המאפיה שעליה דיבר הנציב הסיציליאני, היתה בשלב זה כבר מצבור של כנופיות שקיימו ביניהן קשרים, אם כי כנראה עדיין רופפים. הכנופיות שכונו "קוסקה" ולאחר מכן קיבלו את השם "משפחות" הכילו בין חמישה עשר איש לכמה מאות, ופעלו כמעט בכל עיר ועיירה בסיציליה (קוסקה אחת בכל עיר) למעט בפלרמו שם פעלו כמה קוסקה. הקוסקה פעלו באוירה חשדנית וחשאית ולכן אין להתפלא כי הסתמכו בעיקר על נאמנות שמקורה בקשרי דם: בנים, אחים, דודים ואחיינים שבטחו אחד בשני יותר משיכולים היו לבטוח במי שאינו קשור אליהם בדם. מאותה סיבה בדיוק נדרשו גם מגוייסים חדשים לעבור טקסי חניכה מאיימים שהחלק המרכזי שלהם היה קשור בהקזת דם. הטקסים האלה העניקו למאפיונרים הטריים תחושה שהם יחידי סגולה, במיוחד כשמנהיגיהם הציגו עצמם כאנשי כבוד ומגיני הסדר הקיים.
ואמנם, ככל הנראה, חברי הקוסקה האלה באמת לא ראו עצמם כמאפיונרים במובן שאנו תופסים זאת כיום (גנגסטרים ועבריינים), אלא כאנשי כבוד השייכים לאגודה מכובדת שדואגים לחוק ולסדר (לפחות לפי הפירוש שלהם למונחים אלה) ועומדים לצד בעלי האדמות והכנסיה מול הסכנה שנשקפה להם מצד האיכרים שגילו נטיות מהפכניות ואיימו להפר את הסדר הקיים. המאפיונרים בסיציליה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לא היו פושעים ואויבי החברה, אלא הם היו גם שופטים, בעלי אדמות ואצילים – מה שהקנה לאגודה עוצמה משמעותית. עם חברים בכל המקומות הנכונים, חברי הקוסקה של סיציליה ידעו תמיד להבטיח שתלונות נגדם ייגנזו ותיקי אישום ייסגרו.
כשהלכו האגודות האלה וגדלו, התפתחה בהם גם היררכיה ברורה של בוסים (קאפו), חברים/חיילים ולאחר מכן גם של מקורבים (שנקראו "קניולצי") אשר לא היו חברים מלאים באגודה, אך פעלו עבורה מתוך רצון להוכיח את עצמן כמי שראויים להצטרף כחברים מלאים. זו היתה שיטה יעילה ועמידה שהצליחה גם בזכות רצונם של הקניולצי להוכיח את עצמם, וגם משום שניתקה את הקאפו מביצוע מעשי הפשע וכך על אף שהיה מוכר וידוע גם לציבור וגם למשטרה, בלתי ניתן היה לקשור אותו לשום עבירה ולעצור אותו.
מאז המאה ה-19 השתנתה כמובן המאפיה הסיציליאנית ובתחילת המאה העשרים שלחה את זרועותיה לאמריקה, אך על כל זה בהזדמנות אחרת. כאן הבטחנו (וקיימנו) להסביר איך נולדה המאפיה.