של המועצה - הבוסים הוותיקים - הועמדו לדין, נכלאו, נאלצו לעזוב את ארה"ב או מתו. המועצה של אותה תקופה התאפיינה במאבקי כוחות דוגמת אלה שבין פרנק קוסטלו לבין ויטו ג'נוביז, בין וינסנט מנג'אנו לאלברט אנסטסיה, בין הפלג השמרני לפלג ה"ליברלי" ועוד. הקוזה נוסטרה של תחילת שנות השישים כבר היתה אחרת לגמרי.
הנקמה של לוצ'יאנו וקוסטלו, על נישולם מראשות המשפחה ומתפקיד ראש המועצה, הושלמה בשנת 1962, לאחר שביחד עם מאיר לנסקי הם הצליחו להפליל את ויטו ג'נוביז בעבירה של ניהול מבצע ענק להברחת הרואין. ג'נוביז הורשע ונידון ל-15 שנות מאסר. מאחורי המהלך עמדה תוכניתו של לוצ'יאנו לסלק את ג'נוביז מהשטח כדי לפנות את המקום למי שלוצ'יאנו ראה כיורשו בתפקיד בוס כל הבוסים - גמבינו. עם הגב של לוצ'יאנו ועם התמיכה הכספית ממאיר לנסקי שהפעיל בתי הימורים מצליחים במיוחד בקובה ובאיי הבהמה, התבסס גמבינו מהר מאוד בראש המשפחה והפך את משפחת מנג'אנו (שכעת קיבלה את שמו) לאחד הכוחות החזקים ביותר במועצה ובסינדיקט הפשע הלאומי.
באותה שנה מת גם הבוס ג'וזפה פרופצ'י, שעמד בראש משפחתו יותר משלושים שנה וניהל אותה בחוכמה ובהצלחה מבלי להתעסק במלחמות מיותרות. עם מותו של פרופצ'י, נותר ג'וזף בוננו השריד היחיד מהמועצה המקורית, מה שכנראה הביא אותו להחלטה שהגיע זמנו לתפוס את ראשות המועצה. מי שהחליף את פרופצ'י בראש המשפחה שלו היה ג'וזף מגליוקו, אשר נתקל מהר מאוד בבעיות עם הצוות של האחים גאלו, שהיו כוח רב השפעה במשפחת פרופצ'י. האחים גאלו הרשו לעצמם להתעמת עם הבוס החדש בזכות הגב שקיבלו משני הבוסים החזקים של ניו יורק באותה תקופה - קרלו גמבינו ובן בריתו וחברו הקרוב טומי לוקזי. הלחץ של מגליוקו ביחד עם השאיפות של בוננו הביאו את השניים (יותר נכון את בוננו ומגליוקו נגרר אחריו) לתכנן מהלך גרנדיוזי לחיסולם של לוקזי וגמבינו. את משימת החיסול הטיל בוננו על המחסל של משפחת פרופצ'י - ג'וזף קולומבו.
אבל קולומבו, לא רק שלא יצא לחסל את גמבינו ולוקזי, אלא הוא פשוט הלך ישר והפליל את שני הבוסים ששלחו אותו למשימה. בוננו ומגליוקו נקראו להופיע בפני המועצה כדי להודות בתוכנית שרקמו למהפכה במאפיה. בוננו לא הופיע בכלל ומגליוקו שכבר היה חולה מאוד, הופיע בפני המועצה אך זכה לרחמיה, נקנס בחמישים אלף דולר, הועבר מתפקיד הבוס של המשפחה ומת חודש לאחר מכן באופן טבעי. ג'וזף קולומבו מונה לעמוד בראש המשפחה במקומו של מגליוקו והחליף את שמה מפרופצ'י לקולומבו. לאחר מותו של מגליוקו בשנת 1963, כמעט ולא נותרו לבוננו בעלי ברית מבין הבוסים בארה"ב. המועצה היתה נגדו. הבוסים הרגישו שאפילו בעבור מאפיונר, תאוותו לכוח היתה מוגזמת. לבוס של פלורידה סנטו טראפיקנטה מיוחס הציטוט לגבי בוננו: "הוא מנסה לתקוע דגלים בכל העולם!". גם בעיני כמה חברים במשפחתו שלו, ההיעדרויות הממושכות של בוננו מניו יורק, לצורך טיפול בעסקיו בקנדה ובטוסון לא התקבלו בעין יפה. ואז בוננו נחטף.
בשנת 1964 נחטף בוננו בשעה שצעד בפארק אווניו, לפי אחת הגרסאות על-ידי אנטוניו מגדינו - אחיו של סטפנו (הקברן) מגדינו, בן דודו של בוננו ובעבר פטרונו והתומך הגדול שלו. היחסים בין בני הדודים נפגעו לאחר שבוננו החל לפזול גם לעבר עסקי משפחת מגדינו בבפאלו ובקנדה. לפי השמועות גם שמו של סטפנו מגדינו הופיע ברשימת החיסול של בוננו לצד שמם של לוקזי וגמבינו. לפי הסיפורים כאשר הובא בוננו בפני מגדינו (שקיבל אישור לחטיפה מהמועצה), אמר לו בן דודו כי הוא "took up too much space in the air" - אימרה סיציליאנית ידועה ביחס למי שפועל בגאוותנות ויהירות. למעשה איש לא יודע מי חטף את הבוס הסורר, וגם לאחר שהוא שוחרר - שנתיים לאחר שנחטף, אף פעם לא נחשף מי חטף אותו. מה שכן ידוע הוא שמאז החטיפה לא דיברו ביניהם יותר מגדינו ובן דודו בוננו.
סיפור נחמד, אבל ייתכן מאוד שהוא מעולם לא קרה והוא רק עוד אחת מאגדות המאפיה. לפי לא מעט מקורות בוננו מעולם לא נחטף, אלא נעלם כשהרגיש שהאדמה תחתיו לוהטת. כשהבין שהרוחות מעט נרגעו הוא חזר והמציא את סיפור החטיפה. מה שמחזק את התיזה הזו היא העובדה שבוננו טען כי לא ידע מי חטף אותו, למה נחטף ולמה שוחרר. בכל מקרה הסיבה להיעלמות של בוננו נראית דווקא הגיונית ביותר - תירוץ כדי שלא יצטרך להופיע בפני המועצה. בכל מקרה את המהפכה שלו לא הצליח בוננו לבצע והשליטה במועצה נותרה בידיהם של קרלו גמבינו ובן בריתו (שהפך גם לקרוב משפחתו עם נישואי ילדיהם) טומי לוקזי. בשנת 1966 החלה המועצה, בראשות גמבינו, לדאוג לחלקו של לוקזי, לאחר שאושפז בבית חולים למשך שנה. בשנת 1967 מת לוקזי ואת מקומו בראש המשפחה תפס קרמיין טרמונטי שעמד בראש המשפחה עד שהורשע ונכנס לכלא בשנת 1974. ימיו של טרמונטי כבוס מאופיינים בעיקר בשליטה כמעט מלאה שהיתה לגמבינו במשפחת לוקזי. טרמונטי היה חייב לגמבינו את מינויו לבוס וכנראה נשאר נאמן וחייב לו עד מותו.
בשנת 1969 מת בכלא ויטו ג'נוביז ואת תפקיד בוס המשפחה החזקה ביותר שהחלה מאבדת כעת מכוחה לטובת משפחת גמבינו, תפס תומס אבולי, לשעבר מנהל איגרוף שאיבד את רישיונו לאחר שהרביץ לשופט. אבולי שימש בוס בשטח בזמן מאסרו של ג'נוביז ועם מותו של האחרון, הפך לבוס המשפחה לכל דבר. אבל אבולי לא היה עשוי מאותם חומרים שמהם היו עשויים הבוסים הקודמים של המשפחה - המאפיונרים המכובדים, המפחידים והאגדיים ביותר פיטר מורלו, ג'וזפה (הבוס) מסרייה, צ'רלי לוצ'יאנו, פרנק קוסטלו ודון ויטו ג'נוביז. הוא בעיקר התגלגל לתפקיד בזכות מזל ונסיבות שהביאו לסילוקם של הבוסים הקודמים והמועמדים הטבעיים לתפוס את ההנהגה, ואכן תוך זמן לא רב איבדו אבולי, ויחד איתו משפחת ג'נוביז, את מעמדם כמשפחה הבכירה ביותר והבוס החזק ביותר. בעקבות סדרה של קבלת החלטות שגויות ואובדן הערכה מצד הבוסים האחרים, התדרדר מצבה של המשפחה במהירות והיא החלה להיחלש. השיא היה בשנת 1972 כאשר עסקת סמים ענקית שניהל אבולי נכשלה וגרמה לו להפסד של מיליוני דולרים. המשטרה תפסה גם את הסמים וגם את הכסף שאמור היה אבולי לשלם עבורם והחרימה את שניהם. אבולי נאלץ לבקש הלוואה של ארבעה מיליון דולר ממי שהפך בינתיים להיות הבוס החזק ביותר בניו יורק, קרלו גמבינו. לאחר שאבולי סירב להחזיר לגמבינו את הכסף שהלווה לו, חוסל אבולי ליד ביתה של פילגשו בברוקלין.
מי שהחליף את אבולי בראש משפחת ג'נוביז המוחלשת היה הקאפו הבכיר פיליפ לומברדו, בוס שהיה אהוד מאוד בקרב אנשי השטח של הארגון. יחד עם הקאפואים שלו, ביניהם וינסנט ג'יגנטה, רוג'ירו בויארדו, אנג'לו דיקרלו, מתיו איאניילו ואנתוני פרובנצאנו מניו ג'רזי, הצליח לומברדו לעצור את ההידרדרות והחזיר לה משהו מכוחה והשפעתה. אבל עדיין, מי ששלט בעיר באותה תקופה היה אדם אחד ויחיד, קרלו גמבינו, והוא רצה לראות בראש משפחת ג'נוביז דווקא את אחד הקאפואים האחרים של המשפחה, חברו הוותיק ובן בריתו פרנק (פונזי) טיירי. למרות עוצמתו של גמבינו, הדבר האחרון שראשי משפחת ג'נוביז היו מוכנים לו הוא לתת לבוס של משפחה אחרת לקבוע להם מי ינהל את המשפחה שלהם. וכך, למרות שמשנת 1972 מי שנחשב כלפי חוץ לבוס של המשפחה היה פונזי טיירי, שגם היה נציג המשפחה במועצה וגם ספג את כל האש מצד רשויות החוק, מי שבאמת ניהל את ענייני המשפחה עד שנת 1981 היה לומברדו.
חיסול בוס של משפחה אחרת מעיד יותר מכל על עוצמת הבוס המחסל, וחיסולו של אבולי היה הוכחה חד משמעית לשליטתו של גמבינו בעיר. הדבר קיבל משנה תוקף נוכח העובדה כי אבולי היה הבוס השני שחיסל גמבינו בתוך שנתיים. שנה קודם לכן חוסל גם הבוס של משפחת קולומבו, ג'וזף קולומבו, האיש שבשעתו נשלח לחסל את גמבינו והסגיר את שולחיו.
בשנת 1970 כאשר הלחץ על המאפיה מצד ה-F.B.I הלך והתגבר, החליט ג'וזף קולומבו לעשות מעשה יוצא דופן. הוא ייסד ארגון של איטלקים אמריקאים - "The Italian-American Civil Rights League" - שמטרתו היתה קיום פעולות מחאה של אזרחים אמריקאים ממוצא איטלקי אשר סבלו מרדיפת הרשויות האמריקאיות בשל החשדות שכל האיטלקים האמריקאים קשורים למאפיה... . ביוני 1970 הגיעו 50 אלף איש לכיכר קולומבוס במנהטן כדי להשתתף במצעד "יום האיחוד האיטלקי-אמריקאי". בין הצועדים היו אזרחים, פוליטיקאים ובדרנים ממוצא איטלקי. תחת הנהגתו של קולומבו הגדילה הליגה במהירות את מספר חבריה והפכה לתנועה כלל ארצית. התנועה קיבלה תנופה של ממש כאשר בנובמבר 1970 קיים פרנק סינטרה הופעה באולם המדיסון-סקוור-גארדן בניו יורק, שכל ההכנסות ממנה הועברו לליגה. קולומבו הפך לאיש ציבור ודבק בטענותיו שכל פעילות ה-F.B.I נגד המאפיה הוא בעצם מסע הטרדה של הרשויות נגד אזרחים אמריקאים ממוצא איטלקי. בניגוד לבוסים אחרים בתקופתו, שניסו להימנע עד כמה שניתן מאור הזרקורים והתרחקו מהתקשורת, קולומבו הופיע פעמים רבות בראיונות טלוויזיוניים ובאירועים ציבוריים שאורגנו ע"י הליגה.
בשנת 1971 תיכנן קולומבו מצעד נוסף של הליגה שישחזר ואף יעלה על הצלחתו של המצעד הראשון בכיכר קולומבוס. אלא שהבוסים האחרים במועצה ראו בעין קצת פחות יפה את פעילותו הציבורית של קולומבו. בבוקר מצעד הליגה השני נורה קולומבו ע"י מחסל שהתחזה לצלם עיתונות. המחסל, בחור שחור בשם ג'רום ג'ונסון, ירה בקולומבו רגע לפני שזה עלה לנאום בפני באי המצעד. מיד לאחר הירי קפצו על ג'ונסון כמה מאנשיו של קולומבו, בהם בנו, והפילו אותו לקרקע, אך עוד לפני שהספיקו לתחקר אותו צץ גבר אפרו אמריקאי נוסף שירה למחסל בראש והרג אותו. המחסל של המחסל הצליח להימלט ומעולם לא נתפס.
על אף שהדבר מעולם לא הוכח, מיוחסת לגמבינו הוצאת החוזה על ראשו של קולומבו. גמבינו, שנודע בכך שעשה הכל כדי להסתיר את עצמו ואת ענייני המאפיה מעיני התקשורת, זעם על מהלכיו הציבוריים של קולומבו. לפי הסיפורים, דרש גמבינו מקולומבו להפסיק את פעילותו הציבורית בענייני הליגה, שמשכה את התקשורת להתעסק בענייני המאפיה, אך זה ירק בפרצופו כאשר סירב לעשות זאת. בנוסף לכך נטען כי המחסל, ג'רום ג'ונסון, היה מוכר כקשור לאנשים שהיו מקושרים לבני משפחת גמבינו.
בחודש אוקטובר 1976 מת קרלו גמבינו מהתקף לב. הוא נחשב לבוס הטוב ביותר שידעה המשפחה שבתקופתו הפכה לרווחית והחזקה ביותר. סימן נוסף לגדולתו של הבוס הערמומי, שהקפיד לשמור תמיד על פרופיל נמוך ולהתרחק מתקשורת, היתה העובדה כי במשך כל חייו הוא לא בילה ולו יום אחד בכלא. כשהיה על ערש דווי, בחר גמבינו בפול קסטליאנו, בן דודו שהיה גם גיסו, ליורשו כראש המשפחה. הצעד הזה עורר את כעסם של רבים במשפחה, אשר ראו באנדר-בוס הנערץ של גמבינו, אניילו דלקרוצ'ה, את היורש הטבעי לתפקיד הבוס. אלא שבניגוד למה שצפוי היה לקרות במקרים דומים אחרים, מילא דלקרוצ'ה אחר הוראותיו של גמבינו ואיפשר לקסטליאנו לתפוס את כסא הבוס באופן חלק. קסטליאנו גמל לו בכך שהשאיר אותו בתפקיד מספר 2 במשפחה. תחת הנהגתו של קסטליאנו המשיכה משפחת גמבינו להוביל את העולם התחתון בניו יורק, כאשר עד שנות השמונים שמר קסטליאנו על כוחו ונותר הבוס החזק ביותר בקוזה נוסטרה, כאשר רק אחד לא סר למרותו - הבוס האמביציוזי של משפחת בוננו - קרמיין גלנטה.
כאשר שב ג'וזף בוננו בשנת 1964 מהחטיפה שהיתה או לא היתה, הוא גילה כי מועצת המאפיה הציבה בראש המשפחה בה עמד יותר משלושים שנה אדם אחר - גספר דיגרגוריו. בוננו לא הסכים לוותר וניסה לתפוס מחדש את ראשות המשפחה, במה שהוביל למלחמה שנודעה כמלחמת הבננות ('bananas war'), בין "הבננות" - נאמניהם של ג'ו וביל בוננו, לבין אנשי די גרגוריו, שנמשכה עד שנת 1968. הדבר הראשון שעשה בוננו עם חזרתו היה שליחת מסר לכל ראשי המשפחות, שעל כל חייל מנאמניו שייהרג, הוא יחסל קאפו של המשפחה שאחראית לכך. ואמנם, תוך זמן לא רב הבננות חזרו לעצמם, דיגרגוריו נאלץ לברוח מניו יורק וכבר נראה היה שהבוס הוותיק הצליח להשתלט מחדש על המשפחה, ואז - בשנת 1968 - קיבל בוננו התקף לב שבעקבותיו החליט להעביר את עסקיו לטוסון-אריזונה, ולהשאיר את המשפחה המפוררת שלו לפול סצ'יאקה, שהחליף את דיגרגוריו בראש הפלג היריב לבננות.
על פניו, נראה היה שבוננו הובס על-ידי המועצה, אבל עד היום יש הטוענים כי גם התקף הלב של בוננו היה הצגה, שהוא העביר את עסקיו לאריזונה לפי תכנון, ושבכל מקרה הוא נשאר באופן רשמי הבוס של המשפחה עד מותו בשנת 2002. בכל מקרה, סצ'יאקה התחיל בניסיון לאחד את המשפחה המפוררת, אך בשנת 1971 הוא הורשע בעבירות של סחר בסמים, נכנס לכלא והמשפחה נקלעה לתקופת מעבר בה התחלפו בה הבוסים כל כמה חודשים. מצבה של המשפחה היה כה גרוע באותה תקופה, עד שהיא אפילו איבדה את המושב שלה במועצת המאפיה, עלבון צורב ועניין בעל משמעות כה רבה שאפילו אין צורך להסביר.
בשנת 1974 השתחרר מהכלא בכיר המשפחה קרמיין גלנטה. טייקון ההירואין, שהורשע בשנת 1962 ביחד עם ויטו ג'נוביז ונכנס ל-12 שנות מאסר, המשיך כל התקופה הזו להפעיל את עסקי הסחר בסמים שלו (דרך מונטריאול-קנדה לארה"ב), שהיו הענף היחיד של משפחת בוננו שעוד תיפקד בתקופה השחורה שעברה עליה. בזמן שהיה גלנטה בבית הסוהר, איבחן אותו הפסיכיאטר הראשי של הכלא כאדם שסובל מאישיות מופרעת, אבחון שהיה לו בסיס מוצק בעובדות. אחד הדברים הראשונים שעשה גלנטה כשיצא מהכלא היה לפוצץ את אחוזת הקבר של פרנק קוסטלו, לשעבר ראש משפחת לוצ'יאנו-ג'נוביז, שמת שנה קודם לכן. גלנטה היה משוכנע שקוסטלו היה מי שיזם את הפללתם של ויטו ג'נוביז ושלו - והוא רצה נקמה. אפילו שאובייקט הנקמה שלו היה כבר יותר משנה בקבר. פיצוץ הקבר של קוסטלו היה הודעת אזהרה ברורה לכל הבוסים: קרמיין גלנטה בחזרה בעיר והוא מתכוון להחזיר למשפחה המאוחדת שלו את המעמד והכוח שהיה לה לפני שהתפוררה ממלחמות פנימיות.
ואכן שחרורו של גלנטה מהכלא הכניס את שאר המשפחות למתח. הבוסים הוותיקים זכרו אותו היטב מהתקופה לפני שנאסר והכירו את יכולותיו. דיברו על השחרור של סוחר הסמים האכזר ברחוב, כמו שדיברו עליו בחדרי החדרים של הבוסים. בזכות הרווחים העצומים של גלנטה מהברחות ההרואין, הוא הצליח לחזק את המשפחה ואפילו קיבל ביטחון לסרב לשתף ברווחיו את יתר המשפחות. בסוף שנות השבעים, כאשר שמונה מבני משפחת גמבינו חוסלו בהוראתו של גלנטה, לאחר שניסו לקחת בכוח חלק בעסקי ההירואין שלו, החליטו המשפחות שזה הזמן להיפטר ממנו. ביולי 1979 נורה גלנטה למוות על ידי שלושה רעולי פנים, שנשלחו ע"י האנדר-בוס של משפחת גמבינו, אניילו דלקרוצ'ה, במסעדה באזור בושוויק בברוקלין. עם חיסולו של גלנטה נראה היה כי שליטתה של משפחת גמבינו, בראשות פול קסטליאנו, בעולם התחתון של ניו יורק ובקוזה נוסטרה אינה ניתנת לערעור, אבל אז החלה סדרת אירועים ששינתה את התמונה.
קסטליאנו כבוס היה יותר איש עסקים מאשר גנגסטר. הוא חי באחוזה בפרבר היוקרה טודט היל בסטאטן איילנד, ורק לעיתים רחוקות ביותר הסתכן בהגעה לברוקלין, מעוז המשפחה, או לחלקים האחרים של העיר. התנהגות זו גרמה להתמרמרות בקרב רבים מהקפטנים והחיילים של המשפחה, במיוחד אנשיו של האנדר-בוס דלקרוצ'ה. הם הרגישו שהבוס מרוחק, מתנשא ולא מחובר לשטח. למרות שדלקרוצ'ה קיבל את הכרעתו של קרלו גמבינו והסכים לוותר על ההנהגה עבור קסטליאנו, אנשיו של דלקרוצ'ה אף פעם לא קיבלו את מנהיגותו של קסטליאנו וסברו שהבוס החדש ירש את התפקיד במקום לזכות בו. קסטליאנו נאלץ להתחיל להשתמש בכוח כדי "להרגיע" את אנשיו של דלקרוצ'ה, ביניהם השם הבולט ביותר של המשפחה אז, הקאפו ג'ון גוטי.
אבל זו לא היתה הבעיה היחידה של קסטליאנו. באותו זמן הפכה משפחת גמבינו ליעד העיקרי של ה-F.B.I בתחום הלחימה בפשע המאורגן. מכשיר האזנה שהושתל בתוך מנורה במטבח ביתו של קסטליאנו, תפס מהר מאוד את הבוס דן בכל עסקיו הבלתי חוקיים עם הכפופים לו ובתחילת שנות השמונים עמד קסטליאנו לפני הגשת כתב אישום רציני שעלול היה להכניסו לכלא לשנים רבות. כשהבין קסטליאנו את מצבו הוא מינה את תומס גמבינו - בנו של הבוס הקודם קרלו גמבינו, להיות הבוס בשטח בזמן שיישב בכלא, כאשר לצדו של גמבינו ג'וניור מינה קסטליאנו לתפקיד האנדר-בוס את תומס בילוטי, נהגו ושומר ראשו של קסטליאנו. כמעט מיותר לציין שתכתיב זה הגביר עוד יותר את זעמם של אנשי מחנה דלקרוצ'ה במשפחה.
מלבד ההאזנה לבוס קסטליאנו, כבר מאז שנת 1980 האזינו חוקרי ה-F.B.I לטלפון של אנג'לו ("קוואק קוואק") רוג'ירו, חייל וותיק במשפחת גמבינו - מקורב מאוד לג'ון גוטי וחברו הטוב ביותר של אחיו, ג'ין גוטי. רוג'ירו זכה לכינוי "קוואק קוואק" משום שדיבר בלי סוף ועבור ה-F.B.I מדובר היה באוצר של ממש. הם שמעו אותו מדבר על ענייני המשפחה, מארגן עסקאות סמים ומרכל על ראשי הארגון ובייחוד על קסטליאנו. על בסיס הבירבורים של רוג'ירו בטלפון הוגש בשנת 1983 כתב אישום נגד 13 מבכירי המשפחה (בהם הוא עצמו וג'ין גוטי) על עבירות של סחר בסמים, סחיטה, חברות בארגון פשע ועוד. לפי החוק האמריקאי, זכאי מי שמוגש נגדו כתב אישום על בסיס האזנות סתר, לקבל לידיו את ההקלטות כדי לתמללן. קסטליאנו דרש לקבל לידיו את ההקלטות של רוג'ירו במלואן, מה שהיה מגלה לו גם איך מדברים עליו בכירי המשפחה מאחורי הגב. אף אחד לא רצה שזה יקרה, במיוחד לא דלקרוצ'ה שניסה להניאו מלעשות זאת, אבל קסטליאנו לא ויתר. הוא ידע שמלכלכים עליו ורצה לשמוע את זה.
בשנת 1985, עוד טרם קיבל קסטליאנו לידיו את ההקלטות, לקח ג'ון גוטי - אז כבר הקאפו הבכיר במשפחה - את העניינים לידיים. בדצמבר אותה שנה חוסל קסטליאנו, ביחד עם שומר ראשו, טומי בילוטי, בפתח מסעדה ברחוב 46 במנהטן. להחלטה של גוטי ובעיקר למועד החיסול של קסטליאנו תרמה במידה רבה מאוד העובדה שהסנדק שלו, אניילו דלקרוצ'ה, האנדר-בוס שהבטיח את נאמנותו לקסטליאנו למרות המחלוקת במשפחה, נפטר שבועיים לפני כן. אחרי שדלקרוצ'ה מת (וקסטליאנו אפילו לא טרח להגיע ללוויה שלו) שום דבר כבר לא מנע מבעדו של גוטי לחסל את הבוס.
חיסול של בוס ללא אישור המועצה היה כמובן דבר אסור בהחלט על-פי חוקי המאפיה, והמחיר ששילם גוטי על כך היה אי הכרה מצד המועצה במעמדו כראש משפחת גמבינו. העובדה כי הדבר לא מנע מגוטי להשתלט על המשפחה ולהוביל אותה עד מותו, העידה יותר מכל על מעמדה של מועצת המאפיה בשנות השמונים: גוף ללא שיניים שלמעשה כבר אף אחד לא ממש סופר אותו והוא יותר מועדון חברים/אויבים מאשר ארגון אפקטיבי ובעל משמעות.
אבל לא רק המלחמות הפנימיות ולחץ רשויות החוק החלישו את משפחת גמבינו. בצד השני של העיר הלכה והתחזקה מחדש המשפחה הוותיקה והגדולה ביותר - משפחת ג'נוביז. כפי שהוזכר קודם לכן, למרות שמשנת 1972 מי שנחשב כלפי חוץ לבוס של המשפחה היה פונזי טיירי, בן בריתו של קרלו גמבינו, מי שבאמת ניהל את ענייני המשפחה היה פיליפ לומברדו. בשנת 1981, אחרי שניהל את המשפחה במשך כעשור, פרש לומברדו מחיי הפשע ועבר למיאמי לסיים את חייו בנחת. את הנהגת המשפחה העביר לומברדו באופן מסודר לבן טיפוחיו וינסנט (Chin) ג'יגנטה, לשעבר בן חסותו של ויטו ג'נוביז שגם נשלח על-ידו 25 שנה קודם לכן לחסל את הבוס פרנק קוסטלו.
ג'יגנטה המשיך לדבוק בשיטת "קולט הברקים" שהוכיחה את עצמה לאורך השנים במשפחת ג'נוביז. כשהפך לראש המשפחה בשנת 1981, הוא הציב כבוס כלפי חוץ את אנתוני ("טוני השמן") סלרנו, שדורג בשנת 1981 ע"י המגזין הכלכלי פורצ'ן (Fortune Magazine) כמספר 1 ברשימת 50 הבוסים המרוויחים ביותר של המאפיה. סלרנו, אשר גם לאחר שהארלם הפכה לשכונה שחורה, המשיך להפעיל בה צוות של יותר מ-200 חיילים אשר הלכו אחריו עוד משנות השישים, חלש על עיסקי הימורים במזרח הארלם ודרום ברונקס שהניבו מאות מיליוני דולרים, והכל ממשרד קטן במזרח הארלם - Palma Boys Social Club - ברחוב 115.
מתישהו בתחילת שנות השמונים הצליח ה-F.B.I לשתול מכשירי האזנה במשרדו של סלרנו, מה שהביא בשנת 1985 למעצרו ולמעצרם של בוסים נוספים מניו יורק, ולהגשת כתב אישום בן 151 סעיפים באשמת חברות במאפיה וניהול פשע מאורגן. כתב האישום הוביל ל"משפט המועצה" ("Commission Case") המפורסם של שנת 1986, אותו ניהל התובע המחוזי של ניו יורק עו"ד רודולף ג'וליאני, לימים ראש העיר שהתפרסם בזכות מאבקו בפשיעה בעיר וניהול אירוע נפילת מגדלי התאומים בשנת 2001. בסיומו של משפט המועצה מצאו המושבעים (לאחר ישיבה של שישה ימים) את סלרנו אשם בכל 151 סעיפי האישום נגדו. הוא נידון ל-100 שנות מאסר בכלא ספרינגפילד-מיזורי בגין עבירות על חוק הפשע המאורגן (RICO).
אבל ג'יגנטה לא רק הציב את סלרנו כבוס ייצוגי, אלא לקח את הסתרת זהותו צעד אחד רחוק יותר. באמצע שנות השישים נחשד ג'יגנטה בניסיון לשחד קצין ממשרד השריף של ניו ג'רזי. כדי לחמוק מהעמדה לדין התחזה ג'יגנטה למי שנטרפה עליו דעתו. הוא החל להסתובב ברחובות גריניץ' ווילג' בפיג'מה ונעלי בית, תוך שהוא ממלמל לעצמו שטויות ומתנהג כמו משוגע. כשהתברר שהתרגיל עבד, הוא החליט לדבוק בו וכך במשך 30 שנה השתמש ג'יגנטה בדמות המשוגע כדי לשטות ברשויות אכיפת החוק. יכולתו לזייף מחלת נפש והצגתו כבלתי כשיר לעמוד לדין הקנו לבוס ג'יגנטה שלושה עשורים של חסינות מפני החוק ואת הכינוי "The Oddfather" (Odd = מוזר) כמובן על משקל "The Godfather". ג'יגנטה ניהל את משפחת ג'נוביז, או ה-West Side כפי שהיא כונתה בעולם התחתון הניו יורקי, בקשיחות ובאכזריות.
אגרוף הברזל של ג'יגנטה היה נחוץ לנוכח שלטונה המתפורר של הקוזה נוסטרה בשנות השמונים. הוא שמר בצורה יוצאת דופן על חשאיות ומידור תוך הטלת אימה על הכפופים לו. הוא הורה לאנשיו לעולם לא לבטא בקול את שמו, ושאם רוצים לדבר עליו יש רק להצביע לכיוון הסנטר - הסימן המסחרי הבולט שלו שהפך לכינוי שלו (Chin). הוא נפגש עם אנשיו רק באחד על אחד ולא איפשר לאף אחד לדבר לידו בקול רם, אלא רק בלחש. ממשרדו ב- Triangle social Clubברחוב סאליבן, בין השדרה השלישית ורחוב בליקר, חיזק ג'יגנטה את שליטתה של המשפחה בעבירות הצווארון הכחול - סחר בסמים, סחיטה, הלוואות קצוצות ריבית, חטיפות, אשפה, בניין ואיגודי עובדים. תחת הנהגתו חזרה המשפחה למעמדה הבכיר וחלשה על עסקים בניו יורק, ניו ג'רזי, קונטיקט, וכמו כן היתה מעורבת בענייני המשפחות בפילדלפיה, פיטסבורג, בפאלו, ניו אינגלנד וניו ג'רזי. בשנות השמונים כל החוף המזרחי של ארה"ב היה מגרש המשחקים של משפחת ג'נוביז, שהצליחה לחזור למעמדה כמשפחה החזקה, הסודית, המאורגנת והממושמעת במאפיה. השיטה של אקטינג-בוס שמשמש חזית עבור המשפחה ומסתיר את זהותו של הבוס האמיתי של המשפחה משאר משפחות הפשע של ניו יורק, מהעיתונות ובעיקר מה-F.B.I הוכיחה את עצמה.
היריב הראוי היחיד לג'יגנטה בשנות השמונים היה כמובן הבוס של משפחת גמבינו, ג'ון גוטי שזכה לכינוי הדון הנאה ("Dapper Don") ונודע בחליפות האיכותיות העשויות בעבודת יד ובעניבות המשי אותן נהג ללבוש. בניגוד גמור לג'יגנטה, גוטי היה מהבוסים שנהנו לשזוף את עורם באור זרקורי התקשורת ולא פעם ידע איך לזרוק לעיתונאים הערות שנונות שהיקנו לו כותרות, הכרה ואפילו הערצה. תמונת אחוזתו בהווארד ביץ', קווינס, הופיעה לא פעם בטלוויזיה והוא נראה באופן קבוע מבלה במסעדות היוקרתיות של העיר. השיטה של גוטי להימנע ממכשירי ההאזנה הרגישים של ה-F.B.I היתה לקיים את פגישותיו במקומות ציבוריים סואנים, שם יכולים היו אנשי הבולשת לצלם אותו אך לא לשמוע על מה הוא מדבר. בעיני רבים הפרופיל התקשורתי הגבוה של גוטי היה לצנינים. במיוחד שנא זאת ג'יגנטה שעם או בלי קשר היה בן בריתו של הבוס הקודם של משפחת גמבינו, פול קסטליאנו שחוסל על-ידי גוטי. באפריל 1986 התפוצץ מטען חבלה שהונח במכונית שבה אמור היה גוטי לנסוע, אך הבוס לא היה במכונית. מי שכן היה במכונית ומצא בה את מותו היה האנדר-בוס דה צ'יקו. מי שבפועל ביצע את הפעולה היה אנתוני קאסו - בן ברית של ג'יגנטה - לימים האנדר-בוס של משפחת לוקזי.
בזכות התחמקותו מפיצוץ מטען החבלה והצלחתו לצאת זכאי בשלושה משפטים בהם ניצב על דוכן הנאשמים בסוף שנות השמונים, זכה גוטי גם לכינוי "דון טפלון", אבל בסופו של דבר השחצנות שלו עלתה לו ביוקר. לאחר לא מעט מאמצים הצליח ה-F.B.I בסוף שנות השמונים לשתול מכשירי האזנה בדירה ברובע איטליה הקטנה בה התגוררה אלמנה זקנה שנתנה לבוסים הבכירים לקיים בביתה את פגישותיהם החשאיות. בהאזנות הסתר נשמע גוטי מתכנן את פעילות המשפחה ולא פחות מזה מתלונן על הכפופים לו, כולל סמי (השור) גרבנו. כאשר שמע גרבנו את ההקלטות הוא החליט להפוך לעד מדינה ולהעיד נגד הבוס. בשנת 1992 הורשע גוטי בעבירות רצח וסחיטה ונשלח למאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם בבית הכלא הפדרלי במריון, אילינוי.
באותה תקופה חודש גם הלחץ על משפחת ג'נוביז, כאשר השיא היה בשנת 1997 אז הורשע סוף סוף וינסנט ג'יגנטה במספר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ועבירות נוספות, ונידון ל-12 שנות מאסר בכלא פדרלי. למרות טענות עורכי דינו ומספר פסיכיאטרים כי מדובר באדם בלתי שפוי כבר יותר משלושים שנה, שלא מסוגל לנהל ארגון מתוחכם של פשע מאורגן, הרשיע אותו חבר מושבעים בכל העבירות שיוחסו לו מלבד אישומי הרצח, שלו היה מורשע גם בהם הוא היה נידון למאסר עולם. גם מתוך הכלא המשיך ג'יגנטה לנהל את המשפחה ובשנת 2002 הוא הועמד לדין פעם נוספת, הפעם באשמת ניהול משפחת ג'נוביז מתוך בית הסוהר. במסגרת עיסקת טיעון הוא הודה כי חוסר השפיות שהפגין במשך שלושים שנה היתה הצגה בלבד ונידון לשלוש שנות מאסר נוספות.
היום, עד כמה שידוע, עומדים בראש חמש המשפחות ליבוריו (ברני) בלומו (ג'נוביז), פרנק קאלי (גמבינו), מייקל מנקוזו (בוננו), קרמיין פרסיקו (קולומבו) וויק אמוסו (לוקזי).