איך נולדה המאפיה

בימינו כל ארגון פשע - ברוסיה, ביפן, באלבניה או בנתניה - זוכה לכינוי "מאפיה". אבל מאפיה יש רק אחת: המאפיה הסיציליאנית. לפי ההערכות, כיום "המאפיה" של מחוז קלבריה באיטליה ("נדרנגטה") ו"המאפיה" של נאפולי ("קאמורה") עולות בעוצמתן, בהשפעתן ובעושרן על המאפיה הסיציליאנית. זה נכון כנראה מבחינת היקף פעילות ועוצמה כלכלית, אך מבחינת השפעה תרבותית/חברתית במקום שבו היא פועלת, אין עוד יישות במעמדה של המאפיה הסיציליאנית. 

כדי להבין את הרקע שממנו צמחה המאפיה בסיציליה חייבים להכיר טיפה את ההיסטוריה של האי המרהיב והמוכה הזה, שתקוע לו בדרום איטליה, קרוב הרבה יותר לאפריקה מאשר לרומא, לפירנצה או מילאנו, ונראה על המפה כמו איזה לכלוך שהמגף האיטלקי המהודר מנסה לבעוט בחזרה לטוניסיה.

האי סיציליה בקצה המגף האיטלקי

סיציליה אף פעם לא היתה מדינה עצמאית. לאורך ההיסטוריה שלטו בה עמים זרים ומדינות זרות אשר כבשו אותה, ניצלו אותה, בזזו אותה והותירו את רוב רובם של תושביה עניים מרודים, בלתי מפותחים ותלויים בחסדי אצילים עריצים וכובשים זרים. סיציליה שימשה משחר ההיסטוריה נתיב סחר מרכזי שחצה את הים התיכון וכל המעצמות הגדולות נלחמו על השליטה בה. בשנת 200 לפני הספירה נכבש האי דובר היוונית בידי הרומאים. במאה השישית לספירה הוא הופך לפרובינציה ביזנטית. בשנת 827 כובשים ערבים-מוסלמים (שהגיעו מצפון אפריקה) את האי מידי הביזנטים ובשנת 1072 כובשים הנורמנים (ויקינגים מאזור דנמרק ובלגיה של היום) את האי מידי המוסלמים. בשנת 1194 נכבשת סיציליה על-ידי הקיסרות הרומית הקדושה (היא גרמניה של היום). בשנת 1266 עוברת סיציליה לידי שלטון צרפת וב-1282 לידי מלך אראגון (ספרד של היום).

בתקופה זו הצליחה סיציליה לשמור על מידה מסוימת של אוטונומיה (לפחות יחסית לכל מה שהיה לה לפני כן ואחר כך), אך בשנת 1392 פורץ מרד אצילים בסיציליה נגד מלכות אראגון, אשר מדוכא באכזריות ואשר בעקבותיו נמסרות אחוזות האצילים הסיציליאנים לאצילים קאטלוניים. הספרדים שולטים בסיציליה עד 1738 אז מוקמת ממלכת שתי הסיציליות, ישות מדינית הכוללת באופן רשמי את האי ואת ממלכת נאפולי, אך למעשה היתה ממלכה שנוהלה מנאפולי, דאגה לנאפולי וניצלה את סיציליה לטובתה של נאפולי. בשנת 1860 נכבשה סיצילה במסגרת מסע איחוד איטליה ובשנת 1861 הצטרפה באופן רשמי לממלכת איטליה המאוחדת. אבל אפילו אחרי 1861, כאשר סופחה סיציליה לממלכת איטליה המאוחדת, המדינה החדשה שבירתה היתה ברומא, המשיכה להתייחס לסיציליה באופן דומה לזה שהתייחסו אליה המעצמות הכובשות בעבר: סחטה ממנה מיסים לרוב ולא נתנה כמעט כלום בתמורה. 

הפיאודליזם (השיטה החברתית ששלטה שנים רבות באירופה לפיה היה מעמד עליון של אצילים ובעלי אדמות ומעמד נחות של איכרים עניים ומדוכאים שעיבדו את אדמות האצילים) אמנם בוטל באופן חוקי בסיציליה בשנת 1812, אך למרות זאת המבנה החברתי של האי נותר בתצורה של מעמד קטן מאוד של בעלי אחוזות ענקיות, שהחזיקו ברובן המוחלט של אדמות האי, ומעמד גדול מאוד של פועלי שדה עניים מרודים (כמעט עבדים מבחינת תנאי חייהם) שעיבדו את אדמות האצילים. האצילים (שהם ובני משפחותיהם העדיפו לעזוב את האי הקשה והעדיפו לבלות את חייהם בנעימים בנאפולי, רומא או פריז) הפקידו את ניהול אדמותיהם בידי אריסים חמדנים וידועים לשמצה, שחכרו אותן וניהלו אותן באכזריות. אדמות האצילים נשמרו על-ידי שומרים חמושים שלא היססו להפעיל את נשקם, בהוראת האריסים-מפקחים, כלפי שכירי היום העלובים שזכו לתשלום מחפיר בדמות לחם, קצת פסטה או שעועית. המפתח לאחיזתם המתמשכת של בעלי האדמות היה בהטלת אימה.

מפת סיציליה

וכאן נכנסה המאפיה לתמונה.

המילה מאפיה מתועדת לראשונה בשנת 1865 במכתב של מושל פלרמו. למה הוא התכוון? במקור היתה המאפיה בעיקר אותו יסוד עברייני באוכלוסיה הכפרית של סיציליה, שבעלי האחוזות וגם המדינה ראו אותו כמביא תועלת בהגנה על הרכוש ועל השלטון. המאפיונרים היו קשורים למפקחים השנואים ולעיתים קרובות אלה היו הם עצמם. המאפיה איפשרה סוג של פיקוח חברתי באמצעות סחיטה ואיומים על משפחות האיכרים, ובערים היא איפשרה צבירה מהירה של כסף וכוח.

המאפיה היתה בעצם ישות טפילה שצמחה במרווח שבין העם למדינה, בוואקום שהותיר השלטון: מחוץ לחוק אבל נסבלת, חשאית אבל מוכרת, פלילית אבל שומרת סדר. היא הגנה על בעלי האחוזות הגדולות מפני התקוממויות של עבדים רעבים, אבל היא גם שדדה את אותם בעלי אחוזות, היא הגנה על החוכרים שהפעילו את האחוזות מפני יריביהם אבל שדדה גם אותם, והיא הגנה גם על האיכרים שעבדו באחוזות כעבדים ושדדה גם אותם. המאפיה בעצם שדדה את כולם והגנה על כולם (בעיקר מפניה).

המאפיה הציעה סדר חברתי המבוסס על אלימות ופחד. כוחה עמד ביחס ישיר לחולשתה של המדינה. מי שלא היו בטוחים (ואף אחד לא היה בטוח בסיציליה) חיפשו את הגנתה. היא היתה אגודת סתרים שכל אחד באי ידע על קיומה. כולם הכירו את שמה, אך חבריה מעולם לא ביטאו אותו בקול. היא הגנה על הצדק במקום שבו אין צדק. במקום קשה, עני, אכזר ואלים.

לאחר מאות שנים של כיבוש חסר רחמים, מיסוי כבד ושליטים מרוחקים ללא שורשים באי וללא כל סיבה או רצון לדאוג לתועלתו, פיתחו הסיציליאנים איבה כלפי הרשויות ושנאה של ממש כלפי מוסדות השלטון כמו בתי המשפט אשר נתפסו כמגינים על האינטרסים של הזרים. אנשים העדיפו חיסולי חשבונות פרטיים ונקמת דם על פני ציות לשלטון החוק ואוכלוסיית האי נכונה היתה תמיד לקשור קשר נגד הרשויות השנואות ולהצטרף למרד נגד השלטון (יהיה אשר יהיה). על רקע זה קל יותר להבין את לידתה של המאפיה.

קורליאונה, סיציליה

אז איך נולדה המאפיה?

כבר בסוף המאה ה-18, לאחר המהפכה הצרפתית (1789), ישנן עדויות לאגודות סתרים שהחלו לקום בסיציליה, להישבע אמונים ולרקום מזימות נגד שלטון בית המלוכה הבורבוני ששלט באי באותה תקופה. מספרן של אגודות הסוד האלה הלך וגדל בכל רחבי האי, עד שהפכו לסוד גלוי לאחר איחוד איטליה בשנת 1861. האחוות האלה התארגנו בדרך כלל סביב "קאפו" (בתרגום לעברית: ראש) שבמקרים רבים היה אחד האריסים שניהלו את אחוזות האצילים, אך הוא יכול היה להיות גם כומר כריזמטי או מהפכן מקומי. לכל אחת מהחבורות האלה היו נשק ואנשים ששנאו את הממשל ושנאו את המשטרה ושאפו לשלוט באנשים אחרים ולהגדיל את כוחם. הן הציעו חסות והגנה (תחילה מפני השלטון ולאחר מכן מפני אויבים אישיים) וציפו לתמורה עבור שירותיהם. בתוך זמן לא רב הפכה החסות לגביית דמי חסות ובעלי האדמות, החוואים והאיכרים הפשוטים גילו שהם משלמים לא על הגנה מפני השלטון, אלא על הגנה מפני האגודות עצמן. כך נולדה המאפיה.

לאגודות שפעלו בסיציליה מתחילת המאה ה-19 לא היתה ככל הידוע הנהגה מרכזית, אך אין באמת דרך לדעת זאת, שכן גם שנים רבות לאחר מכן, עדיין היו גורמים במשטרה שטענו כי המאפיה כלל אינה קיימת כארגון, אלא שמדובר רק בהלך רוח. לא אגודות סתרים מאורגנות אלא רק קבוצות של פורעי חוק שלא מוכנים לקבל דיכוי. בשנת 1865 אנו פוגשים, כאמור, לראשונה התייחסות כתובה לקיומה של המאפיה ואנו עדים לביטוי הכתוב הראשון של המילה שלא נאמרה. במכתב ששלח נציב פלרמו לממונים עליו ברומא, כתב הנציב כי "הארגון המכונה מאפיה" גורם לבעיות במחוז. הנציב לא ידע לזהות את הקבוצה וגם לא ידע עליה הרבה, אך הוא חש כי היא פועלת מזה זמן, וכעת היא מרשה לעצמה יותר משום שהשלטון המרכזי של רומא לא הצליח לכפות את סמכותו בסיציליה.

צ'פאלו (ליד פלרמו), סיצילה

המאפיה שעליה דיבר הנציב הסיציליאני, היתה בשלב זה כבר מצבור של כנופיות שקיימו ביניהן קשרים, אם כי כנראה עדיין רופפים. הכנופיות שכונו "קוסקה" ולאחר מכן קיבלו את השם "משפחות" הכילו בין חמישה עשר איש לכמה מאות, ופעלו כמעט בכל עיר ועיירה בסיציליה (קוסקה אחת בכל עיר) למעט בפלרמו שם פעלו כמה קוסקה. הקוסקה פעלו באוירה חשדנית וחשאית ולכן אין להתפלא כי הסתמכו בעיקר על נאמנות שמקורה בקשרי דם: בנים, אחים, דודים ואחיינים שבטחו אחד בשני יותר משיכולים היו לבטוח במי שאינו קשור אליהם בדם. מאותה סיבה בדיוק נדרשו גם מגוייסים חדשים לעבור טקסי חניכה מאיימים שהחלק המרכזי שלהם היה קשור בהקזת דם. הטקסים האלה העניקו למאפיונרים הטריים תחושה שהם יחידי סגולה, במיוחד כשמנהיגיהם הציגו עצמם כאנשי כבוד ומגיני הסדר הקיים.

ואמנם, ככל הנראה, חברי הקוסקה האלה באמת לא ראו עצמם כמאפיונרים במובן שאנו תופסים זאת כיום (גנגסטרים ועבריינים), אלא כאנשי כבוד השייכים לאגודה מכובדת שדואגים לחוק ולסדר (לפחות לפי הפירוש שלהם למונחים אלה) ועומדים לצד בעלי האדמות והכנסיה מול הסכנה שנשקפה להם מצד האיכרים שגילו נטיות מהפכניות ואיימו להפר את הסדר הקיים. המאפיונרים בסיציליה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לא היו פושעים ואויבי החברה, אלא הם היו גם שופטים, בעלי אדמות ואצילים – מה שהקנה לאגודה עוצמה משמעותית. עם חברים בכל המקומות הנכונים, חברי הקוסקה של סיציליה ידעו תמיד להבטיח שתלונות נגדם ייגנזו ותיקי אישום ייסגרו.

כשהלכו האגודות האלה וגדלו, התפתחה בהם גם היררכיה ברורה של בוסים (קאפו), חברים/חיילים ולאחר מכן גם של מקורבים (שנקראו "קניולצי") אשר לא היו חברים מלאים באגודה, אך פעלו עבורה מתוך רצון להוכיח את עצמן כמי שראויים להצטרף כחברים מלאים. זו היתה שיטה יעילה ועמידה שהצליחה גם בזכות רצונם של הקניולצי להוכיח את עצמם, וגם משום שניתקה את הקאפו מביצוע מעשי הפשע וכך על אף שהיה מוכר וידוע גם לציבור וגם למשטרה, בלתי ניתן היה לקשור אותו לשום עבירה ולעצור אותו.

מאז המאה ה-19 השתנתה כמובן המאפיה הסיציליאנית ובתחילת המאה העשרים שלחה את זרועותיה לאמריקה, אך על כל זה בהזדמנות אחרת. כאן הבטחנו (וקיימנו) להסביר איך נולדה המאפיה.