הסנדק

סרטי הסנדק חלק 1 (1972) והסנדק חלק 2 (1974), שביים פרנסיס פורד קופולה על-בסיס ספרו של מריו פוזו משנת 1969, הם ללא ספק שניים מהסרטים הטובים בהיסטוריה. לדעת רבים הטובים ביותר. הסנדק חלק 3 (1990), סרט ההמשך השני שלא הגיע לקרסוליים של שני החלקים הקודמים בסאגה, נחשב לתקלה מאכזבת אך לא כזו שמעיבה על גדולתם של שני החלקים הראשונים בסדרה (אל שניהם יחד נתייחס מעתה כאל "הסנדק").

הסנדק הוא הרבה יותר מסרט או סדרת סרטים. הסנדק הוא תופעה תרבותית רבת השפעה על התרבות המערבית מאז תחילת שנות השבעים של המאה שעברה. משפטים מתוך הסרט ("הצעה שאי אפשר לסרב לה", "ללכת למזרונים", "לישון עם הדגים", "לעולם את תשנא את אויבך, זה משבש את שיקול דעתך", "תשאיר את הרובה, קח את הקנולי", "זה לא אישי, זה רק עסקים", "אל תשאלי אותי על העסקים שלי" ועוד) הפכו למטבעות לשון שגורים. סצנות מהסרט זכו לאין ספור חיקויים, מחוות והתייחסויות בקולנוע, בטלוויזיה, במוזיקה, בתיאטרון, בפרסומות ובמה לא. לוגו המריונטה הפך לאחד הפונטים המוכרים ואת הפרצופים של גיבורי הסרט (דון ויטו נפול הלחיים, מייקל המנוזל, תום הייגן המהורהר, טסיו הגמלוני וקלמנצה השמן) אין מי שלא מכיר.

למגינת לבם של רבים, אופן הצגת משפחת קורליאונה בסרט גרמה לרבים רבים להאמין כי המאפיה היא אכן תת תרבות בעלת קודים ומוסכמות ברורים, כבוד וציות לחוקים עליונים. רבים ביקרו את האופן הרומנטי בה מתוארים מי שבמציאות היו גנגסטרים אכזרים אשר מרחק רב הפריד בינם לבין האצילות שאפיינה את דון ויטו קורליאונה ובני משפחתו. לא במקרה הסרט הראשון בסדרה כמעט ואינו מתאר את חיי היום יום של משפחת הפשע, אלא רק את המציאות שבתוך חומות הווילה בלונג איילנד והמלחמות במשפחות האחרות שחומדות את הצלחתה של משפחת קורליאונה. סחיטה, סמים, הימורים, זנות, רצח, שוד והונאה אינם מנת חלקה של המשפחה האצילית, או לפחות זה לא נראה כך.

דון קורליאונה שומע את בקשתו של הקברן בונסירה

אבל לא פחות משהשפיעו סרטי הסנדק על התרבות הפופולרית המערבית, השפיעו סרטי הסדרה גם על התופעה שאותה הם תיארו - המאפיה. בוסים, קאפואים וחיילים במאפיה החלו להתנהג כפי שהם חשבו שמצופה מהם להתנהג לאור הצגתם בסרטים שהפכו לסרטי פולחן בעולם התחתון והעליון. רוג'ירו בויארדו למשל, קאפו בכיר במשפחת ג'נוביז, נודע כאחד המעריצים הגדולים של סרטי הסנדק וטען תמיד כי דמותו של ויטו קורליאונה מבוססת על דמותו שלו. בשנת 1974 הוא אפילו תלה בגינת הירקות שלו שלט ועליו הכיתוב "גינתו של הסנדק".

עלילת הסנדק אינה מבוססת על סיפור אמיתי (בניגוד לסרטי מאפיה בולטים כמו "החבר'ה הטובים", "דוני ברסקו", "קזינו" ואחרים), אך מאחורי כמעט כל האירועים המתוארים בסרט עומדים מקרים שקרו באמת לאורך ההיסטוריה של המאפיה האיטלקית באמריקה. גם דון ויטו קורליאונה (זוכה האוסקר מרלון ברנדו כמובן) הוא דמות דמיונית אשר מורכבת מחלקי דמויותיהם של מספר בוסים בולטים.

נתחיל מהשם: דון ויטו קורליאונה. בכינוי דון ויטו נודעו שני בוסים אימתניים, הראשון דון ויטו קאשו פרו - בוס כל הבוסים הסיציליאני שביקש באמצע שנות העשרים של המאה שעברה להשתלט על המאפיה הסיציליאנית באמריקה ולשם כך שלח לניו יורק את הלוחם מס' 1 שלו - סלווטורה מרנזנו. מרנזנו הגיע לניו יורק והצית את מלחמת העולם של המאפיה - מלחמת הקסטלמרים, בסופה הוא מצא את מותו על-ידי מי שעלה למלוך על ניו יורק, צ'רלי (לאקי) לוצ'יאנו.

דון ויטו השני היה הבוס דון ויטו ג'נוביז, יריבו הגדול ביותר של לוצ'יאנו ומי שהשתלט לו על המשפחה בסוף שנות החמישים של המאה שעברה ואף שינה את שמה ממשפחת לוצ'יאנו למשפחת ג'נוביז. דון ויטו (כך הוא דרש שיקראו לו) נחשב לבוס האכזר וחסר הרחמים בהיסטוריה של המאפיה הסיציליאנית באמריקה, ממש לא דון ויטו קורליאונה, אך בסוף שנות השישים של המאה שעברה (הספר הסנדק יצא כאמור לאור בשנת 1969) אין ספק שדמותו של ג'נוביז שמת באותה שנה (שבע שנים לאחר שהורשע ונכנס לכלא) עמדה לנגד עיניו של מריו פוזו.

באשר לשם המשפחה שניתן לגיבור הסנדק - קורליאונה, הרי שלא ניתן היה לבחור שם הולם יותר לבוס שרגליו היו נטועות עמוק עמוק בארץ הישנה ממנה הגיע כילד. העיירה קורליאונה בסיציליה היתה מקור למאפיונרים רבים שהגיעו לניו יורק בתחילת המאה העשרים ובראשם בני משפחת מורלו-טרנובה ראשי כנופיית היד השחורה. שם משפחה שהוא שמה של העיר ממנה הגיעו מהגרים, בעיקר ילדים שהגיעו לבדם כמו שויטו קורליאונה הצעיר מגיע בסרט, היה מקובל מאוד באמריקה של תקופת גלי ההגירה הגדולים, ואיפיין מהגרים רבים שפקידי ההגירה שלא הבינו את שפתם הדביקו להם את שמות העיירות שמהן הגיעו.

דון ויטו הצעיר

למריו פוזו היה מבחר גדול מאוד של בוסים, ארכי-גנגסטרים ושליטי העולם התחתון של התקופה, שעליהם הוא יכול היה לבסס את דמותו של דון ויטו שלו: ראשי המועצה האגדיים מניו יורק ג'וזף בוננו, טומי לוקזי, ג'וזפה פרופצ'י (אשר כמו דון ויטו החזיק בעסק לייבוא שמן זית מסיציליה), הבוס מניו אורלינס - קרלוס מרצ'לו, הבוס מפלורידה - סנטו טרפיקנטה ועוד רבים אחרים. אבל נראה כי את דמותו של דון ויטו קורליאונה הצנוע, אשר למרות שהוא עומד בראש משפחת הפשע החזקה ביותר באמריקה נראה כי הוא אינו מחפש לו עושר מנקר עיניים או כוח לשם כוח, מנהל את העולם מהעסק הישן שלו לייבוא שמן זית ונהנה בעיקר מבילוי עם משפחתו ונכדיו, ביסס מריו פוזו במידה רבה על דמותו של הבוס הערמומי קרלו גמבינו, ראש מועצת המאפיה בשנות השישים והשבעים וראש המשפחה הנושאת מאז את שמו.

כמו גמבינו, גם ויטו קורליאונה ניחן ביכולת לראות שלושה צעדים קדימה ולהטעות את יריביו לחשוב שהם חכמים וחזקים ממנו ואז, בדיוק אז, לתקוע אותם היטב היטב. אלא שבניגוד למרלון ברנדו עז הפנים, קרלו גמבינו נראה כמו עלה נידף ברוח, רזה וכחוש עם עיניים קטנות ואף גדול. ג'וזף בוננו כינה אותו פעם "סנאי מסכן", אבל במלחמה בין בוננו לגמבינו אתם בטח יודעים ידו של מי היתה על העליונה. כמו אחוזתו הגדולה אך הצנועה של גמבינו, גם זו של ויטו קורליאונה שכנה בלונג איילנד. כמו הבוס מברוקלין גם דון קורליאונה מת מהתקף לב בגיל 76 וכמוהו, בניגוד לרוב הבוסים האחרים, הוא סיים את חייו מחוץ לכותלי בית הסוהר.

לצד קרלו גמבינו, רוחו של בוס אגדי נוסף מרחפת מעל דמותו של ויטו קורליאונה - פרנק קוסטלו. האנדר-בוס של צ'רלי לוצ'יאנו, אשר החליף את מלך המאפיה של ניו יורק בראש המשפחה ובראש המועצה עם הרשעתו של לוצ'יאנו בשנת 1936 ולאחר מכן עם גירושו של לוצ'יאנו מארה"ב בשנת 1946, זכה לכינוי "ראש ממשלת העולם התחתון" בזכות יכולתו לקשור קשרים עם פוליטיקאים ושופטים, אשר רבים מהם נחשבו למי שנמצאים בכיסו. דומה מאוד למעמד של דון ויטו קורליאונה במציאות של הסנדק. יותר מזה, דון ויטו קורליאונה בסרט נשמע ומתנהג למעשה ממש כפי שנשמע והתנהג קוסטלו. מרלון ברנדו עצמו סיפר פעם כי השתמש בהקלטות של קוסטלו משימוע קפאובר (שימוע שנערך בסנאט האמריקאי ושודר בשידור חי ברדיו, בו אולצו להעיד עשרות מאפיונרים, במסגרת חקירה של השפעת הפשע המאורגן על המסחר בארה"ב) כדי לעבוד על המבטא של דון קורליאונה. גם התנגדותו הנחרצת של דון ויטו לעיסוק בסחר בסמים, יוצרת את ההקשר בינו לבין פרנק קוסטלו, שנודע גם הוא כמתנגד לעיסוק בתחום זה.

פרנק קוסטלו

דון ויטו ג'נוביז

דון קרלו גמבינו

ואפרופו סחר בסמים. ציר העלילה העיקרי של הסנדק חלק 1 נע סביב ניסיון החיסול של דון ויטו בשל סירובו של הבוס לפרוס את חסותו על פעילות הסחר בסמים שביקשו המשפחות האחרות להרחיב. בראש קשר הסמים עמד סוחר הסמים וירג'יל (התורכי) סולוזו (אותו מגלם השחקן אל לטיירי) אשר רצה את חסותו של דון ויטו שהחזיק בכיסו רשת של פוליטקיאים ושופטים ויכול היה להעניק הגנה לעסק של סולוזו. התורכי ניסה לפתות את דון קורליאונה עם הרווחים העצומים שעסקי הסמים אמורים היו לייצר לכל המשפחות, אך הבוס הסביר שחבריו הטובים בפוליטיקה ובבתי המשפט לא יהיו חבריו יותר אם הוא ייכנס לעסקי הסמים וסירב, מה שכמעט עלה לו בחייו והצית מלחמה הגדולה.

ולמרות עמדתו האצילית של דון קורליאנה ביחס לעיסוק בסמים, הדעה הרווחת לפיה אסרו הבוסים של המאפיה על חייליהם לעסוק בסחר בסמים היא ככל הנראה אחת האגדות הגדולות ביותר שנקשרו במאפיה. זה נכון שלאורך השנים היו בוסים שאסרו על משפחותיהם, לפחות כלפי חוץ (כשהמעטפות השמנות נתחבו לכיסים הפנימיים של הז'קטים אף אחד לא שאל מה מקור הכסף...) לעסוק בסחר בסמים, אך הדבר נבע קודם כל מייצר ההישרדות שלהם. העונשים החמורים שקבע החוק האמריקאי על מי שהורשעו בסחר בסמים, הביאו את הבוסים לעשות את החשבון ולהחליט שהדבר פשוט לא משתלם. לאו דווקא בשל החשש מפני שליחתם לכלא לשנים ארוכות של חברי משפחה שנתפסו על סחר בסמים, אלא בשל החשש כי העונשים הכבדים להם היו צפויים מי שנתפסו על סחר בסמים, יגרמו להם לזמר ולהפוך לעדי מדינה נגד הבוסים וראשי המשפחות שהם בעצם היו המטרה העיקרית של רשויות החוק. ולמרות כל זאת, הרווחים האדירים שהניבו עסקי הסחר בסמים הביאו לכך שלא היתה משפחה שלא עסקה באופן כזה או אחר בסחר בסמים, באישורם או תוך עצימת עין של הבוסים.

ועוד משהו בעניין וירג'יל (התורכי) סולוזו. הכינוי של המאפיונר הצעיר המבקש לערער על העקרונות היסודיים של הבוס המבוגר - "התורכי" - מתכתב עם אחד התהליכים המרתקים בהיסטוריה של המאפיה הסיציליאנית בארה"ב: המהפכה של הגנגסטרים הצעירים - דמויות כמו צ'רלי לוצ'יאנו, פרנק קוסטלו, ג'ו אדוניס, טומי לוקזי וחבריהם שכונו "התורכים הצעירים" - גנגסטרים מגונדרים שנולדו באמריקה או הגיעו אליה כילדים קטנים, שסילקו מהבמה את המאפיונרים המבוגרים שכונו "המוסטש פיטס" (הפיטים המשופמים) על-שם פיטר (יד הצבת) מורלו - מאפיונרים אולד סקול, ראש קשה, מיושנים בדרכיהם ובאורחות חייהם, שפינו את מקומם בראש משפחות המאפיה בסיומה של מלחמת הקסטלמרים (מלחמת העולם של המאפיה) בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה.

פרט פיקנטי מעניין נוסף בקשר לסולוזו הוא שמי שגילם את התורכי - השחקן אל לטיירי, היה גיסו של פסקואלה אבולי, אחיו של הבוס של משפחת ג'נוביז תומס אבולי. לטיירי גייס את גיסו לטובת הפקת הסנדק, כדי לקבל קצת מידע פנימי וטיפים שיסייעו עוד יותר לבניית האמינות של הסרט.

וירג'יל (התורכי) סולוזו סוגר עניינים עם דון ויטו קורליאונה. ראשון מימין הקונסיליירי טום הייגן, במרכז הבן החלש פרדי קורליאונה ומשמאל הקאפו טסיו

מימין: השחקן אל לטיירי, פסקואלה אבולי ואל פצ'ינו

עלילת הסנדק חלק 2 מפוצלת כזכור לשתי עלילות משנה: האחת מתארת את קורותיו של מייקל קורליאונה (אל פאצ'ינו), בנו הצעיר של דון ויטו אשר הפך לראש המשפחה, והשניה חוזרת בזמן ומתארת את עלייתו לגדולה של דון ויטו (רוברט דה נירו) מאז שהגיע לבדו לניו יורק כילד יתום מסיציליה ופילס את דרכו לצמרת העולם התחתון ברחובות האלימים של רובע איטליה הקטנה במנהטן, תוך יצירת המוניטין שזיכה אותו בכינוי "הסנדק".

אחת הפעולות המשמעותיות של ויטו קורליאונה הצעיר היא חיסולו של דון פאנוצ'י, הבוס השכונתי ואיש היד השחורה שסחט את בני קהילתו בשיטה הסיצילאינית עתיקת היומין המכונה "הרטבת המקור" - סחיטה רצופה של כל הקהילה בסכומים קטנים, כזו ששומרת על מימון שוטף לסוחט, אך אינה שוברת את גבו של הנסחט ומאפשרת לו להמשיך ולשלם. דמותו של דון פנוצ'י, מצד אחד פטרון השכונה ומצד שני מוצץ דמה, מבוססת במידה רבה על דמותו של אחד מאנשי היד השחורה הבולטים בהיסטוריה של המאפיה, אינציו (לופו - הזאב) סאייטה אשר היה אימת הקהילה האיטלקית בהארלם של תחילת המאה העשרים. יותר מכל מוכר לופו, שותפו של פיטר (יד הצבת) מורלו, כמי שהחזיק את "אורוות הרצח" בית מטבחיים ברחוב 107 שבו עונו וחוסלו יריביו ומי שסירבו לשלם. כמו דון פאנוצ'י גם אינציו לופו נחשב על-ידי קהילתו כחסין מפני החוק מצד אחד ומי שמגן עליהם מצד שני. במצב כזה הם לא ישלמו לו? עם זאת, בניגוד ללופו ואנשי היד השחורה שלו שפעלו בעיקר במחשכים, דון פנוצ'י מסתובב ברחובות כמו טווס, בגלימתו הלבנה, בלי שום חיילים שעומדים מאחוריו ופשוט לוקח מה שבא לו, או כמו שהוא אומר: הוא רק מרטיב את המקור...

נחזור למשפחת קורליאונה. מייקל. בנו הצעיר של דון ויטו, גיבור מלחמת העולם השניה שבכלל לא אמור היה להצטרף לפעילות הקרימינאלית של המשפחה. נאיבי, רך דיבור, שונה כמעט בכל משאר בני המשפחה, כרוך אחר אהובתו קיי (בגילומה של דיאן קיטון) הנאיבית עוד יותר ממנו, בלונדינית, לא איטלקיה, שמתעקשת לא להבין מדוע הוא שב ומפציר בה לא לשאול יותר מדי שאלות על משפחתו.

אבל הכל משתנה אחרי ניסיון החיסול של אב המשפחה. האח החמום סאני (בגילומו של ג'יימס קאן) והקונסיליירי טום הייגן, בנו המאומץ של דון קורליאונה (בגילומו של רוברט דובאל), יחד עם הקאפואים של המשפחה, טסיו הגבוה וקלמנצה השמן מתכננים את התגובה ההולמת לנסיון החיסול. סולוזו חייב למות, זה ברור, אך כדי לעשות זאת הם חייבים לחסל גם את השוטר המושחת מק'קלוסקי אשר משמש למעשה כשומר ראשו של סוחר הסמים ולהרוג שוטר זה כבר אופרה אחרת לגמרי. אחד הקודים הידועים של המאפיה (לפחות בתיאוריה) הוא שלא פוגעים באנשי החוק, גם מתוך כבוד אך שוב גם ובעיקר מהטעם הפרקטי שחיסול שוטר או פרקליט יביאו לכזו תגובת נגד מצד רשויות החוק שהדבר פשוט לא משתלם. יותר מזה, אף אחד גם לא מתנדב לבצע עבודה כזו. 

דון קורליאונה ושני הבנים סאני (מימין) ומייקל

ואז מציע מייקל שהוא יבצע את העבודה ויחסל את סולוזו ומק'קלסקי. כולם מחבקים אותו וצוחקים. אמנם יצא לו להרוג בזמן המלחמה, אבל בקרב אתה לא יורה מטווח אפס בזמן שאתה מסתכל לקורבן ישר בעיניים. אבל מייקל מתעקש, מבצע את החיסול, לאחר אימונים שמעביר אותו הקאפו השמן והנאמן פיט קלמנצה (בגילומו של ריצ'רד קסטליאנו), שגם דואג שהאקדח ימתין למייקל בשירותים של המסעדה שבה אמור להתבצע החיסול.

המלכודת שטומנים הקורליאונים לסולוזו ומק'קלסקי: הזמנה לישיבה במסעדה, יציאה מנומסת לשירותים, חזרה לשולחן עם אקדח וחיסול מהיר, מזכירה מאוד את אחד האירועים הממשמעותיים בהיסטוריה של המאפיה בארה"ב - חיסולו של הבוס הגדול של ניו יורק בשנות העשרים, ג'וזפה (הבוס) מסרייה. חיסול מסרייה, כנראה ה"מוסטש פיט" החזק ביותר בעידן שלפני מלחמת הקסטלמרים, על-ידי מי שפעל תחתיו, צ'רלי לוצ'יאנו מנהיג "התורכים הצעירים" היה אחד משיאי מלחמת הקסטלמרים ונחשב לאקט הבודד בעל המשמעות הגדולה ביותר בהיסטוריה של המאפיה בני יורק. בחודש אפריל שנת 1931 הזמין לוצ'יאנו את הבוס שלו לארוחת צהריים במסעדה בקוני איילנד. במהלך הארוחה ביקש לוצ'יאנו, כמו מייקל קורליאונה, את רשותו של מסרייה לעזוב את השולחן המכוסה מפה משובצת אדום-לבן ולגשת לשירותים. אלא שבניגוד למייקל קורליאונה, שחזר לשולחן כשאקדח בידו, לוצ'יאנו המתין עד שהסתיים קונצרט היריות שביצעו ארבעה מאנשיו - "התורכים הצעירים" ויטו ג'נוביז, אלברט אנסטסיה, ג'ו אדוניס ובנג'מין (בגסי) סיגל - בבוס כל הבוסים ששלט במאפיה האיטלקית בארה"ב במשך כעשור, וכעת היה מוטל על רצפת המסעדה כמו סמרטוט מפואר.

השתתפותו של סיגל, היהודי, בחיסול היתה בדיוק הדוגמא להבדל בין מסרייה, המוסטש פיט שזה אך חוסל, לבין התורכי הצעיר לוצ'יאנו שעמד לכבוש בסערה את העולם התחתון בארה"ב. מסרייה לא היה מוכן בשום אופן לכלול מי שאינם סיציליאנים בשורות ארגונו ואף בקושי היה מוכן לעשות עמם עסקים, בעוד שללוצ'יאנו לא היתה שום בעיה לשתף פעולה עם גנגסטרים ממוצא שאינו איטלקי - ובעיקר עם הגנגסטרים היהודים. למעשה מי שנחשב לשותפו וחברו הקרוב ביותר היה הגנגסטר היהודי האגדי מאיר לנסקי, אליו עוד נחזור בהמשך.

מייקל קורליאונה יורה בסלוזו ומק'לקסקי

כמו דמותו של ויטו קורליאונה, גם דמויותיהם של בניו - סאני, פרדו ומייקל קורליאונה אינן מבוססות על דמותו של מאפיונר אחד. לא מוכר גנגסטר אשר הצטרף לשורות המאפיה לאחר שסיים לשרת את מולדתו מעבר לים במלחמה גדולה, אך יחד עם זאת מספר ארועים בחייו של מייקל קורליאונה מזכירים אפיזודות מחייהם של מאפיונרים מוכרים. כך למשל בריחתו של מייקל הצעיר לסיציליה לאחר חיסול סולוזו ומק'קלסקי מזכירה מאוד את בריחתו של ויטו ג'נוביז לסיציליה בשנת 1937, גם הוא במטרה לחמוק מאישום ברצח שעמד נגדו בניו יורק, או שאיפתו של מייקל המבוגר, ראש המשפחה, להעביר את עסקיה של המשפחה מניו יורק לנוואדה ולהפוך את כל עסקיה לחוקיים כדי להתנתק מהעולם התחתון, אשר מזכירה מהלך דומה שביקש לבצע ג'וזף בוננו, ראש המשפחה הקרויה עד היום על שמו, אלא שבמקרה של בוננו לא מדובר היה בנוואדה אלא בטוסון, אריזונה.

גם דמותו של סאני קורליאונה, הבן החמום שסומן כיורשו של הדון לאחר לכתו, אינה מבוססת על דמות אחת (אם כי כמובן יש להזכיר כי בנו החירש של אל קפונה - אלברט פרנסיס - כונה בפי כל סאני), אך לפחות סצנה אחת בכיכובו של סאני קורליאונה מבוססת על סיפור אמיתי. המקור הוא סיפורו של הבוס המפורסם של האאוטפיט של שיקגו, סאם ג'יאנקנה, אשר עוד לפני שהפך לראש הארגון פירק במכות באמצע הרחוב את בעלה של אחותו, לנה, אשר היכה אותה זמן קצר קודם לכן. המכות שקיבל הבעל המכה מהבוס לעתיד היוו השראה לסצנה בסנדק חלק 1, בה סאני קורליאונה כמעט הורג במכות את קרלו, בעלה של אחותו, קוני, לאחר שזה היכה אותה. בהמשך כזכור האירוע הזה עלה בחייו של סאני שחוסל בעזרתו של קרלו וגם של קרלו עצמו אשר חוסל בהוראתו של מייקל לאחר שהדבר התברר.

לעומת כל הדמויות הדימיוניות בסנדק, רק שני מאפיונרים אגדיים מוזכרים בספר הסנדק בשמם האמיתי: אל קפונה וסלווטורה מרנזנו. בספר נוטל קפונה תפקיד קטן במלחמה הגדולה של שנת 1933, מה שמכונה בספר "מלחמת המאפיה של סלווטורה מרנזנו" (על משקל מלחמת הקסטלמרים שהשתוללה בשנים 1930-1931), למרות שבמציאות סלווטורה מרנזנו נרצח ע"י אנשיו של צ'רלי לוצ'יאנו כבר בשנת 1931. בספר מסרב מרנזנו לבקשתו של דון ויטו קורליאונה לשותפות וחלוקה של עסקי ההימורים ועסקי המאפיה האחרים בניו יורק, ומזעיק לעיר הגדולה כדי להילחם בדון ויטו את חברו משיקגו - אל קפונה.

לפי הספר, שולח קפונה לניו יורק שניים מטובי המחסלים שלו כדי שיגמרו את דון ויטו לפני שהויכוח בין קורליאונה למרנזנו יהפוך למלחמה, אך ברגע שהשניים מגיעים לתחנת הרכבת של ניו יורק חוטפים אותם אנשיו של קורליאונה, בראשותו של המחסל הראשי שלו, לוקה בראצי ולוקחים אותם למחסן נטוש. במחסן האפל כורת בראצי את איבריו של אחד המחסלים של קאפונה עם גרזן ומניח לו לדמם למוות, בזמן שהמחסל השני בולע מרוב פחד את המגבת שחוסמת את פיו ונחנק למוות. אחרי שחיסל את שני הרוצחים שלו, שולח קורליאונה לקפונה מסר - נפוליטני, אל תתערב בעניינים שבין שני סיציליאנים ועדיף לך שלא להגיע לניו יורק כי העיר הזו אינה מקום בריא לנפוליטנים. בתגובה שולח קפונה לקורליאונה מסר שהוא לא יתערב יותר בענייני ניו יורק.

אלא שהקשר בין סיפור קפונה ומרנזנו בסנדק, לבין המציאות, הוא שמות הגיבורים בלבד. בשנת 1933 מרנזנו, כאמור, כבר שנתיים לא היה בין החיים וגם קפונה כבר לא היה אדם חופשי, לאחר שהורשע בסוף שנת 1931 בחמישה מקרים של העלמת מס והחל לרצות עונש של 12 שנות מאסר. גם מבחינת מפת הבריתות של העולם התחתון האיטלקי, המתואר בספר לא תאם את המציאות, שכן במציאות לא היו מרנזנו וקפונה באותו צד של המתרס בזמן מלמת הקסטלמרים, אלא דווקא להפך: בן בריתו של מרנזנו בשיקגו, ראש המאפיה הסיציליאנית בעיר ג'ו איילו, היה יריבו המושבע של ראש האאוטפיט קפונה, שהיה בן בריתו של יריבו הגדול של מרנזנו, ג'וזפה (הבוס) מסרייה.

אלפונס קפונה

סלווטורה מרנזנו

אחת מעלילות המשנה הזכורות ביותר של הסנדק היא סיפורו של כוכב הבידור ג'וני פונטיין, בן חסותו של דון קורליאונה, דמות שזוהתה מהרגע הראשון כמבוססת על דמותו של הזמר האגדי פרנק סינטרה, חביבם וחברם של ראשי המאפיה. סיפורים על קשריו של סינטרה עם המאפיה היו ידועים תמיד (והוא אף פעם לא ממש טרח להסתיר זאת), אך "הוצאתו מהארון" באופן כה חד וברור כפי שעשה זאת מריו פוזו, היתה קצת יותר מדי אפילו בשביל הזמר הידוע כמי שעשה זאת בדרכו. סינטרה זעם על מריו פוזו ועל האופן שבו הציג את ג'וני פונטיין כבן דמותו, אף שפוזו מעולם לא הודה (למרות שנשאל לא פעם) שפונטיין הוא סינטרה. פעם אחת כשנזדמנו במקרה לאותו מקום (סינטרה סירב כל חייו להיפגש עם פוזו – ורבים ניסו להפגיש ביניהם) פצח הזמר במטר קללות כלפי הסופר ואף קרא לו סרסור.

כמו סינטרה, גם פונטיין (אותו גילם השחקן והזמר אל מאטינו) התחיל כזמר נשמה ששר בלדות עממיות, הפך לאליל הנערות ולאחר מכן לכוכב קולנוע, וכמו סינטרה גם פונטיין מקבל תפקיד ראשי בסרט שמזניק לו את הקריירה והופך אותו לכוכב בדיוק בזמן שהקריירה שלו כזמר מתחילה לדעוך. זהו כמובן הרקע לאחת הסצנות הזכורות והמפורסמות ביותר בסאגת הסנדק – ראש הסוס במיטה של המפיק ההוליוודי ג'ק וולץ.

מימין: ג'ימי פונטיין (אל מאטינו) ופרנק סינטרה

נתחיל בסרט. בסנדק חלק 1 מפיק הוליוודי חזק בשם ג'ק וולץ מסרב לתת לג'וני פונטיין תפקיד בלהיט החדש שלו – תפקיד שמתאים בדיוק למידותיו של השחקן ושיקפיץ לו את הקריירה שהחלה דועכת. פונטיין פונה לסנדק שלו כדי שזה יעזור לו לקבל את התפקיד וזה שולח להוליווד את הקונסיליירי שלו, בנו המאומץ העו"ד תום הייגן, כדי שזה יציע למפיק הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה. אך בכל זאת המפיק מסרב. תחילה בנימוס, אך לאחר שהוא מגלה מי הבוס של תום הייגן הוא בוחר לקלל את עורך הדין, את משפחת קורליאונה ואת כל האיטלקים, ומבטיח ששום איטלקי לא ייקבע לו מי ישחק בסרטים שלו. את ההמשך כולם מכירים, לכן רק נזכיר כי בבוקר למחרת מתעורר המפיק הכל יכול בתוך שלולית של דם, כאשר לצדו במיטה מונח ראשו הכרות של סוס המירוץ היקר והאהוב שלו. מיותר לציין כי בעקבות האירוע זוכה פונטיין בתפקיד שאכן הופך אותו לכוכב הוליוודי.

ובמציאות? בתחילת שנות החמישים אכן מצא עצמו סינטרה מתחיל לאבד מתהילתו וביקש לקבל את תפקיד הטייס אנג'לו מאגיו בסרט "מעתה ועד עולם" (From Here To Eternity) שהפיקו אולפני קולומביה בראשותו של מפיק העל הבאמת כל יכול בזמנו הארי כהן. אלא שלתפקיד כבר לוהק שחקן אחר, אלי וולך (מי שלימים יגלם את דמותו של טוקו (המכוער) במערבון הספגטי המפורסם בכל הזמנים "הטוב הרע והמכוער" של סרג'יו ליאונה). כאן ככל הנראה נכנסו לתמונה קשריו של סינטרה עם המאפיה ובסופו של דבר, ערב תחילת הצילומים, הוחלף וולך בסינטרה. הסיבה הרשמית להחלפתו של וולך היתה שהוא החליט לוותר על התפקיד בסרט, לטובת תפקיד במחזה בברודווי שבו הוצע לו להשתתף. סינטרה שקיבל את התפקיד במקומו, זכה באוסקר מה שהקפיץ לו כצפוי את הקריירה והפך אותו לאחד הכוכבים ההוליוודיים הגדולים בכל הזמנים. כדי לסגור יפה את המעגל, לימים גילם אלי וולך (אגב, לא ישראלי למרות השם, אך בהחלט יהודי ממוצא פולני שנולד וגדל בברוקלין, ניו יורק) את דמותו של הבוס הבוגדני דון אלטובלי בסרט הסנדק 3.

עד כאן הדמיון. בניגוד לסרט, במציאות לא מצא עצמו הארי כהן במיטה עם ראש כרות של סוס וספק אם באמת נדרש היה לשכנע אותו להעדיף את סינטרה בתפקיד שחשק. מאז שנות הארבעים היתה אחיזתה של האאוטפיט משיקגו בהוליווד חזקה מאוד, ורבים מראשי האולפנים הגדולים של עיר הסרטים נחשבו לידידיהם הטובים של הבוסים משיקגו ובעיקר של הקאפו שניהל את ענייני שיקגו בהוליווד, ג'ון (ג'וני היפה) רוזלי. בניגוד לג'ק וולץ הדמיוני, הארי כהן היה מחובר לחבר'ה משיקגו, שככל הנראה סייעו לו להגיע לתפקיד אולי הבכיר ביותר בהוליווד של אותה תקופה, ונחשב לידיד. שנים אחדות קודם לכן, בשנת 1948, נתן המפיק הגדול חוזה באולפנים שלו ותפקיד בסרט "שורת המקהלה" לשחקנית צעירה ואלמונית בשם מרילין מונרו, אשר במקרה היתה פילגשו של בוס המשפחה משיקגו באותה תקופה, אנטונינו אצ'רדו.

בחזרה לפרנקי. התפקיד שסידרו החבר'ה משיקגו לסינטרה ב"מעתה ועד עולם" בהחלט לא היה הפעם הראשונה שבה עזרו החבר'ה הטובים לזמר החביב עליהם. הכל התחיל בשנת 1943. זמן קצר קודם לכן הצטרף סינטרה ללהקה של נגן הטרומבון טומי דורסי. הופעה עם דורסי נחשבה למקפצה ענקית לקריירה, וכדי לזכות ולנגן בלהקה של הטרומבוניסט המפורסם, הסכים סינטרה הצעיר לחתום על חוזה דרקוני שלפיו עד לסוף חייו הוא ישלם שליש מהכנסותיו לסוכן של דורסי. אלא שזמן לא רק לאחר שהצטרף סינטרה ללהקה של הטרומבוניסט, הפך הזמיר האיטלקי לכוכב הלהקה, והתברר כי רוב הקהל שמגיע להופעותיה מגיע כדי לשמוע את סינטרה ולא את דורסי.

בשנת 1943 ביקש סינטרה לקנות את החוזה שלו ולהשתחרר מהתחייבויותיו לדורסי. הטרומבוניסט שהבין היטב שהוא מחזיק בידו תרנגולת שמטילה ביצי זהב, כמובן שלא הסכים, אפילו כשסינטרה הציע לו 60 אלף דולר תמורת החוזה. אז ככל הנראה פנה סינטרה לידידיו מהעולם התחתון. כמה ימים לאחר מכן הופיעו במשרדו של דורסי שלושה גנגסטרים מזרי אימה, בראשם הבוס מניו ג'רזי ווילי מורטי, בכיר במשפחת לוצ'יאנו, אשר הציעו לטרומבוניסט הצעה שהוא לא יכול היה לסרב לה. כשאקדח תחוב בתוך פיו, חתם דורסי על הסכם לפיו הוא משחרר את סינטרה מהחוזה שלו תמורת דולר אחד. באופן מפתיע סיפור דומה מאוד מספר מייקל קורליאונה לקיי, כאשר היא שואלת אותו מה הקשר בין ג'וני פונטיין לאבא שלו.

מאז מקרה דורסי, נחשב ווילי מורטי לסנדק של סינטרה, אשר כמה שנים מאוחר יותר, כשהוא כבר אליל הנערות, מגיע לשיר בחתונת בתו של מורטי (ממש כמו שג'וני פונטיין מגיע לשיר בחתונתה של קוני, בתו של הסנדק שלו). כמו פונטיין, גם סינטרה נשאר מקושר והיה לחברם של רבים רבים מהבוסים של המאפיה, לאחר מותו של הסנדק שלו (רק שמורטי, בניגוד לדון קורליאונה, חוסל). ואגב מורטי, בספרו האוטוביוגרפי "אדם של כבוד" כינה הבוס לשעבר של משפחת בוננו, ג'וזף בוננו, את ווילי מורטי "הכוח" של הבוס פרנק קוסטלו (Frank Costello's strength), כינוי שבו השתמש מאוחר יותר מריו פוזו כדי לתאר בספר הסנדק את הרוצח לוקה בראצי, החייל הנאמן והמחסל מס' 1 של דון ויטו קורליאנה.

דמות נוספת בסנדק, שאין לטעות בזיהויה היא דמותו של הגנגסטר היהודי הזקן היימן רות' (אותו מגלם השחקן לי סטרסברג), אשר בסנדק חלק 2 מוביל את מאמצי המאפיה בראשותו של מייקל קורליאונה להשתלט על עסקי ההימורים ובתי הקזינו הגדולים של קובה, בתקופה שלפני מהפכת פידל קסטרו. רות' הוא גנגסטר ותיק ועשיר שכבר ראה הכל ומכיר המאפיה מלפני ולפנים, הוא מוכן לשתף פעולה בכל הזדמנות עסקית, אבל הוא אינו מחויב לשום קוד נאמנות משפחתי כזה או אחר כלפי שותפו הצעיר.

דמותו של היימן רות' מבוססת כמובן על דמותו של הגנגסטר היהודי האגדי מאיר לנסקי ("היהודי הקטן"), חברו הטוב ושותפו של צ'רלי לוצ'יאנו להקמת מועצת המאפיה, סינדיקט הפשע הלאומי וארגון רצח בע"מ, ששינו את פני הפשע המאורגן באמריקה, אשר עד סוף חייו (בשנת 1983 בגיל 81) היה אחד הגנגסטרים המשפיעים במאפיה אף שלא היה איטלקי וכמובן שלא היה חבר רשמי בקוזה נוסטרה. כמו רות' בסרט, גם לנסקי קשר בשנות ה-50 של המאה שעברה קשרים הדוקים עם שליט קובה פולגנסיו באטיסטה, ולמעשה השתלט ביחד עמו על כל פעילות ההימורים במדינה השכנה שנחשבה לחצר האחורית של ארה"ב.

כמו רות', גם לנסקי נפגע קשות מהמהפכה בקובה ועליית הקומוניסטים לשלטון בהנהגתו של פידל קסטרו. קסטרו שסגר את כל בתי הקזינו וגירש את המאפיונרים משטח המדינה גדע ענף כלכלי שהכניס בשנים שלפני כן עשרות מיליוני דולרים לבוסים בכל רחבי ארה"ב ובעיקר לכיסו של לנסקי.

כמו רות', גם לנסקי נמלט לישראל במטרה לחמוק מרדיפתו בידי רשויות החוק האמריקניות וכמו הדמות הדימיונית, גם המקור נתקל בסירוב הרשויות בישראל להעניק לו אזרחות מכוח חוק השבות בשל עברו הקרימינאלי בארה"ב. רק שבניגוד לסרט, במציאות לנסקי לא ניסה להשתקע בישראל מיד לאחר המהפכה בקובה, אלא הוא המשיך לעשות מיליונים עבור הבוסים של המאפיה (ועבור עצמו) גם לאחר המהפכה בקובה והגיע לישראל רק בערוב ימיו, בשנות השבעים. גם המשפט שאומר רות' בסרט: We're bigger than U.S. Steel"" (U.S. Steel היא תאגיד הפלדה הענקי של ארה"ב), הוא ציטוט מדויק של דברים שאמר לנסקי לאשתו בזמן שצפו בחדשות, בכתבה שעסקה בקוזה נוסטרה. זמן קצר לאחר יציאת הסרט, בשנת 1974, התקשר לנסקי לשחקן לי סטרסברג ובירך אותו על הופעתו המצויינת (הופעה שגם זיכתה את סטרסברג במועמדות לאוסקר), אך הוסיף: "יכולת לעשות אותי קצת יותר סימפטי".

דמויותיהם של שותפיו של לנסקי בסנדק - הגנגסטר האיטלקי ג'וני אולה והגנגסטר היהודי מו גרין, מבוססות על חבריו ושותפיו של לנסקי - וינסנט (וויני בלו אייס) אלו ובנג'מין (בגסי) סיגל. אלא שבניגוד לסרט, במציאות לא ביקש לנסקי לנקום את חיסולו של חברו מילדות סיגל, אשר חוסל בהוראת מועצת המאפיה, לאחר שאיבד (ככל הנראה גנב) את כספם של הבוסים שהשקיעו בהקמת המלון-קזינו הראשון בלאס וגאס, הפלמינגו. בסרט הסנדק חלק 2 מנסה רות' לנקום במייקל קורליאונה על כך שחיסל את "האיש שהמציא את וגאס" מו גרין (אותו משחק אלרס רוקו), בסוף הסרט הסנדק חלק 1, חיסול שהפך למותג, זכה לשם "מו גרין ספיישל" ומתכתב עם חיסולו של בנג'מין סיגל.

בגסי סיגל חוסל בעת שישב וקרא עיתון בסלון ביתה של חברתו וירג'ינה היל, בבוורלי הילס, על-ידי צלף שהסתתר מחוץ לבית וירה בו ברובה קראבין. אחד הכדורים שפגע בראשו של בגסי העיף את אחת מעיניו מתוך ארובת העין, וכך בצילומי גופתו שהופיעו בעיתונות נראית גופתו של סיגל מחוסרת העין. מו גרין, לעומת בן דמותו המקורי, חוסל בזמן שקיבל עיסוי, באמצעות כדור אחד שנורה היישר לתוך עינו וניפץ את עדשת המשקפיים הגדולים שהרכיב. תמונתו של בגסי ללא העין היתה ההשראה לסצינת החיסול דרך העין של מו גרין, אשר הפכה סמל לחיסולם של מי שלקו בעיניים גדולות מדי.

ואגב מו גרין, אף שדמותו בסנדק מבוססת לכאורה על דמותו של בגסי סיגל, הרי ששמו מורכב משמם של שני הגנגסטרים היהודים שפעלו בשליחותו של מאיר לנסקי בלאס וגאס עוד לפני שבגסי סיגל חלם להגיע לשם ובאמת היו מאבות ענף ההימורים בעיר - מוריס (מו) סאדווי וגאס (גרין) גרינבאום. מו וגרין ניהלו עבור המאפיה כמה בתי קזינו בעיר ההימורים המתפתחת, אך ידועים בעיקר בזכות העובדה שמספר דקות לאחר חיסולו של בגסי סיגל הם נכנסו לפלמינגו, תפסו פיקוד על המלון-קזינו הכושל והפכו אותו בתוך זמן קצר למכונת כסף כפי שהוא אמור היה להיות.

דמות נוספת בסנדק חלק 2 אשר שואבת השראה מדמותו של גנגסטר אמיתי, היא דמותו של המחסל מטעם משפחת קורליאונה ווילי צ'יצ'י, אשר מעיד בפני ועדת הקונגרס שחוקרת את הפשע המאורגן, וזכור בזכות המשפט "אתה מבין סנטור, כשהבוס אומר ללחוץ על ההדק אני לוחץ על ההדק". דמותו של צ'יצ'י נשענת על דמותו של ג'וזף ואלאצ'י, המחסל של משפחת ג'נוביז אשר במסגרת עדותו בפני ועדת הקונגרס לחקירת הפשע המאורגן שבר את האומרטה (קוד השתיקה), אישר את קיומה של המאפיה וחשף את שמה - קוזה נוסטרה.

לסרט הסנדק חלק 3 עדיף להתייחס כמה שפחות, אך רק בשתי מילים נזכיר את דמותו של הבוס המגונדר ג'ואי זאזא (אותו משחק ג'ו מונטינה), אשר קורא תיגר על מנהיגותו של מייקל קורליאונה. לאחר שזאזא מחליט שהוא אינו זוכה לכבוד שלו הוא ראוי ממועצת המאפיה, הוא מארגן מהלך גרנדיוזי של חיסול כל המועצה בעת כינוס של כל הבוסים. דמותו של זאזא הגנדרן והאמביציוזי מבוססת במידה רבה על דמותו של "הבוס הנאה" של משפחת גמבינו בשנות השמונים, ג'ון גוטי, אשר אמנם מעולם לא ניסה לחסל את המועצה באמצעות ירי ממסוק, אך הוא כן חיסל את בוס המשפחה הקודם, פול קסטליאנו, ללא רשות מועצת המאפיה, ותפס במקומו את ראשות המשפחה.

בכך הפר גוטי את אחד החוקים הברורים של המאפיה, לפיו מי שמחסל את הבוס ללא אישור המועצה, לא יתפוס את מקומו. כמו גוטי, גם זאזא אירגן ירידי רחוב בשכונה שלו בקווינס, היה אהוד בציבור וחביב התקשורת, אך בניגוד לגוטי שמת מסרטן בזמן שישב בכלא, זאזא מצא את מותו בחיסול באמצע הרחוב.